ענף ב'
- כאשר עלה ברצונו הפשוט[1] לברא את העולמות ולהאציל את הנאצלים[2] צמצם[3][4] את עצמו[5] הא"ס ב[6]נק' אמצעית[7] אשר בו באמצע אורו ממש[8].
[1] שאלה:
רצונו הפשוט קאי על הא"ס בעצמותו, והרי אנו אמרנו שכל צורך ההוצאה מהכח אל הפועל הוא מאור אין סוף ולמטה, ז"א רק מהגילוי, ואיך כתב פה שברצון הפשוט עצמו הייתה כוונה של הוצאה מהכח אל הפועל?
תשובה:
אחרי שהבהרנו במה אנו רשאים לדבר, נעמיק עוד קצת, כראוי לשכל מוגבל, ונביא את דברי 'ויקהל משה', במאמר 'אדם דאצילות', פ"א וז"ל (מובא בלשם, הכללים, עיגולים ויושר, ענף ב' אות ו'):
"הנה ידעת שכל הדברים של מטה העולמות הנעשים והיצורים והנבראים כולם יש להם שורש דק וכמוס למעלה בעצמות א"ס ית', כי לעולם מטבע הנחצב שיהיה בו כח של החוצב לעולם, ככל ענף שלאילן שיש בו כח השורש, וגם בשרשו של האילן בהכרח יש בו כח של הענף, דבל"כ אי אפשר לענף לצאת מן השורש. ממילא בהכרח שיש לעשר ספירות שבעולם האצילות שורש כמוס ונעלם מאוד בעצמותו של הא"ס ית' וכ"ז דבר פשוט מאוד." ["דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו, כי איך יתן אדם מה שאין בו…" (אור החיים בראשית א', כ"א) ד.ל].
וכן בספר ים החכמה כתב להסביר עניין זה וז"ל (שנת התשס"ז עמ' פב):
" ודע עוד כי אור אין סוף ב"ה, אע"פ שודאי פשוט הוא בתכלית ואין בו שום חילוק מדריגות אלא כולו אור פשוט בתכלית הפשיטות, אעפ"כ בהעלמה באופן כמוס ושורשי יש בו י"ס בגניזו, במציאות שאינה מציאות (כלשון ספרי חב"ד). [מכאן לשון ההערה שם:] …ומוכרח הדבר שיהיו באוא"ס י"ס בגניזו אלו. מצד זה עצמו הוא אור בלתי גבול, שכל בלתי גבול כשם שכחו בבלי גבול כך כוחו בגבול. שאם תאמר שאין לו אלא בלי גבול הרי בזה עצמו מחסר אתה בו עניין הבלתי גבול. במה שאינו אלא בלי גבול ואין בו כח הגבול. אלא ודאי מחוק הבלתי גבול שיהיה בו עכ"פ בגניזו, עניין הגבול שהם עשר ספירות".
וז"ל הרמח"ל (פת"ח כד):
"יש להקשות: אם הוא בלתי -תכלית ובלתי גבול, אם כן אינו דרך המוגבל.
תשובה: יש נושא כולל דבר מצד שהוא מקיים אותו, ויש שהוא כולל מצד שהוא הפכו ושולל אותו. המשל בזה, המות – לא יובן מות בלא חיים שהמות יסיר אותו. נמצא שבמות כלול החיים מצד שלילה, לא מצד קיום, מה שאין כן בחיים – שאין כולל המות כלל. וכן הבלתי תכלית כולל הגבול מצד מה שהוא שולל אותו. ובדרך זה נמצאו הספירות בא"ס ב"ה, שכל הדרך שהוא פועל בה עתה – כבר הבלתי תכלית היה מצייר אותו להיות נשלל ממנו. כשרצה הא"ס ב"ה, שלא יגע הבלתי – תכלית בחלק הזה, נמצא החלק הזה בדרך שהוא עתה. וזה דבר ברור, כי הלא הדרך המוגבל חשבו הא"ס ב"ה, אלא שהעביר גבולו, מפני שהיה שולט עליו ומחזירו לענינו. כשיסיר הא"ס ב"ה בלתי תכליותו ממנו,ישאר כמו שחשבו, בלא הסרת גבולו. נמצא הספירות כלולות בא"ס ב"ה, שהיא הידיעה הראשונה, ולא עומדות כמו שהם עתה, אלא בדרך אחר, שהוא דרך הבלתי תכלית."
