נט"י לדבר שטיבולו במשקה

נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

הקדמה

סוגיית נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה נלמדת בעיקרה מגמרא במסכת פסחים (קטו.). גמרא זו עמומה ולא מבוארת כל צרכה. על כן, סביב סוגיה זו התפתחו דיונים וחילוקי דעות רבים מהסבר פשט הגמרא ועד הלכה למעשה, שתי שאלות עיקריות בסוגיה זו שבהן נעסוק במאמר שלפנינו הן האם יש לברך על נטילה זו והאם בכלל יש כיום חיוב ליטול לדבר שטיבולו במשקה. בסוף המאמר נדון הלכה למעשה בעוד שאלות הנוגעות לסוגיה זו.

1. מקור הסוגיה- מסכת פסחים

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א

אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה – צריך נטילת ידים. אמר רב פפא: שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת, משום קפא. דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה – נטילת ידים למה לי? הא לא נגע. ודילמא, לעולם אימא לך: לא צריך לשקועיה, וקפא – מריחא מיית, אלא למה לי נטילת ידים – דילמא משקעו ליה.

הגמרא מביאה מימרא חיצונית[1] של רבי אלעזר בשם רב אושעיא המורה ליטול ידים לכל שטיבולו במשקה. ממשיכה הגמרא לבאר שנטילה זו נצרכת בעקבות חשש נגיעה במשקה. יש לשים לב שהגמרא לא מבארת מה הבעיה בנגיעה במשקה.

• סוגיה בחולין כפירוש לנאמר בפסחים

ובכן, לנטילת ידיים שלפני האכילה מצינו כמה טעמים בגמרא בחולין (קו.) שבהם אפשר למצוא פשר לבעיית הנגיעה בדבר שטיבולו במשקה.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי משמע, דכתיב וידיו לא שטף במים – הא שטף טהור? הא טבילה בעי! אלא הכי קאמר: ואחר שלא שטף – טמא. אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. סבור מינה: חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא, אמר להו רבא: לא חובה ולא מצוה אלא רשות; ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות – אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי, אייתו לקמייהו כלכלה דפירי, ואכלו ולא משו ידייהו, ולא יהבו לי מידי, ובריך חד חד לחודיה. שמע מינה תלת; שמע מינה – אין נטילת ידים לפירות, וש"מ – אין מזמנין על הפירות, ושמע מינה – שנים שאכלו מצוה ליחלק.

הגמרא מביאה ארבעה טעמים לנטילת ידיים שלפני האכילה. השלושה הראשונים אלו טעמים לנטילה לפני אכילת פת, והאחרון הוא טעם לנטילה לפני אכילת פירות. ואלו הן:

לפני אכילת פת: א. מפני סרך תרומה. ב. משום מצווה. ג. לימוד מפסוק דזב.

לפני אכילת פירות: ד. משום נקיות.

נדון בטעמים אלו אחד לאחד ע"פ ההבנה הפשוטה בגמרא, וע"פ דברי גאונים והראשונים, כדי לבחון האם אפשר להסביר ע"פ אחד או כמה מהם את נטילת הידים לדבר שטיבולו במשקה.

• טעם א. סרך תרומה

הסבר המושג "סרך תרומה": ישנו איסור לכהן לאכול מן התרומה כשהוא טמא (משנה יבמות ח א, רמב"ם תרומות ז א). וכן גזרו חכמים על כל ישראל שלא יאכלו חולין בטומאה (משנה חגיגה ב ה).[2]

יש להעיר שאם נרצה לומר שנוטלים ידיים לדשט"ב רק משום סרך תרומה יוצא מצב שיש פה ד' גזירות המרכיבות הלכה זו. א. חולין אטו טומאה. ב. ישראל אטו כהנים. ג. סתם ידיים שניות לטומאה. ד. משקין שמיטמאים אף בשני לטומאה הופכים לראשון לטומאה. דבר זה נראה מאוד רחוק.

• טעם ב. משום מצווה

ישנן כמה אפשרויות להבין באיזה מצווה מדובר. התוס' בחולין (קו.) שאל למה אחרי שהגמרא מביאה טעם סרך תרומה היא כותבת "ועוד משום מצווה… לשמוע לדברי חכמים"? הרי עצם הטעם משום סרך תרומה זה תקנת חכמים, אז למה כתוב "ועוד"? אפשר שבעצם קושיתו יש לתרץ קושיה נוספת: הרי מצינו טעם נוסף לנט"י (מים ראשונים) במסכת ברכות (נג:) "והתקדשתם" ולמה הגמרא בחולין לא הביאה טעם זה? אלא שאכן היא הביאה שאמרה "ועוד משום מצווה… לשמוע לדברי חכמים" שדרשו את הפסוק "והתקדשתם" כטעם לנט"י למים ראשונים ובערוך השלחן (קנח ב) הסביר כך בדעת התוס' שכתבו ש"ועוד משום מצווה" דהיינו נקיות. וכנראה שהבין כך משום שבפסחים (קטו.) כתבו התוס' שסרך תרומה פירושו נקיות וקדושה. וקצת קשה על דבריו שהרי תוס' עצמם כתבו שהלימוד מוהתקדשתם הוא אסמכתא בעלמא ואף לא מצווה מדרבנן. ודברי התוס' בזה נדחו משום שנקיות נאמר רק על פירות ודין מים ראשונים הוי מצווה והפסוק והתקדשתם הוא אכן אסמכתא אך לדין דרבנן.

