נראה שאין לראות בכללי התלמוד כללים מכריעים שאין לזוז מהם ימין ושמאל, אלא שהם כללי הכרעה במצב של ספק בלבד. וכך כתב המהרי"ק (שו"ת, שורש קסה):
"נראה, שבכל התלמוד שפוסק: "פלוני ופלוני הלכה כפלוני", שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב. כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו, לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו. וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק, עד רב אשי ורבינא שהיו סוף הוראה, ועל דרך זה קבעו ההלכות".
מדברי המהרי"ק עולה, שהכללים אינם מוחלטים, והם נועדו רק למקומות שבהם לא עלה בידי חכמי התלמוד לברר את ההלכה מתוך דיון בגופו של ענין. הכללים נוצרו ככלי עזר משני לפסיקה, ובאמת הדרך הראשונית והעדיפה היא פסיקה עניינית ע"פ סברות וראיות. וכן כתב בתוספות רי"ד (עבודה זרה ו:) שאם יש ראיה מפורשת כנגד הכלל אין ללכת ע"פ הכלל:
"בכל כללי דאמרי' פלוני ופלוני הלכה כפלוני היכא דמשכחינן מתניתא כאידך עבדי' כוותי' ולא סמכי' אההיא כללא אלא אמתניתא ואי תניא ודאי כמר וכמר אהדרינן לכללא".[1]
והב"ח גם כן כתב ופירט: חושן משפט סימן כה: "כל הכללים בכולא תלמודא דקאמר כל היכא דפליגי פלוני ופלוני הלכה כפלוני היינו דוקא דליכא הוכחה בתלמודא דהלכתא כחד מינייהו אבל היכא דמוכחא דהלכתא כפלוני לא אזלינן בתר כללא שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סימן אלף ר"ל שכתב כך להדיא עיין שם". ובהליכות עולם שער חמישי פרק ב: "הוי יודע שכל כלל שבגמרא כגון פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכיוצא בו מהכללים שהזכרנו בכלהו קי"ל הכי מסתמא בר מהיכא דמתפרש בהדיא או מוכח מסוגיא בגמרא דלית הלכתא כהני, ובכמה דברים פסיק הגמרא הלכתא נגד הכלל, ובאותן הדברים וכיוצא בהן אין סומכין על הכלל ואין משגיחין בבת קול, וכן אומר (הרשב"א) [הרשב"ם] ז"ל בפירושיו פרק יש נוחלין".
גם החוות יאיר נשאל על אופיים של כללי הפסיקה שהם אינם כללים המורים על האמת הוודאית אלא שבמצב של ספק אלו הכללים המסתברים. שהרי איך אפשר ש"הלכה כפלוני" כבל מקום בלי שטעה אפילו פעם אחת? וז"ל:
"ומכל מקום לא אוכל עצור ברוחי מלשאול שאלה כללית בפסקי רז"ל בש"ס. והוא מה שאמרו בכמה מקומות בדרך כלל גדול: "הלכה כפלוני", שכולל כל דבריו בכל מקום שהם. כמו שאמרו הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן בר' יוסי וכן ברבי. ואיך יתכן זה שיהיה אדם מוצלח בכל דרכיו ומכווין אל מרכז האמת בכל דבר, ונגד כל לשון אשר יעמיד אתו למשפט מכל אדם מי ומי שיהיה ירשיע, ודברי כל החולקים עליו ועמו יהיו אין ואפס שוא ושקר, אחר כי הטעות והשגיאה כוללות כל מין אנושי עד שמבחר הנביאים טעה, ואיך יזכה ילוד אשה לזה, כל שכן מי הגיד לחז"ל בש"ס שזכה זה למעלה זו".
אעיר פעם נוספת שאנו לא צריכים לקרא את הדברים הללו של החוות יאיר כדי לומר כך שהרי דבריו הגיוניים בפני עצמם ו"קבל האמת ממי שאמרה". ונראה שכך תפסו רוב ככל הראשונים שחרגו מידי פעם מכללי ההלכה שנפסקו בש"ס.[2]
חריגות הרמב"ם מיע"ל קג"ם
בכמה מקומות בדברי הפוסקים אנו רואים שפסקו כנגד הכללים הידועים. לדוג' בדברי הרמב"ם בכמה סוגיות פסק כאביי כנגד רבא אף שלא ביע"ל קג"ם, לדוג' במסכת שבת (מט.):
"אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי… מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן".