ונביא מה שכתבנו במקום אחר בעניין זה:
הנה שיטת הרמ"ק בפרדס רימונים היא- שהרוע הוא נברא "יש מאין" וב'עצמות' אין שום רוע וחושך כלל אלא הרע הוא בריאה נפרדת לגמרי וחדשה בפני עצמה.
ואחד מתלמידי האר"י כתב בחריפות שלא יכול להיות שיש בבריאה משהו שאין בבורא מצד החוקיות והטבע. ולכן- אם בבריאה יש חסרון- כך, חייב שבבורא אצור שורש החסרון.
הרב קוק מסבר לנו את האוזן ומסביר איך זה שיש חסרון באלוקות וכיצד זה 'בא לידי ביטוי' (שמונה קבצים א ק):
"הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול".
ובכתבי הרח"ו תלמידו של האר"י מובא עיקרון זה בעידון יותר.
[אכן, כותב הרב הנזיר שמכלל זה (מאותו תלמיד של האר"י) למד הרב קוק על עניין ההתפתחות וההתעלות התמידית שיש בשלימות האדם שישנה גם באלוקות כביכול שמתפתחת ומתעלה תדיר ולכן ברא את העולם הצריך לשתלם משום שהרוחניות שלימה בתכלית אבל חסר בה כביכול ההתעלות ולכן היא עצמה בראה עולם שיהיה חלק ממנה שיתעלה תדיר. וזה ביאור עניין ההיולי לפי 4 הפירושים ברח"ו והאחד בנהר שלום וראה בניתוח הדברים ע"פ סיכום השיעורים של הרב ישראל אביחי וכל ראה שיעורו של מו"ר הרב זאגא באתר רוח ירושלמית "התקדמות בלתי פוסקת"].
ובהמשך דברי ים החכמה (שם) כתב:
"ולרב עמקו של דבר זה לא גילה רח"ו עניין זה במהדו"ק, אלא במהדו"ב בע"ח דף י"א ע"ד "עניין הצמצום הזה הוא לגלות שורש הדינים", כלומר, לגלות שורש מידת הדין הגנוזה באוא"ס כי כל י"ס גנוזות שם. כי מקודם יש לידע כי אור אין סוף פשוטהוא בתכלית, ולאחר הידיעה הברורה ההיא, יש עוד לידע מה שרמז במהדו"ב עניין י"ס בגניזו".
ודע שכל מה שאנו מדברים זה רק בבחינה שאפשר לדבר בה אבל יש בחינה שפעמים נקראת עצמותו וכדו' שאי אפשר לדבר עליה כלל ואין אנו יכולים בכלל לדבר עליה (לא רק שאסור).
ושלא נטעה ח"ו בעניין הבנת דבר זה נצרף לפה מה שכתב בעל הלשם (הכללים, כלל ב, סוף ענף ג) וז"ל:
כל מה שאנו מאריכין ומזכירין מילת א"ס הנה הוא רק מה שנוגע ממנו להשורשים הנעלמים דהעולמות, אבל זולת זה הנה הוא רק עצמותו האמיתי הנעלמה אשר אסור הדיבור וההרהור שם… הנה מאחר שכל תואר א"ס ית"ש הנה הוא ג"כ רק מה שנוגע ממנו להמציאות כולו…"
[2] שאלה:
למה הקדים המילה 'לברא' למילה 'להאציל'? הרי אצילות היא לפני בריאה בסדר העולמות?