והר"ן (על הרי"ף פסחים כה.) כתב שהתקנה היא משום סרך תרומה וחכמים הסמיכו את התקנה לפסוק והתקדשתם וז"ל:

"סעודת פת דתקון בה רבנן נטילת ידים משום סרך תרומה ואסמכוה למילתי' אקרא דוהתקדשתם".

וכ"כ גם המאירי בפסחים (קטו.) ואפשר שזו כוונת הריטב"א (חולין קו.) שכתב שהלימוד מפסוק והתקדשתם הוא לא לימוד מדאורייתא אלא מדרבנן. ועוד כתב:

 "מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה"

 ולא חש לקושיית התוס'. הרשב"א (פסחים קטו.) הקשה למה לא כתבו "ועוד משום והתקדשתם"? מוכח שסבר שאין לומר שפירוש משום מצווה הוא משום מצוות והתקדשתם, וז"ל:

"שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות, וי"ל דהתם למברך ומשום ברכה אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה".

העולה מכל האמור בהסבר הטעם הקרוי בפי חז"ל "משום מצווה": נראה שמשום סרך תרומה יהיה אסור לאכול פת ללא נט"י, אך עדיין אין בנט"י מצווה בפני עצמה אלא שציוו חכמים ליטול ידיים ולא רק שאסרו לאכול פת בלי נט"י. ועוד נראה להוכיח ש"והתקדשתם" אינה מצווה כלל משום שהגמרא בברכות שם דורשת מאותו הפסוק את מים אחרונים שעליהם אין מברכים ואין בהם משום מצווה אלא שהיא תקנת חכמים לסילוק הזוהמה ועל סילוק דבר אין לברך (כמו סילוק  הסכנה של בור וקוצים ברשות הרבים שאין מברכים עליו). ומובן לעניינינו ש"והתקדשתם" מורה על שאסור לאכול ללא נטיל ה. וזה פירוש הגמרא: נוטלים ידיים לחולין בגלל שאסור לאכול פת ללא נט"י, ועוד מפני שנט"י לפת היא מצווה.[3]

• הסוברים שנטילה לדבר שטיבולו במשקה היא מפני סרך תרומה ומשום מצווה

רש"י, רבינו יונתן מלוניל, המהר"ם חלאווה, פסקי רי"ד, הרא"ש, והכלבו[4]– כותבים שהסיבה היא ממה שכתוב בפסחים (יד:)[5] ובברכות (נב.)[6] שחז"ל גזרו שסתם ידים דינם שניות לטומאה, אף שלא ברור אם נטמאו, ולכן הידיים מטמאות את הפרי ע"י המשקה. ברור שטעמם הוא מפני סרך תרומה, שכן מוכח מדברי רש"י בחולין (קו.)[7] שמסביר את המילים "סרך תרומה" באותם מילים שהסביר את הנט"י לדשט"ב, וכך הבינו גם הב"י (קנח)[8] והמהרש"א מדבריו.  ובדברי הרא"ש והכלבו מפורש להדיא שהטעם הוא "סרך תרומה".

המאירי- בפסחים[9] כתב כרש"י וסיעתו וסיים שם הלכה למעשה שבזמן הזה לא צריך ליטול כלל משום שהגזירה חלה בזמן שיש אוכלי טהרות אך כשאין אוכלי טהרות לא חלה הגזירה, ובחולין[10] כתב שהטעם הוא נקיות.[11]

תניא רבתי, רבינו יונה והר"ן[12] – כתבו כרש"י וסיעתו והוסיפו שהטעם שגזרו על משקין להיות תחילה הוא משום שמשקין עלולים יותר לטומאה.ונראה שנצרכו לטעם זה משהוקשה להם למה הלכה למעשה אסור ליטול ידים לפירות (שאינם רטובים)[13] שהרי גם הם מובאים בתרומה והיה מקום לחשוש בהם כבפת, ומתורץ שפת היא דבר חשוב ולכן גזרו עליו ועל המשקים מפני שהם נזילים יותר ועלולים יותר להעביר טומאה ממקום למקום, אך בפירות יבשים לא שייכים טעמים אלו ולכן לא גזרו עליהם.

הרמב"ם[14]– כתב שצריך לברך על נטילה זו משום מצוות "על פי התורה אשר יורוך". ונראה מדבריו שכמו שאמרו בחולין שנט"י לפת היא מצווה מדברי חכמים כך מעמדה של הנטילה לדשט"ב. ומצווה זו היא שציוו חכמים ליטול ידיים משום סרך תרומה (לפני שציוו היה חייב ליטול בלי מצווה אלא משום שאסור לגעת בפת או דשט"ב בלי נט"י והנט"י הייתה רק הסרת האיסור אך לא מצווה בפני עצמה).ומכאן שסובר כרש"י וסיעתו שבסיס המצווה היא סרך תרומה. וכך הבין הב"י (קנח)[15] מדבריו.