והרמב"ם (תפילין ד טו) תפס את טעמו של אביי עיקר וכתב: "תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם". ותמה עליו מרן בכס"מ וכתב: "ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי"ל כרבא לגבי אביי". ותרץ הכס"מ שלרמב"ם הייתה סיבה טובה לפסוק הפך מהכלל שקבעו חז"ל. שבמסכת שבת (קל.) מובא בסתם: "תפילין צריכין גוף נקי מ"ט שלא יפיח בהן…"[3] ואם כן יש ראיה שדעת אביי היא מכריעה בסוגיה זו "כיוון דסתם תלמודא נקט שלא יפיח בהם הכי קי"ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע"ל קג"ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי".
ואע"פ שכמה מהאחרונים הסיגו על דברי הכס"מ להראות שהרמב"ם פה לא פסק נגד הכלל התלמודי (ראה בהערות הרב קאפח כאן), אפשר ללמוד מדברי הכס"מ שאין בעיה עקרונית לפסוק נגד הכללים אם ישנה ראיה וההגיון נוטה לכך. ונראה מדבריו שסבר שהכלל שהלכה כאביי נגד רבא הוא רק במקום שנפסק בהדיא שהלכה כאביי[4], ולכאורה יש לתמוהה על דבריו אם כך למה נצרך כלל זה? שהרי אם הוא חל רק במקומות שכתוב בהדיא שהלכה כאביי אנו לא צריכים את הכלל אלא נחזה אנן שהגמרא פסקה כמותו. אלא נראה שהכס"מ לא ראה כלל זה ככלל מחייב אלא רק כסימן לזכירה איפה חז"ל פסקו כאביי. אך במקומות שדעת הפוסק נוטה לאחד מהצדדים, היא המכריעה.
מעניין הדבר שהתוס' (פסחים קג. ד"ה והלכתא) סוברים הפוך מהכס"מ הנ"ל אך גם מדבריהם ברור שיש עוד יוצאים מן הכלל חוץ מיע"ל קג"ם. הכס"מ סבר שרק במקום שהגמרא פוסקת להדיא כרבא זו היא הלכה ברורה כדבריו, ויע"ל קג"ם הוא כלל פסיקה שיש להשתמש בו במצב של ספק שקול, אך אם דעתו של הפוסק נוטה לדעת אביי אין בעיה עקרונית שיפסוק כמוהו. התוס' (שם) סוברים כדעה המקובלת שכל מקום שנחלקו אביי ורבא חוץ מיע"ל קג"ם צריך לפסוק בהכרח כרבא אף במקום שלא נפסק להדיא כמותו. ובמקומות שנפסק להדיא כמותו ("והלכתא כרבא") יש להבין למה הגמרא הוסיפה פסיקה זו, שהרי ברור שהלכה כמותו, ע"פ הכלל. ובפסחים (שם) התוס' מתרצים שמשום שמחלוקת אביי ורבא תלויה במחלוקת אמוראים נוספים במצב כזה הכלל הלכה כרבא לא תקף, אלא רק במקום שמחלוקתם עומדת בפני עצמה. אם כן, נמצינו למדים שגם לתוס' יש עוד יוצאים מן הכלל חוץ מיע"ל קג"ם. וראה עוד בשו"ת חכם צבי (קלד) שהביא עוד סוגיות שבהם פוסקים ע"פ אביי כנגד רבא חוץ מיע"ל קג"ם והסביר כדברי התוס' הנ"ל.
דוגמא שניה לסוגיה בה פוסק הרמב"ם כאביי שאינה נכללת ביע"ל קג"ם, היא בעניין "אי עביד לא מהני" בתמורה (ד:), דהיינו אם למעשים שנעשים באיסור יש תוקף הלכתי:
אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אם עביד – מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי – משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא.
הראשונים מנו כמה נפק"מ במחלוקת זו, ולכאורה הלכה אמורה להפסק כרבא, משום שאינה נכללת ביע"ל קג"ם. אך מדברי הרמב"ם בכמה מקומות נראה בבירור שפסק כאביי שאף דברים שנעשו באיסור יש להם תוקף הלכתי[5]. וז"ל בהל' מכירה (ל ז):
"המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב אע"פ שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנו מידו בשבת הקניין קיים וכותבין לאחר השבת ונותנין".