תשובה:
הקדים הרב את הבריאה שתדע שתכלית האמיתית היא קיום ועבודה בעולמות בריאה ולמטה ועולם האצילות פשוט מוכרח בסדר ההשתלשלות אבל הוא לא תכלית הבריאה וז"ל הלשם (הביאורים, חלק א, עמ' יט):
"כי משום שתכלית הכוונה הנה הוא העיקר על העולמות בי"ע ליחדם גם הם באור אחדותו ית"ש לכך כתב בתחילה לברא העולמות ואח"כ להאציל הנאצלים, משום שהכוונה התכליתית הוא יותר עיקר וניקר יותר בהבי"ע מבאצילות."
וגם שאנו מדברים בבי"ע אנו מכוונים להעיקר בהם שהיא המלכות דעשיה וכך כותב הכרם שלמה על דברי הרב במהדורה תנינא שהיא ההתחלה של ספר אוצרות חיים שמתחיל כך:
"הקדמה אחת כוללת מן הא"ס עד הזעיר אנפין"
ומבאר הרב כרם שלמה (עמ' ע ס' כו):
"ר"ל זו ההקדמה שאנחנו מבארים עתה, אנחנו כוללים בה אצילות העולמות בקיצור דרך כללות מן הא"ס עד שהגיע הדבר למציאות בריאת הז"א דאצילות ומפני שכל עיסוקינו הוא בז"א לכן נקט ז"א ולא נקט מלכות מפני שאי אפשר למלכות להתקן עד שיתתקן תחילה הז"א ואח"כ הוא יתקן המלכות ולכן לא נקט ג"כ הבי"ע.. מפני זה הטעם כי העולמות בי"ע הם חיילי המלכות ובהתתקן המלכות ע"י הז"א אז נתקנים הבי"ע.."
[3] שאלה:
למה היה נצרך הצמצום ומה עניינו?
תשובה:
צורך ועניין הצמצום יתבארו היטב אי"ה בסוף ענף ג. וראה במפרשים פה שמביאים את לשונו שם (בסוף ענף ג) ומבארים את עניינו. ואנו נצמד לסדר הכתיבה של האר"י.
[4] שאלה:
'צמצום'- כפשוטו או לא כפשוטו?
תשובה:
– רגילים לומר, שזו מחלוקת גדולה בין החסידים למתנגדים.
כידוע, דעת הגר"א ז"ל היא- שהצמצום כפשוטו.
ודעת הבעל שם טוב, היא- שהצמצום לא כפשוטו.
– וצריך להבין את שורש המחלוקת ולא לקבע בשטחיות כזו מחלוקת לגדולי עולם.
[- וראה בנספח 5 שהארכנו בהבאת מקורות שודאי צריך להבין שהכל קיים ומצוי וכפשוטו ועניין המשל הוא לא עניין המשל שלנו, שאין קשר קיים בין המשל לנמשל, אלא, מה שכתוב, ש'הכל משל' הוא ציור הנבואה הקשורה באורות הרוחניים ממש, שנראה אצלנו בעולם כמשל לאורות דקים אלו. וראה שם הכל באורך.]
– במכתב מאליהו (של הרב דסלר ח"ד עמ' 324 וח"ה עמ' 484) כתב, שאין מחלוקת בעצם, אלא באיזו הכרה להשתמש לצורך עבודת ה'.
– [לפי דברינו בהערות הקודמות- הגר"א דיבר על אור אין סוף ובעל התניא דיבר על האין סוף בעצמותו. וראה הערה1]
– ודאי ששניהם יסכימו שבאין סוף בעצמותו לא היה צמצום כלל כפשוטו. אלא, רק באור אין סוף היה צמצום לכו"ע כפשוטו. (ראה בלשם חלק הביאורים על אתר שהזהיר על זה מאוד, וכן בגליוני הלשם בפירוש הקדמת רחובות הנהר עמ' לב, ליקוט ב, וראה על זה הערות הרב עדס בכתבי האריז"ל עמ' 2 )
– רק שהגר"א הדגיש דבר זה, שלא נחשוב שאנו חיים בעולם של אין סוף, כי כך אין משמעות לאדם הפרטי ועבודתו בבחירה וכדו', רק שצריך האדם לדעת את מקומו, וכך שמעתי מהרב אריה שפירא (בקיא גדול בכתבי הגר"א והרמח"ל), שאנו לא מדברים כלל על האין סוף בעצמותו, וודאי שאין לנו להתעסק במושג זה. מה למוגבלים כמונו בהשגתו?! כל מה שדברו קדמונינו הוא באורו של האין סוף.