הרדב"ז[16]– פסק כסברת רש"י וכתב שכך סובר גם הרי"ף.[17]ופסק שאכן יש לברך על נטילה זו אך יש הבדל בינה לבין נט"י לפת שהכא אין צריך כוונה, והנפק"מ בברך ברכהמ"ז, אם הביאו לפניו דשט"ב אין צריך לחזור וליטול ידיו אע"פ שלא היה בדעתו, משום שלא הסיח דעתו מידיו. אך אם הביאו לפניו פת, אע"פ שלא הסיח דעתו מידיו צריך ליטול שוב. וכותב שזו היא דעת רש"י הרמב"ם הר"ן ורבינו יונה, שהשוו בין נט"י לפת לבין נט"י לדשט"ב רק לעניין שנוהגת גם היום ולעניין ברכה אך לא לעניין כוונה, שהנטילות שונות בזה. והתקשה בדברי הרא"ש שכתב שהנטילה לדשט"ב היא מדין סרך תרומה (וע"פ דברינו הוכחנו שזו היא דעת רש"י והרמב"ם) ויישובו בדברי הרא"ש מודה הוא דלכו"ע נט"י לדשט"ב נובעת מסרך תרומה בעקיפין, ומתוך כך שזה רק בעקיפין יש ביניהם הבדל, אך ניתן ללמוד הפוך כמו שאנו למדנו בדברי רוב הראשונים שהקשר לסרך תרומה, על אף שהוא בעקיפין, קשר הוא והתקנה עומדת על יסודה שלולא הלכות תרומה לא היינו מגיעים לזה ולכן "מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" (לשון הרדב"ז בעצמו) והנטילות יהיו שוות בהכל כולל בכוונתן.[18]

ספר האשכול[19]– כתב שטעם הנטילה הוא כסברת רש"י. אך הביא את הירושלמי שכתב "אין נטילת ידים אלא לפת לבד תני ר' אושעי' וכל דבר שיש בו לכלוך משקה" והסיק מדברי הירושלמי שעיקר התקנה היא בפת ועליה יש לברך וכנראה שסבר שבדשט"ב הטעם אמנם קיים אך לא תיקנו על זה, ומשום שהטעם קיים יש ליטול מסברה ולא משום התקנה ולכן אין לברך.

העיטור[20]– כתב כרש"י וסיעתו אך חתם "ואומר אני… א"צ לברך" ולא ביאר הסיבה. ואפשר שסבר כהאשכול.

• טעם סרך תרומה שייך רק בקביעת סעודה

נראה שיש לשאול שתי שאלות. האחת על הגמרא (בחולין). למה אין חיוב ליטול על פירות? שהרי גם הם ניתנים בתרומה בדיוק כמו לחם. לכאורה היינו מצפים שיהיה חיוב ליטול ידיים לפני אכילת כל דבר שבא בתרומה משום "סרך התרומה". והשאלה השניה שיש לשאול היא על הרמב"ם (ברכות ו א), למה כתב שיש ליטול ידיים דווקא על פת? אמנם הגמרא בעצמה אסרה ליטול על פירות, אך מה עם שאר מיני מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן (כגון עוגות ועוגיות), למה הפוסקים לא הזכירו שיש ליטול ידיים לפני אכילתם?

התשובה על שתי השאלות נלמדת מהגמרא בחגיגה (שהביאה כסף משנה שעל הרמב"ם הנזכר) ומהתוספתא (שהובאה בביאור הגר"א[21]). בחגיגה (יח:) אומרת הגמרא:

"משנה. נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה… גמרא. חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים? ורמינהי: התרומה והביכורים… טעונין נטילת ידים… הרי אלו בתרומה וביכורים – מה שאין כן במעשר, וכל שכן בחולין… לא קשיא: כאן – באכילה דנהמא, כאן – באכילה דפירי. דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות – הרי זה מגסי הרוח".

לפי מהלך הגמרא למדנו שכל הדיון על נטילת ידיים מתייחס רק לשני מיני מאכל: א. נהמא (לחם). ב. פירי (פירות). שאר מאכלים מחמשת מיני דגן לא מוזכרים. התוספתא הוסיפה על הגמרא והזכירה מאכלי חמשת מיני דגן ("פרפרת") ובעוד שהזכירה סדר נטילות לסעודה לא הזכירה נטילה לפרפרת וזו לשון התוספתא (ברכות ד ח):

"כיצד סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין… נתנו להם לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת מזגו להם את הכוס כל אחד ואחד מברך לעצמו הביאו לפניהם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו…"

הנה מבואר להדיא שהמסובין נוטלים את ידיהם ליין בלבד ולא לפרפרת (ראה בהערה בביאור דברי הגר"א ודיון במקורות).

עוד נראה להביא את דברי הירושלמי (ברכות ח ב):

"רב הונא אמר אין נטילת ידים אלא לפת בלבד. תני רבי הושעי' כל דבר שיש בו ליכלוך משקה".

יש ראשונים שהבינו את הגמרא הזו כמציבה את הנטילה לדבר שטיבולו במשקה במעמד טפל לנטילה לפת[22]. אך לפי שאר המפרשים[23] ניתן לומר שרב הונא בא לאפוקי פרפראות בלבד, ורבי הושעיה לא חולק אלא מוסיף פרט בהלכות נט"י.

