"אידאת הטומאה" פרשת וארא

"אידאת הטומאה"

פרשת וארא – תשפ"א

שמות פרק ח פסוק יד

וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:

רש"י

(יד) להוציא את הכנים – לבראותם ממקום אחר:

ולא יכלו – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה:

גור אריה למהר"ל

"שאין השד שולט על בריה פחות משעורה. מפני שהוא שיעור לטומאות מת עצם כשעורה (אהלות פ"ב מ"ג), והשדים הם כחות הטומאה, ואין שולטים בבריאה שאין טומאה עליו. ועוד כיון שהוא יותר קטן מכשעורה, בעבור שאין בו שעור אין שדים שולטים עליו, והדבר ידוע וטעם מופלא הוא, כי דבר שהוא כשעורה יש בו ממש בעצמו והשד שולט עליו, אבל דבר שהוא יותר קטן מכשעורה הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על כלל העולם. וזהו בעצמו טעם שאין פחות מכשעורה מקבל טומאה, לפי שבשביל קטנותו בטל מצד עצמו אצל כלל העולם, ואין טומאה בכלל העולם. ומפני זה נקרא "שעורה" מלשון שעור, שדבר זה נקרא שעור, ופחות מזה לא נקרא שעור, ומכיון דלא נקרא שעור – בטל הוא אצל כלל העולם":

נראה שהמהר"ל רוצה ללמד אותנו לימוד גדול. דבר ידוע הוא בתורתו של המהר"ל שאין להבין את העניינים האלוקיים המבוארים בדברי חז"ל כפשוטם.[1] כל ביטוי אגדי בחז"ל דורש העמקה פילוסופית וקבלית, ונראה שדבר זה הוא בעיקר בביטויים כמו "שדים" ו"מלאכים".

כשאנו קוראים את המושג שד או מלאך אנו מיד מציירים בדמיוננו דמויות ממשיות בעלות גוף ולכן בעלות צורה ברורה של דמות אדם עם כנפיים קרניים בצבעים לבן או שחור אדום וקלשון ביד. הדימוים הללו נובעים מהצורך שלנו לצייר בדמיונינו כל יישות קיימת. אם האובייקט "שולחן" הוא יש קיים אז אנו מיד נדמיין אותו וכך כל דבר שאנו מבינים שהוא קיים. ולכן כשבתנ"ך ובחז"ל מדברים על יישויות שנקראות מלאכים או שדים וכיוצא בזה אנו מייד מנסים לדמות בשכלינו מהי דמותם וכיצד הם נראים בדיוק.

סוגיה זו מסתבכת כאשר אנו דנים במושגים מופשטים, למשל רגשות; אהבה כעס צער וכו'. ובגלל שיש המתקשים לקבל יישויות מופשטות מדמות וצורה, הם נוטים לדחות את המושגים המופשטים ושואפים להסבירם במובנים גשמיים הניתנים לתיאור. למשל, האהבה היא אות חשמלי המוזרם למוח ונותן פקודה לעורר הורמון מסויים וכדו', בקיצור- אהבה היא לא דבר קיים בפני עצמו אלא חוויה של האדם כאשר מתבצעות מספר פעולות פיזיות ביולוגיות הניתנות לתצפית במוחו וגופו. לעומתם, יש אנשים שרוצים להשאר עם אינטואיציה בריאה וסוברים שגם אם אי אפשר להוכיח אמפירית שיש דבר כזה אהבה כיישות קיימת בפני עצמה עדיין ברור שיש דבר כזה. לקיום היישויות הללו קרא אפלטון "אידאות". ישנן אידאות שברור לנו שהם קיימות אע"פ שאי אפשר לצייר אותם ולחוש אותם כמו למשל אידאת הטוב ואידאת הרע. ברור לנו שיש דבר כזה טוב ורע שעל פיהם אנו מודדים את מעשינו, והם ערכים מוחלטים הקיימים כיישויות קיימות לגמרי (שאם לא כן מה מגדיר אותנו כמוסריים? ההרגלים התרבותיים? הרי אף אחד לא באמת חושב כך, זו היא הראיה מן המוסר של קאנט לקיום האלוהה, הרב מיכאל אברהם האריך בזה בספרו המצוי הראשון). עוד לפני אפלטון, פיתגורס בנה תורה שלימה שטוענת שהמספרים הם יישויות קיימות והם כעין הנשמה של העולם הגשמי.[2]

הרמב"ם[3] יצא חוצץ על המחשבה שיש יישויות כמלאכים ושדים והתנגד לכל מחשב כזו קליל, וביאר שהם השכלים והדעות הטובות והרעות, דהיינו שהם אף לא אידאות ואינן יישויות קיימות. את ביקורתו זו הוא למד כנראה מבקורתו של אריסטו[4] על הפיתגוראים בדבר אידאות המספרים.[5]

נראה שע"פ המהר"ל המושגים שדים ומלאכים בתנ"ך ובחז"ל הם ביטויים לאידאות רוחניות קיימות וממשיות, ולא ליצורים בעלי כנפיים או קרניים (כציורי הנוצרים לרוב, ויש להזכיר את פסלו של מיכאלנג'לו שצייר למשה רבינו קרניים ע"פ הפסוק "קרן אור פניו", אע"פ שהיה מיכאלנג'לו פילוסוף- כנראה שלא כל כך מוצלח).