ובאמת ז"ל הרמח"ל (קל"ח פתח כד):
"..אך אין אנו מדברים מן הבלתי תכליתי [= אין סוף ד.ל.] שהרי אין לנו שייכות בו, וכל מה שאנו מדברים הוא בכוח שבין כוחותיו שהוא סיבה לנו [= אור אין סוף ד.ל.]".
(וראה נפש החיים שער ג' שמדבר בזה)
– ובעל התניא רצה, שנזכור, שעצמותו של הקב"ה ממלא את העולם, וכל דבר הכי גשמי ומרוחק קשור ולא נבדל מהאין סוף, ובדבר זה, ראו תקנה לכל יהודי אפילו במדרגה הכי נמוכה, כנ"ל עבודת בירור הניצוצות ועבודת ה' מתוך העולם הנמוך הזה דייקא. וכן, מבט זה, נותן לאדם שנפל ר"ל בכמה נפילות קשות ומסוכנות, כוח לעלות דווקא מתוך מקום זה ולהגיע אפילו יותר קרוב.
– ונמצא שלא חלקו אלא בדרך עבודת האדם והתייחסותו למושג 'אין סוף'. [ובכל זאת, אין עוררין שזו מחלוקת משמעותית].
– ובנוגע לדעת בעל נפש החיים (שמקובל אצל ההמון שהוא חולק על רבו) בדבר זה ראה במכתב מאליהו (ח"ה עמ' 486 הע' 3) שכתב:
"הרי שהגר"ח הוסיף ביאור על דברי רבו הגר"א, אבל ח"ו שיחלוק עליו בעיקר העיקרים- שלא שייך צמצום בעצמותו ית'".
[וזו טעות נפוצה שאומרים שר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים חולק על רבו, ולא עוד, שיש שאמרו שדבריו שווים לדברי בעל התניא, אבל לכל מבין ולומד בספרו של ר' חיים מוולוז'ין שער ג' רואה ומוזהר על תפיסת החסידות, שלא לעבוד כלל בידיעה זו של ממלא כל עלמין ועיין שם, וראה ספר חקרי לב עמ' עז, וכן בביאור על פרק ג' ד' והלאה, ורואים בבירור את החילוק בין בעל התניא והחסידות שלקחה את הנהגת ההתבוננות בממלא כל עלמין כעיקר העבודה, והגר"א ור' חיים מוולוז'ין הזהירו שאין להתבוננן בזה אלא רק לדעת בידיעה כללית ושדבר זה הוא רק מצד ה' ית' ולא מצידנו כלל, ולדעת מה צורך ידיעה כללית זו ראה חקרי לב עמ' תעז ובנספח 8 מסכם את הצרכים בידיעה זו].
ומביא שם שמה שכתב הגר"א שהצמצום כפשוטו הוא בשכלנו וכן כתב הנפש החיים (ג, ז):
"פעולת הצמצום לא הייתה בו כביכול אלא בהשגת המקבלים".
ודרך זו למדנו מהמהר"ל מפראג שכל מה שמדובר בתורה ובחז"ל על פעולות ה' ית' זה רק מצד קבלתנו ולא בעצמותו, כמו הליכה,ישיבה, שמחה, עצב, בכייה, שחוק, צמצום וכדו' וז"ל (באר הגולה באר ד' פ"ז):
"כי השם יתברך מתואר בתארים לפי המקבלים, ומכל שכן שהוא יפעול כאשר מוכנים המקבלים בעצמם. ולא שימצא אצלו שנוי או שום דבר או התפעלות, רק שכך הוא נמצא הוא יתברך אל המקבל. ועל עניין זה באו כל התוארים שהם אצל השם יתברך".
