מהי מידת הביטחון? – בין יעקב ליוסף ובין החשמונאים לספרטנים

בפרשת וישלח יעקב מתכונן לפגישה עם עשיו. נראה שההתכוננות שלו היא ההשתדלות הכי רחבת היקפים שאנו מכירים בתורה. דורון תפילה ומלחמה. הדורונות [=מתנות] שיעקב שולח לעשיו הם עצומים, ולא רק במספרם אלא אף בתכנון הצגתם, עדרים עדרים עם רווח ביניהם כדי שיראה יותר מכובד יפה ומרובה. גם התכנון של יעקב לקראת המלחמה היה בקפידה כאילו מדובר בגדול המצביאים האסטרטגיים בהיסטוריה. ותפילתו מלאה בתחינת הלב ואף ברגשות של פחד.

כל אלו מעלים שאלה גדולה, איפה ביטחונו של יעקב? למה הוא משתדל יותר מידי? כאילו לא השאיר מקום לקב"ה. וחוץ מזה, הרי הקב"ה כבר הבטיח לו שממנו יצא עם רב והוא לא יוזק, אז למה הוא כל כך מפחד מהפגישה עם עשיו? יש שאמרו שהוא נהג במידת ההשתדלות אבל הוא היה בטוח שה' יציל אותו, אבל זו טעות גדולה, משום שמפורש בפסוקים שהוא באמת פחד! במאמר זה נלמד מהו משמעותו האמיתי של הביטחון בה', ומה היחס בין בטחון לאמונה.

עוד שאלה שעולה מקריאת הסיפור הזה היא ההשוואה לסיפורו של יוסף שמתחיל בפרשה שלנו, יוסף נזרק לבור ומשם עובר לכלא המצרי. שם, מזדמנת לו אפשרות לבקש מאחד השרים הבחירים שיבקש מפרעה חנינה בשבילו. יוסף בסה"כ מבקש פעמיים מהשר שיבקש מפרעה חניניה בשבילו ונענש על זה ונשאר שנתיים בכלא! לכאורה הדבר תמוהה! יוסף בסה"כ עשה השתדלות פעוטה, ביקש פעמיים שיזכרו אותו, מה הבעיה? קצת השתדלות! כשיעקב משתדל ומפחד ומכין אין סוף הכנות הקב"ה מתגלה אליו ומחזק אותו, אבל שיוסף משתדל מעט שבמעט ואפילו לא כתוב שהוא פחד, הוא נענש על זה! השאלות קשות מאוד.

ופה מתחילה התשובה, כשיעקב השתדל את כל ההשתדלויות שדיברנו עליהם הוא תמיד זכר את הקב"ה. גם כשהוא פחד הוא פנה לקב"ה- קטנתי מכל החסדים- אומרים חז"ל שהוא פנה לקב"ה ואמר לו "אני פוחד שמא החטא שלי גרם לי לאבד את ההבטחה שהבטחת לי". דהיינו שגם בשעת הפחד הוא זכר והכיר את בוראו וחי את הקשר איתו. ולהרבה בני אדם נראה הדבר תמוהה, אם אתה בטוח שהקב"ה איתך אז מה אתה מפחד? הוא יציל אותך! אלא שיעקב מלמד אותנו שיעור חשוב בהגדרת מידת הבטחון, כשאדם בוטח אין הכוונה שהוא בטוח שהקב"ה יציל אותו מהסכנה, זו ממש תפיסה קטנונית המחייבת את הקב"ה לעבוד אצלי.[1] אלא הביטחון פירושו שהקב"ה נתן לי כוחות ושלח אותי לעולם הזה לפעול בו, ואני בטוח שהוא עשה את זה בחכמתו והוא סומך עליי. מידת הביטחון מעצימה בנו את האחריות שלנו, שהקב"ה נתן לנו, ומתוך אחריות עצומה זו אנו פועלים, ומותר לנו גם לפחד כשאנו נכנסים למקום סכנה שמא לא נוכל לעבור את הסכנה בשלום אבל בכל זאת ליבינו תמיד עם הקב"ה ואנו זוכרים תמיד שגם כשאנו נלחמים הוא זה שהביא אותנו לעולם והוא זה ששלח אותנו לשליחות הזו.

אז אמרנו, כשיעקב השתדל ופחד הקב"ה היה במחשבתו תמיד. אך אצל יוסף ההשתדלות הייתה מנותקת מהקב"ה הפחד שלו השכיח ממנו את בורא עולם, פה מתחילה הבעיה. הקב"ה לא עובד אצלינו אלא אנו עובדים אצלו וכשאנו עובדים בעבודה שהוא הטיל עלינו עלינו תמיד לפעול מתוך תחושת שליחות שאנו פועלים למענו.