דוגמא נוספת ניתן לראות בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (כג טו):
"המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות, וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי ואין צריך לומר ביום טוב, וכן המקנה לחבירו בשבת קנה".
והעירו הלחם משנה (בכורות ו ה) והרדב"ז (שו"ת ו ב אלפים סח) ועוד שהרמב"ם פסק בכמה מקומות כאביי אף שלא ביע"ל קג"ם. וכך כתב בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אה"ע קכט):
"… דלפי הנראה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל פוסק כאביי ומלבד מה שהוכיח הלח"מ בפ"ו מהל' בכורות הל' ח' שהוכיח שהרמב"ם פסק כאביי הוכחתי אני מדפסק בפ"ג מהל' עיוה"כ סוף הל' ה' וז"ל ואח"כ מערב שני הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם ד' הזיות על ד' קרנות מזבח הזהב וכו' וכ"כ בפ"ד הל' כ' וא"כ פסק כאביי… וגם לשונו של בעל כנה"ג באהע"ז סי' קי"ט שהעתקתי לעיל מורה שדעתו נוטה שהלכה כאביי שהרי כתב על מהר"מ מינץ שכתב ואין הגט כלום שתמה הכנה"ג למה אינו כלום וכתב שמא ס"ל כרבא וכו' ולשון זה מורה דאולי מהר"מ מינץ ס"ל כרבא אבל באמת אפשר דאין הלכה כרבא ולכאורה תמוה דהא פשוט בכל הש"ס דאביי ורבא הלכה כרבא… ואם איתא דגם בזה הלכה כאביי אמאי לא חשבו הש"ס עם יע"ל קג"ם".
הנודע ביהודה מוכיח מכמה מקומות שהרמב"ם ואף הכנה"ג פוסקים כאביי אף בסוגיה זו שאיננה מיע"ל קג"ם. ומאריך הנודע ביהודה לתרץ את שיטת הרמב"ם והכנה"ג ומבאר שהרמב"ם פסק כסתם משנה, ועם ראיה כזו (שיש סתם משנה כאביי) יכל לפסוק כאביי אף כנגד הכלל ואף שחז"ל בעצמם לא הורו שהיא מהסוגיות היוצאות מן הכלל. אמנם הוא עדיין נשאר בקושיה ואינו מקבל את ההנחה שמסברה או ראיה אפשר לחלוק על הכלל, שהרי כבר ביוצאים מן הכלל שמונה הגמרא (יע"ל קג"ם) יש סוגיות שנפסקו כאביי בגלל ראיה מסתם משנה אם כן מה ההבדל בין סוגיות אלו לסוגיה שלנו? למה חז"ל לא מנו את הסוגיה שלנו ביוצאים מן הכלל? וז"ל (שם):
"ואמנם בכל זה לא שקטה הקושיא דאם הלכה כאביי למה לא חשבוה ביע"ל קג"ם ואף שסתם משנה כוותיה הרי ביאוש ובקדושין קאי רבא בתיובתא לגמרי ואפ"ה חשבו ביע"ל קג"ם ואף דהך תיובתא ביאוש איכא למידחי ועיין בב"מ דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה תיובתא הרי עכ"פ הך תיובתא בקידושין שלא נמסרו לביאה היא תיובתא מוחלטת ואעפ"כ חשבו ביע"ל קג"ם וא"כ למה לא חשבה להך דאי עביד מהני להרמב"ם דסובר כאביי?".
ותירוצו של הנוב"י הוא שבכל מקום שהרמב"ם פסק כאביי בסוגיה שאינה מיע"ל קג"ם אלו סוגיות השייכות ל"הלכתא למשיחא" ואין להם נפק"מ לימי האמוראים. וכל הסוגיות שמופיעות ביע"ל קג"ם הן סוגיות השייכות לימי האמוראים. וז"ל:
"ומעתה לא קשיא על הרמב"ם כיון שפסק הלכה כאביי מדוע לא כללו הש"ס ביע"ל קג"ם דהש"ס לא אחז שם אלא במה שנוהג בימי האמוראים חכמי סוף הש"ס לא מה שהוא הלכתא למשיחא: ובזה מתורץ כמה מקומות במה שפסק הרמב"ם כאביי בסדר קדשים ויגעו נושאי כליו ליישב דבריו ולפי מ"ש ניחא".