– אמנם, על הנחה זו, 'שלא חלקו אלא בדרך עבודת האדם' יוצא חוצץ בספר חקרי לב (סוף ח"ב במאמר המסכם) ואומר שיש פה מחלוקת עיונית תפיסתית לא רק בעניין העבודה, אלא מהבנת פשט הפסוק והלאה ראה שם וכן ראה במילון הראי"ה לרב קלנר בחלק העיונים וחקירות בעניין מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין שחוקר שם עניין זה ומביא מקורות הכתבי הראי"ה לדבריו.
– ועוד ראה בנספח 10 במתק דבריו של האור החיים הקדוש בביאורו לעניין ממלא לעומת סובב.
וכן בפירושו לבראשית מו ד מגדיר בצורה נפלאה את עניין ההדרגה לעומת ההשוויה באורו של הקב"ה וז"ל:
"והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות"
– נוסיף ונאמר שהרב שרקי הגדיר את המחלוקת בצורה נפלאה [שצריכה העמקה ולא סתם קריאה שטחית] (כדרכו של הרב קוק- הרב שרקי אומר דברים מסוכנים שהאמת שבהם חזקה מהסכנה. הדברים הם סיכום של דבריו בשיעור הראשון בשער ג בספר נפש החיים שנת התשע"א) וכך אמר:
אם נאמר שיש אלוקים אז אי אפשר לומר שיש עולם משום שאלוקים הוא מוחלט, ואם נאמר שיש עולם אז לא נוכל לומר שיש אלוקים. ולכן יש לנו שלושה שיטות כלליות שנולדו מבעיה זו:
1) יש אלוקים ואין עולם [העולם הוא אשליה וכדו'] (אכוסמיזם).
2) יש עולם ואין אלוקים (אתאיזם).
3) העולם הוא אלוקים (פנאטאיזם).
וביהדות מצאנו שתי גישות מרכזיות שדנו בבעיה זו שכל אחת בחרה לה דרך משלה והם:
1) החסידות (ר' נחמן)- יש עולם ויש אלוקים ואני לא מבין איך זה הולך ביחד.
2) המתנגדים (נפש החיים)- מצידנו: יש עולם ויש אלוקים ואני לא מבין איך זה הולך ביחד.
ומצידו ית': יש אלוקים ואין עולם.
[ראה בספר 'הרב קוק בין החסידים למתנגדים' עמ' 24 בסוף הע' 1 שעמד על הסכמתם של ר' נחמן ונפש החיים ולא הזכיר את ה'מצידו' של נפש החיים. אמנם ראה שם שהוסיף לעמוד על ההבדל בתוך החסידות בין ר' נחמן לבעל התניא (והמגיד ממזריץ'), שר' נחמן מוגדר כמו שהרב שרקי הגדיר ובעל התניא מוגדר כמו האכוסמיזם שהזכרנו למעלה, וכתב שמקור דבריו בספר מחקרים בחסידות ברסלב עמ' 90. וצ"ע. וראה נספח 9 בתשובתו של הרב שרקי לשאלתי זו]
– ושנזכה שיאירו דבריו של הרב קוק זצ"ל (אגרות הראיה אגרת רסו)
"ובדורות האחרונים, יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כ"כ ניגודי זה לעומת זה בשעתם.." (עיין המשך דבריו שם)
[וראה בנספח 8 את מאמרו של הרב צוריאל שמבאר דעתו של הרב קוק בעניין זה ושם את דבריו העמוקים של הרב יוסף אביבי. וכן הבאנו שם סיכום החקירה בזה העניין מספר 'הרב קוק, בין חסידים ומתנגדים'].
[5] שאלה:
אם כולם מסכימים שהצמצום היה באורו ולא בעצמותו אז למה כתב 'צמצם עצמו' ולא כתב 'צמצם אורו'?