בדרשות הר"ן (שהיה אחד מהראשונים, תחילת דרוש י) הוא מלמד אותנו את היסוד החשוב הזה. הר"ן מפרש את הפסוק "ואמרת כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"- שזוהי מצווה, שכל אדם יאמר לעצמו- מה שאני עשיתי זו אחריות שלי, אני בניתי או חלילה אני הרסתי, לאדם ניתן כוח לבנות עולמות או להחריבם חלילה. וזה פירוש הפוך ממה שכולם מכירים ואומרים בדרשות, שאסור לומר כוחי ועוצם ידי…[1] אבל באמת שדרשות אלו הם נגד הפשט כפי שכתב הר"ן, משום שכתוב "ואמרת כוחי…" לשון ציווי! וממשיך הר"ן לבאר את המשך הפסוק- "וזכרת בלבבך כי ה' אלה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", דהיינו שאנו צריכים לזכור מי שלח אותנו למשימה, מי הביא את נשמותינו לעולם? מי נתן להם את היכולת לבחור בין טוב לרע? הקב"ה הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, דהיינו הוא נתן לנו את החיים ואת היכולת לגדול ולהצליח כל אחד לפי תכונותיו, ואנו בוחרים אם לממש את הכוח הזה או לא. הקב"ה נותן לנו את הכוח ואנו צריכים להבין שאנו בוחרים אם להוציא את הכוח אל הפועל ולעשות איתו חיל.

כך היה גם בימי החנוכה, כשנלחמו המכבים עם היוונים. משפחת בית חשמונאי היו אנשי אמונה, שנלחמו והתאמנו בכח הזרוע, היו גיבורי אמיתיים שהניפו חרבם כנגד אויביהם, ובד בבד היו מצטטים פסוקי שבח והודאה לקב"ה על כל ראש שערפו, ועל כל הצלחה שראו במלחמתם.

בשאילתות רב אחאי גאון (כו מכת"י) מסופר על בתו של יוחנן כהן גדול שהייתה מאורסת לאלעזר בנו של מתתיהו החשמונאי, שבערב חתונתם נלקחה ע"י יווני ארור בפני אלעזר ארוסה לעשות בה מעשי זימה. הביט אלעזר השמיים מצפה לנס ואומר "מאין יבא עזרי?". אמר לו הכהן הגדול לא כך כתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם וברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". ענה לו אלעזר לכהן הגדול "אכן, אלא מה תאמר שנעשה?" אמר לו הכהן גדול "מובטחין אנו שה' יעשה לנו נס למען שמו". כיון ששמע אלעזר כך, נתחזק ושלף את חרבו וערף את ראשו של אותו יווני ארור, ואמר: "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ".

מהו אותו נס שעשה הקב"ה לאלעזר החשמונאי באותו הסיפור? מהי העזרה שקיבל מה' עושה שמים וארץ? לא נס שמיימי נעשה לו, אלא נס טבעי. הוא קיבל את כוחותיו שלו, האמין בכוח שה' נתן לו לעשות חיל, הרים את חרבו בכח זרועו ובעוצם ידו וזכר בלבו כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל! ואחר שערף את ראשו קרא "עזרי מעם ה'".

ועוד מסופר שם על יהודית שביקשה למסור עצמה לטובת היהודים, ויצאה מקושטת אל המלך היווני השולט אז בארץ. שאל אותה המלך מה רצונך? אמרה לו רצוני להנשא למלך אך אני עכשיו בנידתי והיום אלך לי לטבול בנהר ואבא אליך, אך אנא צווה על בני ממלכתך שלא ידברו אלי ואל שפחתי מטוב ועד רע. שמח המלך וכן ציווה את בני ממלכתו, ועשה משתה גדול באותו הערב והשתכרו בו שכרון גדול והמלך השתכר יותר מכולם. חישבו כולם לצאת מארמון המלך שיוכל להתייחד עם כלתו החדשה וכשעזבו כולם לקחה חרב ערפה ראשו הכניסה אותו בשק שעל שכמה. יצאו יהודית ושפחתה לחזור אל היהודים ואף אחד מבני הממלכה לא דיבר איתה מטוב ועד רע כציווי המלך וכשהגיע לשערי היהודים אמרה להם פתחו לי השער ואכנס שכבר עשה לנו הקב"ה נס! מיד פתחו לה השערה ונכנסה ושמחו ישראל שמחה גדולה ונתנו שבח לקב"ה.