 אם כן, מבואר במקורות אלו שנטילת ידיים היא לפת בלבד. ונטילה נוספת היא  לדבר שטיבולו במשקה. וצריך להבין למה גזרו חז"ל דווקא על אלו משום סרך תרומה (לראשונים הנ"ל) ולא גזרו גם על שאר פירות ומיני מזונות. ונראה שהתשובה לדבר היא שגזרו חז"ל מפני סרך תרומה רק במקום קביעת סעודה. על פירות ומיני מזונות שאין קובעים עליהם סעודה לא גזרו חז"ל.[24] והטעם הוא מפני שתקנת נטילה היא תקנה רחוקה (האיסור הוא על כהנים ובתרומה, והתרחב גם לישראל וגם בחולין) ומאוד קשה למצא כיצד תקנה זו מועילה לשמירה על עיקר הדין ולכן תיקנו אותה רק בקביעת סעודה ולא בכל אכילה עראית. אם כן מובן למה נטילה מפני סרך תרומה נתקנה דווקא בקביעת סעודה. ונותר להסביר כיצד יש להבין את תקנת נט"י לדבר שטיבולו במשקה בקשר לקביעת סעודה. בימי קדם נהגו לקבוע סעודה על דבר שטיבולו במשקה, כך מצאנו במגילת רות (ב,יד):

"וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר":

 בפסיקתא זוטרתא ביאר, שיש קערות ובתוכן שקע כעין כף הנקרא "בית הצביטה", ובועז טבל את הקלי בחומץ שהיה ב"בית הצביטה" לפני שהגיש אותו לרות, וזו כוונת הכתוב "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי". דרך אכילה באמצעות הטבלת המאכל במשקה מוזכרת גם במשנה (שבת קיא,א):

"החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל  מטבל הוא כדרכו".

כלומר, במקרה של כאבים קלים אסור לעשות בשבת מעשים שנראים כפעולה רפואית, ולכן אסור לשתות חומץ כדי שהחומץ ירפא את המחלה שבשיניים, אך מותר להטביל מאכל בחומץ ולאוכלו, שהרי זו דרך האכילה הרגילה. ועד היום יש מעדת התימנים הנוהגים לפתוח סעודתם ב"ג'עאלה" שבו מטבילים ירקות כדי לעורר התיאבון כמוזכר בגמרא פסחים. ואף שאין דרך רוב בני אדם כיום קובעים סעודתם על דבר שטיבולו במשקה ובטל הטעם- לא בטלה התקנה וחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים לומר איני קובע סעודה על דבר שטיבולו במשקה או דבר זה שאני אוכל אין רגילות לקבוע עליו סעודה אלא כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים (ראה שו"ת הרמב"ם רכא). בכל מקרה ניתן ללמוד מפה דבר חיזוק לפוסקים שאין צריך נטילת ידיים לפחות מכזית[25] (ראה חלק הלכה למעשה סימן ח), משום שמלכתחילה תקנת חכמים הייתה בכמות של גדר אכילה שהוא לא פחות מכזית. אך אם אוכל דבר שטיבולו במשקה ששיעורו פחות מכזית לא יהיה צריך ליטול ידיו משום שלא על זה גזרו חז"ל [ומפני כך מובנים דברי הרמב"ם שמצריך לאכול כזית כרפס בליל הסדר, שאם לא יאכל כזית אינה נחשבת אכילה כלל וגם אין צריך ליטול אליה ידיים ויוצא שביטל שתי תקנות חכמים לאכול כרפס וליטול ידיים לאכילה זו].

• טעם ג. לימוד מפסוק דזב

"רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי משמע, דכתיב וידיו לא שטף במים – הא שטף טהור? הא טבילה בעי! אלא הכי קאמר: ואחר שלא שטף – טמא".

• מחלוקת הראשונים אם תוקף הלימוד מפסוק דזב הוא דרבנן או דאורייתא

התוס'[26] סוברים שדברי ר' אלעזר בן ערך הם אסמכתא[27] ולהלכה זו יש תוקף רק מדרבנן שהרי פסוק זה משמש כמקור לשני הלכות אחרות מדאורייתא. את הראשונה לומדים  מייתור המילה "כל" שבפסוק שהזב מטמא בהיסט (נדנוד, שלא במגע ישיר) לאפוקי משאר טומאות שלא מטמאות בהיסט. הלכה שניה שנלמדת מהמילה "ידיו" שטומאת היסט מטמאת רק את הגלוי ולא את בית הסתרים, כמו הידים שהן גלויות (בנידה מג.). וכן הסכים התוס' ר"י שאף לדעת ראב"ע זו הלכה מדרבנן.