תשובה:
כתב הכרם שלמה עמ' עא:
"מ"ש צמצם עצמו ולא אמר צמצם אורו, מפני שלא נבין ח"ו שאורו לחוד ועצמו לחוד, אלא הוא עצמו הוא אורו, והוא אורו הוא עצמו, שהכל דבר אחד"
[6] ראה בכרם שלמה שעומד על טעות הדפוסים שכותבים 'מנקודה אמצעית' והנכון הוא: 'בנקודה אמצעית'.
[7] שאלה:
נראה מפה לכאורה שיש אין סוף מצומצם ("צמצם את עצמו האין סוף בנק'..") ויש אין סוף לא מצומצם שהוא סביב החלל הזה או שאולי נקרא גם כן מצומצם כי נתן מקום לחלל?
תשובה:
ביאור המושג 'נק' אמצעית':
לפני שניגע בשאלה עצמה, ונבין אם היא נכונה בכלל, צריך לבאר את דבריו של האר"י בדרך ישרה שסללו גדולי הרעיון ועמוקי המחשבה. מובא בלשם ש'נקודה אמצעית' משמש כביטוי למלכות, ויותר מדויק- ליסוד דמלכות, וכל עניין הצמצום היה ביסוד דמלכות של אין סוף לכאורה (ראה בהמשך אזהרתו של הכרם שלמה), שהמלכות אין סוף- היא הגילוי שלו, והיא מה שאנו קוראים לה 'אור אין סוף', ומעליה הם רק השורשים (כמו שראינו בהערה 3). ומה שכתב בכרם שלמה פה אות ח' ש'אמצע אורו' פירושו במידת הכתר דא"ק ע"פ מה שכתב הרב האר"י בשער מ"ב פ"א:
"אמנם תכלית מה שאנו יכולים לדבר בו הוא כי הכתר הוא בחינת ממוצע ממאציל לנאצל…"
וכן הרש"ש כתב בגילוי עומק (תורף דבריו בספר דעת ותבונה לרי"ח טו"ב עמ' לה):
"הנה מן האין סוף נמשך ונתפשט ניצוץ א' בחינת אלוקות, וזה הניצוץ… הוא נשמתא דחיי, נשמתא דכלא דבעי לאשלפא לה מדרגא לדרגא, ושתי בחינות אלה הם הנקראים עתיק יומין ואריך אנפין ושניהן נקרא כתר והוא נקרא בחינת אמצעית בין אין סוף לנאצלים כי יש בו בחינת אי סוף הוא הניצוץ אשר נמשך ונתפשט ממנו, ויש בו בחינת נאצלים הוא הניצוף הנקרא יחידה אשר נאצל מאותו הנצוץ של האין סוף".
[וראה שם מה שמעיר על זה הרי"ח].
ודאי מתאים לדברי בעל הלשם הנ"ל שכשבעל הלשם מדבר על מלכות דא"ס היא היא מידת הכתר דא"ק, כידוע שכל כתר הוא מלכות לעולם שמעליו. ומה שאמרנו שהיא הגילוי של האין סוף מפני שהמלכות נקראת 'אני' שהיא הגילוי של ה'אין' [=הכתר הנעלם] (חילוף אותיות, מובא בשערי אורה, שער ה, עם ביאור בית שער), ומה שכתוב 'צמצם עצמו בנק' אמצעית' פירושו שהצמצום היה רק בבחינת נק' אמצעית שהיא יסוד דמלכות דאין סוף, והיא השורש והגרעין לכל העולמות. [יוצא לנו ש'מלכות דאין סוף' = אור אין סוף= כתר דא"ק]. ומה שכתוב 'באמצע אורו ממש' הוא שהמלכות וכן היסוד הם בקו האמצע של הספירות (בסדר היושר) ואם אמרנו ש'אורו' היא המלכות דא"ס שנקראת אור אין סוף, ואמצעה הוא היסוד שנמצא בקו האמצע. וכן עוד ביאור ל'אמצע אורו' הוא- שתנועת האור נעשית בשני כיוונים 'אור ישר' ו'אור חוזר', פירושו- אור שיוצא מהכתר להאיר למלכות ואח"כ חוזר בחזרה לכתר (וזהו, סוד הסיבה והתכלית, המובא בהערה 1, בדברי בעל הלשם), ויוצא שהמלכות היא באמצע תנועת האור הזה ולכן כתב 'אמצע אורו'.