גם בסיפור זה אנו רואים טקטיקה מתוחכמת של אותה יהודית, בערמומיות מבריקה וגאונית ובכל מקרה תלתה יהודית את כל חכמתה בקב"ה שעשה לה בזה נס והעם כולו שיבחו את הקב"ה על ההצלה הנוראה שבאה ע"י יהודית. אם כן, גם פה אנו רואים שהנס איננו נס על טבעי אלא שעצם הפעולות הארציות שאנו לוקחים עליהם אחריות ופועלים בחכמתנו עלינו לזכור שכל אלו נתנו לנו מהקב"ה במתנה והוא הנותן לנו כוח לעשות חיל!

המקורות ששימרו את זכרונות מלחמות החשמונאים, מתארים אותן כמופלאות מבחינת הגבורה של החשמונאים, אך לא מוזכרים בהם כלל ניסים כמו שאנו רגילים לשמוע שהיו במלחמת ששת הימים או העצמאות (על מצרים שראו מלאכים רודפים אחריהם או חיילים שמספרים שראו את רחל אמנו שאומרת להם לאן לברוח), במלחמות החשמונאים הנס היה עצם כוח הבחירה והגבורה שניתנה להם. גם היוונים היו גיבורים אך הם לא חשבו על ה', הם אמרו כוחי ועוצם ידי בלי לזכור כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. ההתבוננות הזו מלמדת אותנו שלא הניצחון במלחמה זה העיקר, אלא ההכרה במציאות ה' וידיעתו היא העיקר. ההודאה שאנו מודים לקב"ה על הכוחות שהוא נתן לנו- זה עיקר העיקרים.

גם לספרטנים ביוון העתיקה (לפני זמן המכבים) היה צבא אף יותר קטן ממספר החיילים בצבא המכבים ונחשב לצבא החזק ביותר ביוון העתיקה. על אף שהיו מעטים נצחו את הרבים, אך ההבדל בינם לבין החשמונאים זה ההודאה, זה הקדושה, זה הכיוון של החיים שלהם. למה נלחמים? הספרטנים- בשביל לנצח, המכבים- בשביל כבוד ה'. הנצחון בחנוכה הוא הנצחון על החיבור עם בורא עולם! לא עצם המלחמה, אלא כבוד ה' שיתקדש במלחמה זו.

אחר ההקדמה הארוכה והמבוארת הזו אפשר להבין על מה אנו מודים ב"על הניסים":

מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

גיבורים ביד חלשים זה באמת פלא, רבים ביד מעטים גם זה פלא, אך מה ההפלא בטמאים ביד טהורים? מה הפלא בזדים ביד עוסקי תורתך? אלא שהדבר מובן לפי מה שנתבאר בדברינו למעלה. עיקרו של חג החנוכה זה לא עצם הניצחון במלחמה אלא על התגברות הקדושה, על נצחון הצדיקים. על שמו של הקב"ה שהתגדל במלחמות אלו. היינו יכולים לנצח בלי לזכור את ה', כמו שהיה אצל הספרטנים, ואז מה? אלא שנקודת הקדש והמרכז של עם ישראל שכל פעולותיהם הם פועלים למען שמו של הקב"ה!

נספח א. התכתבות בעקבות המאמר:

אליהו:

1) לדעתי הניסוח צריך שדרוג שיותר ייראה שאנחנו מדברים באבותינו שאין לנו באמת תפיסה בהם ושאנחנו לא מבקרים אותם אלא מנסים להבין ע"פ קוצר דעתינו.

2) יצאת נגד הגישה שסוברת שתבטח ויהיה טוב כאילו שזה שטויות. אז נכון שהחזו"א דוחה(לכאורה) שיטה זו. אבל עיין באוצרות המוסר לרב משה צוריאל שמוכיח שיטה זו מחז"ל.

3) לא הבנתי מה הקשר בין ביטחון לדרוש של הר"ן. לא מדבר שם על ביטחון ובטח לא הרעיון שאתה רצית.

חנוכה שמח!

דביר ואמונה לוי:

תודה על ההערות!

1) מקבל לגמריי. תודה!

2) אני באמת חושב שזה שטויות כי רואים שזה לא נכון. לפעמים אני לא כל כך בוטח ומצליח ולפעמים צדיקים גדולים שבטחו במאה אחוז ולא קיבלו. חוץ מזה שהרמב"ם בכמה מקומות גם חושב שזה שטויות וגם הר"ן בדרוש י, ורס"ג באמונות ודעות ועוד. זה שמישהו חושב שזה אמיתי לא אומר שזה אמיתי. כמובן שאם תשכנע אותי שהסברה הזו הגיונית אני אקבל. בנתיים אני חושב שהיא ממש לא נכונה.