אם כן, יש לשאול- מה מהותם של אידאות אלה? על כך עונה לנו המהר"ל- "והשדים הם כחות הטומאה". הטומאה היא מסודותיה היותר עלומים של היהדות. הטומאה איננה מוחשית, איננה נראית ולא מורגשת בשום צורה, אי אפשר לצייר אותה או לדמיין אותה, אבל היא קיימת. יש הסוברים (בעקבות תפיסת הרמב"ם)[6] שהטומאה היא יישות הלכתית מומצאת, דהיינו שאין אידאה מציאותית כזו אלא שאנו מתייחסים כאילו חפץ מסויים שההלכה קבעה שהוא טמא כאילו שיש עליו לכלוך או משהו כזה אבל הכל כאילו רק כי כך קבע הקב"ה.[7] המחלוקת הזו בין האידיאליסטים לבין אלו שאינם באה לידי ביטוי בדיני טומאה וטהרה המיוחדים כגון צרעת הבית. התורה קובעת להלכה שאם לאדם יש נגע צרעת בקירות ביתו הם אינם מטמאים עד שיבא הכהן ויזהה את הנגע ויכריז שהרי הוא טמא. אם כן, אומרים הרציונאליסטים, לא הנגע הוא המטמא אלא עצם ההכרזה, דהיינו שאין יישות כזו שנקראת טומאה שאם לא כן הנגע היה מטמא גם לפני ההכרזה. אך תפיסתם זו נובעת מצורת החשיבה שלהם עצמה, שהרי האידיאליסטים סוברים שאידאת הטומאה היא איננה הנגע עצמו הנראה לעין, אלא אידאה שחלה על הנגע ברגע שהכהן מכריז על כך.

לפי דברינו עד כה אנו מבינים שהמהר"ל כנראה נחשב לאידיאליסט. הוא מזהה את היישויות הנקראים שדים ככוחות הטומאה, וסובר שהטומאה היא אידאה קיימת שחז"ל ביקשו לתת לה שם יישותי כאילו היא בריאה חיה ומציאותית ולכן האנישו אותה למושג "שד".

ומתוך זיהוי זה של המהר"ל (בין שד לטומאה) הוא מבאר את העניין המובא ברש"י, שהחרטומים של מצריים לא יכלו לכשף את הכינים משום שהם משתמשים בכוחות טומאה, וכוחות אלו דהיינו שדים לא יכולים לחול על בריה הפחותה משעורה, שכך פועלת אידאת הטומאה.[8]

המהר"ל נותן לנו טעימה מסוד אידאת הטומאה וכותב שהיא חלה רק על פרטים, על חלקים פירודיים, אך לא על הכלל והשלם וז"ל: "והדבר ידוע וטעם מופלא הוא, כי דבר שהוא כשעורה יש בו ממש בעצמו והשד שולט עליו, אבל דבר שהוא יותר קטן מכשעורה הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על כלל העולם. וזהו בעצמו טעם שאין פחות מכשעורה מקבל טומאה, לפי שבשביל קטנותו בטל מצד עצמו אצל כלל העולם, ואין טומאה בכלל העולם". עכ"ל.

ולמה אין הטומאה חלה על דבר הקטן משעורה? זהו רמז בשמה של השעורה הרומז למילה "שיעור" שהוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהיות חלק מצד פרטיותו. אך דבר שאין בו שיעור- לא עומד בפני עצמו והוא תמיד בטל לכלל השלם שעליו אין טומאה יכולה לחול. וצ"ע מניין לו למהר"ל סוד זה.

---

[1] כל ספריו מוקדשים לביאור פילוסופי קבלי של אגדות חז"ל בשביל שלא יובנו כפשוטם. בספרו באר הגולה הוא מתייחס למתודה.

[2] ראה מאמרי "בין מספרים לאותיות – או בין היהדות הקבלית לפילוסופיה הפיתגוראית". וראה עוד כאן.

[3] ראה כאן ועוד בהרבה מקומות באתר הנ"ל.

[4] ורנר הייזנברג, הרקע הפילוסופי של הפיזיקה המודרנית.  עיון רבעון פילוסופי, עמ' 3 תשל"ה.

[5] הרמב"ם הפך את כל משלי חז"ל למשלים הבאים לבטא רעיון פילוסופי שכלי, אך לפי מה שראינו האידאות אינן רק רעיונות ומשלים בעלמא. ראה במאמרי "אם דברי הנביאים חז"ל והמקובלים הם משל בעלמא או מציאות ממשית". ואני לא בטוח לגמרי מהי דעתו של המהר"ל בנושא.

[6] ראה מאמרו של מנחם קלנר, המשמעות המוסרית של דיני טומאה וטהרה – עיון ברמב"ם, שאנן ט תשס"ד, עמ' 213,  וכאן ביאור דעת הרמב"ם בזה.

[7] ראה מאמרו הנ"ל של קלנר.

[8]  הרבה משאלות הפרקטיקה הנוגעות באידאת הטומאה אינם מובנות לנו. למה דווקא הכהן הוא המטמא בנגעי הבית? למה יש רמות שונות של טומאה? למה המים (אע"פ שהם מסריחים) מטהרים את הכלים? למה כשיהודי מייצר כלי אין עליו טומאת כלים וכשגוי מייצרו חייב להטבילו? למה נידה אסורה רק בנגיעת בעלה ולא שאר אנשים? ועוד שאלות רבות.