עוד עניינה של הנק' האמצעית מובא בכרם שלמה עמ' מא (אות יב) וכן בלשם ע"פ דברי המרח"ו במבו"ש ספ"ב שביחס לאור הא"ס הסובב שהוא בחינת חסד, ה'נקודה האמצעית' היא "שורש העלם של הדין" ושורש הדין הוא זה שנותן הויה לכלים ולהתעבות העולמות.
ומה שבציורים מצירים נק' באמצע החלל זה לכאורה קצת קשה שהרי אנו מדברים שכל החלל הוא בנק' האמצעית, אבל אפשר לתרץ שהנק' שמציירים היא באמת המלכות הכי גשמית ורחוקה שיש (ראה סי' 24) שזהו אמצע אורו כמו שהסברנו היא הגרעין של הכל ועליה נאמר בספר יצירה פ"ד שהיא 'היכל הקדש המכוון באמצע'. ועוד היא הגילוי הכי מגולה לנעלם ונסתר, ופה מתגלה אחדותו בכל המציאות כולה. ועוד אומר בעל הלשם (עמ' כא סוף אות ט) שהנק' מורה על אור הגבורה הנתונה שם לפעול את פעולת העולמות עיי"ש.
[וראה אות ט בכרם שלמה שעומד על דעת הטועים שיש נק' באמצע אורו שהיא האין סוף, ומבאר את צורת הציור הנדפסת בכל הדפוסים שעושים נק' באמצע החלל הוא רק 'להורות מקום התחלת הצמצום'. ובעל הלשם שם כתב שזו טעות דפוס במקום שיהיה כתוב 'חלל' באמצע הדפוסים ציירו נק' וזו לכאורה טעות ואח"כ כתב לתרץ עניין הנק' כמו שכתבנו בשמו].
אגב אורחא דמילתא מזהיר אותנו בעל הכרם שלמה (שם) בלימודנו זה על עניין הגשמת הא"ס ח"ו וז"ל:
"אע"פ שאינו כך [=כל מה שאמרנו עד עכשיו, שאנו מדברים על מלכות דא"ס ד.ל] כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל, רק לשכח את האוזן והנה בזו המדריגה התחתונה שבא"ס יש בה כללות כל שלמעלה הימנו… נמצא שנוכל לומר ולכנות דברים בא"ס אפילו שאינם כך כמו שאנו מבינים אותם אלא כדי לשכח את האוזן שיובנו הדברים בשכל חמרי…ומ"ש האין סוף פירוש הוא עצמו יכול לכנות בעצמו ובאורו כל מה שירצה כי מוכרח כולם מושרשים בו בתכלית הדקות וההעלם והרוחניות וכמו במידות שלנו ובתארים שלנו ובכינויים שלנו נוכל לומר על עצמינו כל מה שיש בנו באמת ואנו משיגים אותם, ולגבינו הם בדרך ממשות כך הוא שם שהכל נמצאים שם בתכלית בהעלם והוא עצמו לבדו דווקא יוכל לכנות כל כינויים… אם אמרנו שיש באין סוף מלכות ח"ו הואיל ואנחנו בעצמינו אומרים אותם מפני שיש דוגמתה למטה מהא"ס.. מא"ק ולמטה… הוא עצמו יוכל לומר על עצמו שהצמצום היה באמצעו ממש ואין אנחנו מבינים מה פירוש של כינוי אמצע שלו כי אין דוגמא כמוה למטה ממנו… וזה שדקדק הרב וכתב וכתב בזה הלשון "צמצם עצמו" עצמו דייקא ופירושו כל מה שאנו מדברים אמצע שם הוא לגביו ולגבי עצמו ולא לגבינו ולא כמו האמצע שלנו" וע"ש.