אך אחר כל זה נשאר הנוב"י בקושיה על כמה סוגיות בודדות בהם הרמב"ם פסק כאביי אף שהן שייכות לימי האמוראים! והוא מתרץ אותם בדרך נוספת:
"ומעתה אי ס"ד דישנו לסברת המרדכי גם בנשבע שלא למכור שייך פלוגתא דאביי ורבא והמרדכי לשיטתו שפוסק כרבא ולכך לא חשבו ביע"ל קג"ם אבל להרמב"ם שפסק כאביי הדרא קושיין לדוכתא למה לא חשבו ביע"ל קג"ם אלא הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דאיסור שבדא מלבו גם לרבא אי עביד מהני".
מכל דברי הנוב"י הארוכים הנ"ל למדנו שהרמב"ם פסק שלא ע"פ הכלל הפסוק בגמרא מכל מיני סיבות אך בסופו של דבר אין חולק שהרמב"ם חרג מהכלל וזה בוודאי במקומות שראה לנכון לחרוג מהכלל אם מסיבה מיוחדת.
[1] וכן כתב גם בזרע יצחק (ב"ק קב.): "דכל הני כללי דכללו לן פלוני ופלוני הלכה כפלוני הוא כשלא מצינו אמורא או סתמא דתלמוד' דס"ל כחד מנייהו אבל כד אשכחן אמורא או סתמא דתלמוד' דס"ל כחד מנייהו הלכה כההוא חד".
[2] נעיר שלגבי הכללים השומרים על ההיררכיה של הפסיקה אין לפוסק להשמיע דעתו כנגד רב המקום שבו הוא נמצא וכן בדין זקן ממרא שאסור לו להורות כנגד הסנהדרין כדי לא לערער את ממסד הפסיקה. וביאר החזון איש (ליקוטים חו"מ כד) את הגמרא בכתובות דף נ' שרב נחמן חייב אמוראים להחזיר את מה שגבו מזונות ממטלטלין בניגוד לדעתו אף שהם היו סבורים כך, כיון שבאותו זמן כל בבל היתה כפופה להוראותיו של רב נחמן, אמנם במקום שניתנה הרשות לדיין להכריע יכול הוא להכריע על פי הבנתו ושיקול דעתו. ראה שם.
[3] בדפוס וילנא ובכת"י מנכן (95) ווטיקן (108) הגרסה היא כמובא בדף מט. בלי שינוי. ובכת"י ונציה (ר"פ- רפ"ג) ואיטליה (רמ"ט- רנ"ח) מובא כגרסת הכס"מ.
[4] וקשה מדבריו בהל' איסורי מזבח (א ד) שכתב: "דכיון דלא מני גמרא הא עם יע"ל קג"ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא", וראה שם שאף שהקשתה הגמרא על דעת רבא מברייתא כתב הכס"מ שבגלל שחז"ל לא הכלילו הלכה זו ביע"ל קג"ם משמע שלא חשו לקושיה זו. וצ"ע.
[5] לכאורה נראה שגם בשו"ע (חו"מ רח) פסק כאביי בסוגיה זו: "מקח שנעשה באיסור… ונתקיים בקנין או באחד מדרכי ההקנאות, המקח קיים ויתן כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לבטל המקח". בעל נתיבות המשפט (ביאורים שם ס"ק ח) מסביר שבהלכה זו גם רבא יודה שבמצב כזה הקניין קיים והוא מסביר זאת שבכל מעשה הלכתי יש שני שלבים: יש את המעשה הפיזי ויש החלות ההלכתית. (בשחיטה למשל המעשה גורם למות הבהמה, אבל החלות ההלכתית היא שמעכשיו הבהמה מותרת באכילה). אם המעשה נעשה בניגוד לדין התורה, אין לזה השפעה על החלות ההלכתית שחלה ממילא. לכן השוחט בשבת, או הקונה בשבת – הבהמה תהיה כשרה לאכילה, והקניין כשר. אבל כאשר האיסור היה בחלות ולא במעשה – כגון במי שמפריש תרומה לפני הביכורים או גירושין של נאנסת – כאן המעשה לא יפעל את פעולתו כלל.
דביר לוי - מאמרים 