לעומתם, הריטב"א כתב שלפי ר' אליעזר בן ערך החיוב הוא מדאורייתא. רש"י כותב בהתחלה שלדעת ר' אלעזר בן ערך המצווה היא דאורייתא, ובסוף הדיון כתב שהלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בעלמא. האחרונים התקשו שלכאורה זו סתירה ברש"י שכתב שזה דין דאורייתא ואח"כ כתב שזה דין דרבנן. אך אפשר להסביר את שיטת רש"י שהרי לא כל דיני דאורייתא כתובים במפורש בתורה ואפשר שיש להם רק אסמכתא בעלמא, כמו הלכות למשה מסיני.[28] ולכן גם רש"י יאמר שראב"ע סובר שזו חובה דאורייתא וקושית התוס' שלומדים מפסוק זה דין אחר (בנידה מג.) לא קשה לרש"י משום שבנידה (שם) כתב רש"י (ד"ה לא שטף במים) שהפסוק שם הוא אסמכתא בעלמא ועיקר הלימוד ממנו הוא לעניין נט"י לסעודה.[29]

מחלוקת זו, בין ר"ת ותר"י וריטב"א ורש"י היא בדעת ראב"ע.[30] אך נראה שלכו"ע הלכה לא כדעתו (שהביאה רבא) אלא כדעת אביי, אע"פ שאין זו הלכה מיע"ל קג"ם. מפני שמצוות נט"י נתקנה ע"י בית דין (אולי סנהדרין) ודעתו של ראב"ע היא דעת יחידאה, והלכה כרבים. ועוד שגם בדעתו עצמו נחלקו הראשונים. לכן, לרוב הדעות מצוות נט"י היא מדברי חכמים. וכך כתב הרמב"ם (ברכות ו ב):

"כל הנוטל ידיו בין לאכילה… מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך…"[31]

כפי שראינו, דעה זו נדחתה מההלכה ועוד שאין בראשונים שראינו מי שזיהה את טעם הנטילה לדבר שטיבולו במשקה עם הלימוד הנ"ל מפסוק דזב.

• טעם ד. משום נקיות

אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. סבור מינה: חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא, אמר להו רבא: לא חובה ולא מצוה אלא רשות; ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות – אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי, אייתו לקמייהו כלכלה דפירי, ואכלו ולא משו ידייהו, ולא יהבו לי מידי, ובריך חד חד לחודיה. שמע מינה תלת; שמע מינה – אין נטילת ידים לפירות, וש"מ – אין מזמנין על הפירות, ושמע מינה – שנים שאכלו מצוה ליחלק.

• האם מותר, אסור או מצווה ליטול ידים לפירות?

הגמרא לומדת מהמימרא של רבי אושעיא שבנטילה לפירות יש מצווה. צריך להבין מה גרם לגמרא ללמוד כך מדבריו. ולכאורה הבנה זו נובעת מקביעתו שיש טעם לנטילה זו (נקיות), ואם דבר זה היה עניין של רשות אז לא היה צריך להביא טעם. אך נראה שהטעם הזה רק הסבר לציווי שאותו קבעו חכמים שכן מבואר בדבריו: "לא אמרו…" משמע שזהו ציווי שחכמים ציוו, והוא נזקק להביא טעם לציווי זה. אם כן, ברור שנקיון הידיים הוא דבר בסיסי, והשאלה אם חכמים חייבו אותו לפני אכילת פירות בתקנה מיוחדת.

על דברים אלו העיר רבא שחכמים לא "אמרו" ליטול ידיים לפירות, אלא שמי שרוצה ליטול משום נקיות (שזהו צורך מובן ובסיסי אף לגויים) הרשות בידו.

ורב נחמן חולק אף על הרשות הבסיסית הזו ואוסר[32] ליטול ידיים לפירות.

הלכה למעשה נראה שיש להעדיף את דעת רב נחמן. גם משום שרבא בר בר חנא הביא מעשה מרבי אמי ורבי אסי שלא נטלו ידיהם לפירות ופסק- "שמע מינה אין נט"י לפירות" ואולי הוא סבר שאף אם נט"י זו הייתה רשות הם היו נוטלים מפני צדקותם אך מתוך שלא נטלו הבין שיש בכך בעיה ואין נט"י לפירות. והגמרא לא משיבה על דברים אלו. ובחגיגה (יח:) הביאו את המימרא של ר' נחמן בלי להזכיר את הדעות האחרות ומשמע שפסקה כדעתו. וגם נראה שכך פסקו רוב ככל הראשונים (חוץ מהסמ"ג)[33] שהביאו מימרא זו לאסור כמובנת מאליה בלי להזכיר את הדעות שסוברות שיש בנטילה זו רשות או מצווה. והרשב"א (חולין קו.) פסק במפורש "ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח" וכן כתב בתורת הבית[34].[35]

• הסוברים שנטילה לדבר שטיבולו במשקה היא משום נקיות

מהשאילתות[36] דרב אחאי גאון וכן מהנמו"י[37] – נראה שכל עניין סרך תרומה הוא ללחם ומכאן והלאה הטעם הוא נקיות, ולכן לדשט"ב חייב ליטול ידים משום נקיות. ולגבי פירות יבשים התקנה לא חלה משום גסות הרוח אך אם ידיו מלוכלכות חייב לשטפם משום הזכרת ה' בברכה על הפרי (כך מסביר הנצי"ב את דברי הגאון)[38].

בה"ג[39]– כתב שנט"י מלוכלכות הוא מדין "והתקדשתם", ודין והתקדשתם לכאורה שייך רק בפת, אלא שחז"ל החילו אותו על ידים מטונפות וזה נקרא "משום נקיות", ולכן בגלל שנט"י לדשט"ב היא מדין נקיות אזי שורשה מדין והתקדשתם ודין והתקדשתם הוא דין בפת. והנפק"מ בינו לבין רב אחאי גאון היא נט"י לבשר רטוב (כמבואר בהערה מדברי הנצי"ב).