3) בדרשה של הר"ן הוא מסביר שיש אנשים שחושבים שאם הם ישבו רגל על רגל ויבטחו בה' משהו יקרה, ואז הוא אומר שהקב"ה נתן לנו כוח ואנחנו אלה שעושים את החיל. והביטחון הוא עצם הזכירה שה' נתן לך כוח. אתה צודק שהוא לא אומר את המילה ביטחון. אבל הוא מדבר על הדבר הזה שאני הגדרתי אותו במאמר כביטחון. אני הגדרתי ביטחון= זכירה שה' נתן לנו כוח לפעול בעולם. וזה בדיוק מה שהרן מדבר עליו, לא?

שוב תודה רבה! חנוכה שמח!

אליהו:

 2) זו גם השיטה של החסידות. לא הייתי אומר שטויות גם אם יש לי קושיות עליה.

3) זה לא קשור לביטחון אלא יותר החיוב לעשות השתדלות. אי אפשר לדעתי בטח לא באופן ברור מה זה ביטחון

דביר ואמונה לוי:

 2) שטויות הן שטויות גם אם גדול ישראל אומר אותם. למשל ענייני הרפואה ברמב"ם יש בעיה לומר שהיום יודעים שהם שטויות?

אבל אני מסכים שלא צריך להתבטא במילה המזלזלת הזו כשכותבים מאמר, כי לא כולם מסוגלים לקבל את הרעיון שיכול להיות שיש טעויות בדברי גדולי ישראל, ולכן לא כתבתי את המילה הזו. אבל בטעויות באמונה יש לזלזל משום שכמעט כל טעות באמונה היא כפירה.

3) החיוב לפעול בעולם ולזכור את ה' – לזה אני קורא ביטחון. בגלל שאי אפשר לדעת מה זה אז הגדרתי את זה כדי שנדע בדיוק. כל אחד מגדיר כל מושג קצת שונה מחבריו, אני מגדיר את זה באופן ברור (אלא אם כן אני טועה בהגדרה, אני אחזור בי).

שוב תודה על ההערות!

נספח ב. האם אפשר להשוות את החשמונאים לספרטנים?

מתוך: מטל השמים 109, חנוכה התשפ"א. הרב טל.

החשמונאים לא היו גיבורים! כך אנו אומרים בנוסח התפילה: "מסרת גיבורים ביד חלשים". הם לא למדו תכסיסי מלחמה. המרד כולו התחיל ממאורע לא צפוי שאירע במודיעין. בספר המכבים הם אומרים במפורש שהם ניגשים לקרבות כאשר הם רעבים ועייפים וחלשים )מקבים א' )מהדורת צוף תשע"ח( ב, יז(. אפילו יהודה עצמו מתואר על פי חלק מתרגומי הספר כ"איש חיל" ולא כ"גיבור"; אבל גם אם הוא היה גיבור, חבריו הלוחמים בוודאי היו חלשים וחסרי ניסיון מלחמתי.

דוד ואנשיו היו גיבורים, שעשו את מעשי גבורתם לשם שמיים והאמינו כל הזמן שכל מה שיש להם הוא מה'. החשמונאים, לעומתם, היו חלשים; מבחינה הגיונית לא היתה להם שום יכולת לנצח. ובכל זאת הם יצאו למלחמה, נגד החשבונות הרגילים. כמעט בכל נאום שלהם – הן של מתתיהו והן של יהודה אחריו – מופיע אותו רעיון: "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" )שמואל א' יד, ו(, ה' אתנו ואנחנו ננצח, זה אמנם לא הגיוני אבל אנחנו מוסרים את הנפש על קדושת השם.


[1] ראה בויקיפיה ערך "כוחי ועוצם ידי".


[1] הביטחון במשנת הרמב"ם: מעניין הדבר כי הרמב"ם לא כתב בצורה מסודרת על מידת הביטחון. בשני מקומות (זכייה ומתנה יב יז, ומתנות עניים י יט) בדבריו נראה שהוא מתייחס למושג הביטחון בקצרה ומשם עולה שלדעתו הביטחון בה' הוא הביטחון שה' נתן לנו כוחות מיוחדים לפעול בעולם ואנו לא צריכים את עזרתם של אחרים. ואין הוא מדבר כלל על התערבות אלוקית במובן הפשוט (והקטנוני) של מידת הביטחון כמו שהצגנו למעלה. כמו כן היו כמה מוני המצות שמנו את מצוות הביטחון בה' (ראו סיכום של הדעות בויקיפדיה ערך "מידת הביטחון") אך הרמב"ם לעומתם לא ראה במידת הביטחון לא מצווה ולא חיוב הלכתי כלל וכלל (אלא אולי רק מעלה טובה – ראה בהלכות זכיה ומתנה ומתנות עניים הנ"ל).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s