וראה בביאור הדברים בהערות לסי' 28. ולמדנו, שהשאלה הנשאלת- לא נכונה בכלל להשאל, אחר ידיעת המושגים שלמדנו. וזה מלמד אותנו איך שכל דברי האר"י צריכים הקדמת מושגים נרחבת ודרך לימוד עמוק ולא שטחי. ה' יאיר ענינו בתורתו.
עוד אודות הסבר המושג 'הנקודה האמצעית' ופירושו ניתן למצא ברמזים במה שכתב המהר"ל מפראג (גו"א פנחס כח טו):
"… שכאשר מבין בארץ שהיא הנק' האמצעית [= המלכות נקראת ארץ. ד.ל], אשר איננה נוטה נטה אל אחד מן הקצוות והיא קטנה ביסודות. שתראה מזה כי הקטנות הוא הראוי אל הצדיק, שהצדיק גם כן הוא איננו נוטה מן האמצעי ראוי לקטנות כמו הארץ שהיא בפרט עומדת באמצע היא קטנה כי הקטן אין לו התפשטות לכך ראוי לו האמצעי לכך הארץ שהיא קטנה באמצע העולם…"
וכן בראב"ע (שיטה אחרת. מובא במקראות גדולות המורחב הוצאת עוז והדר. בראשית א,א):
"ברא ה' השמים, שהם כמו קו הסובב בעיגול, והארץ שהיא הנקודה האמצעית…"
אפשר לרמוז לעניין זה ע"פ מה שכתב הרמב"ם (יסודי תורה פ"ג ה"ד):
"כל הגלגלים האלו המקיפין את העולם הן עגולים ככדור והארץ תלויה באמצע"
[המלכות נקראת ארץ והיא הנק' האמצעית. וראה בחלק הביאורים עמ' מ, אות לד, לבעל הלשם, שפירש את המושג גלגלים ברמב"ם כבחינת העיגולים שהם יסודות והיכלות דכל עולם].
דברי הרמב"ם והמהר"ל, עומדים על יסוד החכמים בתקופתם, שטענו שכל הגלגלים סובבים את כדור הארץ. והיום אנו יודעים שכדור הארץ סובב סביב השמש בתוך 'מערכת השמש'.
אבל דבריהם עומדים וקיימים ע"פ פנימיות כוונת הבריאה שכדור הארץ הוא התכליתי והתכלית היא המלכות כמבואר למעלה והיא הנקודה האמצעית.
(למרות שבמורה כותב הרמב"ם שבגלגל אחר יכול להיות שיש עוד עם נבחר של הבורא ודברים בכיוון הזה וצע"ג בדבריו- הערת מו"ר הרב אריה שפירא).
ובזוהר הקדוש תרומה דף קנ"ז ע"א:
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
[8]שאלה:
כתב 'באמצע אורו ממש', איך יכול לומר דבר זה על האין סוף? שהרי אין לו 'תחילה וסוף' ואם כן- לא שייך בו 'אמצע'.
תשובה:
ראה בהערה על עץ חיים שכתב:
"אמר מאיר: אמר זה בערכנו".
ז"א דרך משל לסבר את האוזן. וקצת קשה עדיין שכתב "ממש" כדי לחזק דבר זה כאילו שייך בו (באין סוף) אמצע ממש.
וזה מתיישב ע"פ מה שהקדמנו וכתבנו ש'אורו' זה לא האין סוף בעצמו שבו אין לנו דיבור למרות שודאי שהכל מערכת אחת לא מפורדת אבל באורו אנו מתחילים לדבר שאור נאמר על גילוי ו'אמצע אורו' שייך משום שיש התחלה וסוף לאורו שהוא אור עשר ספירות שיש לו תנועת אור ישר ואור חוזר ואמצעו במלכות וראה באורך הערה קודמת. ועוד מתיישב ע"פ מה שהבאנו בהערה הקודמת בשם הכרם שלמה שאמר את זה על עצמו ואמצע שלו זה לא אמצע שלנו. [כעניין פירוש פרדוקס הידיעה והבחירה ברמב"ם, 'הוא המדע והוא היודע'].
דביר לוי - מאמרים 