המאירי[40]– בפסחים כתב כשהטעם לנטילה זו הוא משם סרך תרומה (כרש"י וסיעתו), ובחולין כתב שהטעם הוא נקיות.[41]

רבינו ירוחם[42]– כתב שיש מי שסובר  שיש לנטילה זו כל דיני נט"י לסעודה ויש לברך, ויש מי שסובר שהנטילה היא רק משום נקיות וברכה על נט"י נתקנה רק לפת. ומסכם שלדעתו נראה יותר כהאפשרות השניה, משום שמבואר בירושלמי "רב הונא אמר אין נטילת ידים אלא לפת בלבד" וההמשך שצריך ליטול לכל דבר שיש עליו לכלוך משקה הוא טפל ולא עיקרי עד כדי חיוב ברכה על הנטילה. מובן מדבריו שלא כמו התוס' (פסחים קטו) שלקח את עניין הנקיות לפת ודווקא משום נקיות יש לברך "ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא".

• קשיים בשיטה זו

קושי א. לכאורה היה ניתן לומר שמפני שדחינו את דעתו של רב אושעיא אזי ברור שאין בנטילה משום נקיות מצווה כלל ולא שייך יהיה לברך על נטילה זו. אך כפי שראינו והסברנו למעלה מסקנה זו לא נכונה. שהרי הנקודה בה נחלקו על רב אושעיא היא האם חכמים הצריכו נטילה לפירות או לא. אך גם אם לא הצריכו בפירות, עדיין אפשר לומר שהצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום נקיות.[43]

קושי ב. בגמרא פסחים (קטו.) שהיא המקור לנטילה על דבר שטיבולו במשקה, מובא שהחשש הוא הנגיעה במשקה. אם כן, ברור הדבר שהנגיעה במשקה היא בעייתית משום שגזרו על משקים טומאה. ולא ברור מה ההבדל בדין נקיות בין פירות רטובים שמחייבים נטילה לפירות יבשים שאסורים בנטילה. את ההבדל הזה ניתן ליישב לכאורה רק עם שיטת הסוברים שטעם הנטילה הוא משום סרך תרומה או שיטת אלו הסוברים שהטעם הוא איסור טומאת הגוף ופסילתו (יבואר להלן בשיטת התוס' וסיעתו). וצריכים אנו לזכור שלא על הגאונים קושייתינו אלא על הסבר הנצי"ב בדבריהם. וניתן לומר שגם הם סברו בפשטות שהטעם הוא סרך תרומה, אך דבר זה צריך בירור מעמיק.

• טעם ה. זהירות מטומאה

אע"פ שנגמר דיוננו בטעמים שהובאו בגמרא (חולין), ישנו עוד טעם עיקרי בסוגיה זו שבעיקר בגללו נפסק להלכה בשו"ע שאין לברך על נטילה זו (ובהמשך נדון לגבי הברכה).

התוספות[44]– כתבו שהטעם שנוטלים ידים לדבר שטיבולו במשקה הוא משום שאסור לאדם לטמא את גופו ולפסול עצמו לאכילת קדשים ולכן אין לנו לברך על נטילה זו ובכלל אין אנו צריכין לאותה נטילה. בדבריו יש כמה קשיים לפי הבנתינו (ראה בהערה).

הרשב"ט[45]– סבר כהתוס' שטעם הנטילה לדבר שטיבולו במשקה הוא משום שאין לטמא את הגוף ולפסולו. וכן סבר כהתוס' שאין חיוב ליטול משום שבימינו אין נזהרים בטומאת הגוף. והוסיף עוד טעם שבגינו אין לברך על נטילה זו משום שהיא רק משום "דלמא נגע". והוסיף שאנו נוהגים ליטול לדבר שטיבולו במשקה רק משום מנהג. ונראה מדבריו שאם מכוון האדם שנטילה זו תועיל  גם לנטילה בשביל אכילת מצה יכול אף לברך.

המהר"ם מרוטנבורג- בתשבץ[46] הסביר טעמו שסבר כהתוס', וכן הביא דבריו בכל בו[47].

• קשיים בשיטה זו

העלנו מספר קשיים בהערתנו על דברי התוס'. עיי"ש.

•  הלכה למעשה
  • סימן א. האם מברכים על נטילה לדבר שטיבולו במשקה?

סוגיית הברכה על נטילה זו נידונה אצל חלק מהראשונים במסגרת הדיון על הטעמים לנטילה. ואצל חלקם בדיונים נפרדים.

בסידורי הגאונים כולם, כפי שהזכיר התוס', נפסק לברך על נטילה לדבר שטיבולו למשקה. ואלו הם הגאונים המצויים אצלנו שכולם פסקו לברך על נטילה זו: רב עמרם גאון[48] רב סעדיה גאון[49] ובתשובות הגאונים (שע"ת)[50] ובתשובות הגאונים (הקדמונים)[51] והריץ גיאת[52]. ועל פי גאונים אלו פסק גם הטור לברך על נטילה זו אחר שהביא את דעת החולקים.[53]

לפי דברי הנצי"ב בהעמק שאלה[54] גם רב אחאי גאון בעל השאילתות וגם בה"ג סוברים שצריך לברך על נטילה זו. לפי דבריו אלו יוצא לכאורה שגם הנימוקי יוסף הסובר כבעל השאילתות שהטעם הוא משום נקיות יפסוק לברך. אך דבר זה קשה משום שרבינו ירוחם כתב להדיא שדווקא בגלל שהטעם לנטילה זו הוא משום נקיות אין לברך עליה. ומצד שני התוס' כתבו (בפסחים קטו) שנקיות הוא הטעם לנטילה גם על לחם והוא סיבה דווקא כן לברך. אם כן, נשארנו בספק מה יפסוק הנימוקי יוסף. וכפי שכבר ראינו, דברי הנצי"ב בהבנת דברי הגאונים קצת קשים ואפשר שהם סוברים כשאר הראשונים שנטילה זו היא משום סרך תרומה וכך גם יסבור הנימוקי יוסף.

תלמידיו של רש"י כתבו בשמו שפסק לברך על נטילה זו.[55] לכאורה, כל הסוברים כטעמו של רש"י אמורים לפסוק שצריך לברך. ובאמת הכלבו כתב בהדיה שיש לברך על הנטילה מטעם זה.[56] וכן היא דעת הרמב"ם כמבואר. וכך פסק גם הרדב"ז, שמטעם זה צריך לברך על הנטילה לדבר שטיבולו במשקה. וכן הרשב"א כתב בשם רבינו יונה[57] (ללא קשר לטעם, אך בסוגיה רבינו יונה סבר שהטעם הוא כדעת רש"י) וכן בתניא רבתי פסק שמטעם זה צריך לברך. אך יש להסתפק בדברי הראשונים שסברו שהטעם הוא סרך תרומה (כרש"י) ולא פסקו להדיא שיש לברך. שכן מצינו למאירי, לאשכול ולספר העיטור שסברו שהטעם הוא משום סרך תרומה ועם זאת כתבו להדיא שלא לברך על נטילה זו. וראשונים אלו שיש להסתפק בדבריהם הם: רבינו יונתן מלוניל, המהר"ם חלאווה, הרי"ד (בפסקיו), הרא"ש רבינו יונה והר"ן.[58] יש לציין שפוסקים רבים (למשל הרדב"ז. ראה בדבריו המובאים למעלה) למדו מדברי הראשונים הללו שאכן יש לברך, אך דבר זה לא מוכרח כמו שראינו.

כל הסוברים שהטעם לנטילה זו הוא משום הבעיה של טומאת הגוף ופסילתו (התוס' הרשב"ט, והמהר"ם מרוטנבורג) כתבו בהדיא שאין לברך על נטילה זו.

אם כן,כל הגאונים ורוב הראשונים סוברים לברך על נטילה זו. ובכל זאת הב"י[59] כתב שמשום שיש מחלוקת בכלל אם צריך ליטול ידיים נראה שאין לברך. וכל זה לשיטתו שאין אנו יכולים להכריע בדברי הראשונים, ולעומתו פסקו רבים וטובים מגדולי ישראל שספק ברכות להקל נאמר במקום של ספק, אך במקום שאין ספק אצלנו שהלכה כראשונים שפוסקים לברך אזי יש לפסוק ולברך. וכמו שהארכנו בהערה בדעת התוס' שדברי כל הראשונים האחרים מתקבלים יותר בסברה הלכה למעשה. וכבר למדנו מהרדב"ז (א רכט) שכאשר נפסקה הלכה בעניין מצווה שצריך לקיימה באופן מסוים, ממילא צריך גם לברך.[60]

וקושיה שאותה העלו שאר האוסרים לברך היא מדברי הירושלמי (ברכות ח ב):

"רב הונא אמר אין נטילת ידים אלא לפת בלבד. תני רבי הושעי' כל דבר שיש בו ליכלוך משקה".

וכבר הסברנו למעלה שרב הונא בא לאפוקי פרפרת ולא דבר שטיבולו במשקה. וזה מה שרבי הושעיה בא ללמד, שרב הונא לא ביטל את הנטילה לדבר שטיבולו במשקה אלא רק את הנטילה לפרפרת.[61] וקושיה זו היא לא קושיה שיכולה לבטל את הברכה לדעתם של הראשונים שסברו לברך.

הלכה למעשה: לפי כל הנ"ל נראה שצריך לברך על נטילה זו. וחוץ מהראשונים והגאונים הרבים שהבאנו למעלה כך פסקו גם רבינו פרץ[62] והרוקח[63] והמנהיג[64] והמרדכי[65] והאהל מועד[66] וכל הסידורים שהיו תחת ידיו של התוס'[67] ורבותיו של הרשב"ט[68].

• סימן ב. האם דברים שלא ניתנים בתרומה צריכים נטילה?

כבר ביררנו וביארנו שהטעם המקובל הלכה למעשה לנטילה לדבר שטיבולו במשקה הוא מפני סרך תרומה. על כן, יש לשאול אם דברים שלא ניתנים בתרומה (כגון בשר וגבינה) גם מצריכים נטילה כשהם רטובים, או שרק דברים הניתנים בתרומה.[69]

לכאורה יש לומר בפשטות שיש ליטול רק על מה שניתן בתרומה שהרי גם ככה גזירת נטילה לדבר שטיבולו במשקה היא גזירה רחוקה.[70] מצד שני מלשון הגמרא נראה שצריך לדייק שהרי נאמר "כל שטבולו במשקה" והגמרא לא חילקה בין דברים הניתנים לתרומה לדברים שלא. וכן כתב בהדיא הרשב"א והביאו בהסכמה הכלבו.[71] אך זה נראה מאוד דחוק לומר שזו כוונת הגמרא בגלל המרחק מיסוד הגזירה. והרמב"ם בתשובה (רכא) כתב:

"וכן כל מה שתקנו בסיבת (דבר) כזה, אין עניינו, עד שתהיה שם הסיבה לעשותו, אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו, שיעשה זאת בכל אופן, שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו". 

ובמקרה שלנו גם הסיבה המחייבת לעשותו איננה. וחוץ מזה, מי אוכל בשר רטוב? (לגבי רוטב ראה סימן ז).

הלכה למעשה: הספק במקרה זה גדול הוא ולהצריך נטילה על אכילת בשר ברוטב נראה כהטרחה גדולה מידי בהתחשב בספק זה. ומשום שהוא דרבנן אזי נראה להקל במקרה זה. ובכל אופן, ומשום הספק הנוטל בלא ברכה לא נחשב כנוטל לפירות יבשים שהוא מגסי הרוח.

• סימן ג. האם נוטלים על כל מאכל רטוב או דווקא על מאכל שהטבילוהו?

שאלה זו חשובה היא, שבהגדרתה ידעו בני אדם מתי יכולו ליטול ידיהם ולא יחשבו לגסי הרוח ומתי יהיה אסור להם ליטול ידיהם. שאם רק פרי שהוטבל צריך נט"י אזי יהיה אסור ליטול לפירות רטובים שלא מחמת הטבלה. ובכן, אם נדקדק בגמרא נראה שנאמר בה "כל דבר שטיבולו במשקה" ולא נאמר בה "כל דבר רטוב", ולכן דקדוק זה מורה שלא על כל פרי שיש עליו רטיבות צריך ליטול ידיים אפילו תהא זו רטיבות רבה. כך באמת דקדקו רבים. הרב קפאח הביא חיזוק לקריאה זו מדברי הרמב"ם (הקדמה למסכת ידים): "נט"י הרי היא חובה… וכן לאוכל כל דבר נוזל ואפילו היה חולין" נראה שמצריך נוזל בעין ולא רק רטיבות על המאכל. והרדב"ז[72] ביאר שתהיה בזה לכאורה מחלוקת בין שיטת רש"י שיצריך נטילה לכל דבר רטוב לבין שיטת תוס' שיצריכו נטילה רק לדבר שהטבילוהו. ובביאור מחלוקת זו כתב הרדב"ז שלדעת רש"י טעם הנטילה הוא סרך תרומה וזה שייך בכל רטיבות ששיעורה יכול לקבל טומאה (טופח ע"מ להטפיח). אך לדעת התוס' הטעם הוא טומאת הגוף ופסילתו, והרי קיימ"ל שאין הגוף נפסל אלא ברבעית משקה ולכן האפשרות היחידה של טומאה במצב זה היא נגיעה במשקה שעומד בעין תוך כדי הטבילה ולדבר שטיבולו בשמקה גזרו "דלמא נגע". ולכן, גם אם לא יגע ברבעית משקה יש לו ליטול שמא יגע. ובסוף דחה הסבר זה בתוס' משום הראיה שהביאו מזבחים (ראה בדבריו בהערה למטה), ולבסוף הסיק שגם לדברי התוס' צריך ליטול על דבר רטוב שלא מחמת הטבלה. הרדב"ז אומר גם שהרמב"ם בסיעתו של רש"י וגם הוא יצריך נטילה לכל דבר שיש עליו רטיבות ולא כמו שסבר בדעתו הרב קפאח. ובירושלמי מפורש (ברכות פ"ח ה"ב):

 "רב הונא אמר אין נטילת ידים אלא לפת בלבד. תני רבי הושעי' כל דבר שיש בו ליכלוך משקה…"

ולכלוך משקה דהיינו רטיבות לאו דווקא מחמת הטבלה. והרשב"א בתורת הבית והכלבו[73] שהסכים עימו כתבו: "אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהן, צריך נטילת ידים" דהיינו שגם אם ישנה רטיבות שאינה מחמת הטבלה צריך נט"י. וגם הכסף משנה (ברכות ו א) עמד על נקודה זו וכתב: "ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין". ונראה שדברי הירושלמי מבארים שעיקר כוונת הבבלי הוא שטעם "סרך תרומה" חל על כל רטיבות ולא משנה איך הגיעה הרטיבות. ואין לדקדק במילה "טיבולו" שהיא רק סימן ולא סיבה. והט"ז[74] הביא את לשון המהרש"ל שהסביר בדעת הרשב"א שצריך ליטול רק על דבר שהטבילוהו, והעיר עליו שנעלמו מעיניו דברי הרשב"א בתורת הבית (שהבאנו למעלה). ואפשר שהמהרש"ל סבר שהבבלי חולק על הירושלמי, אך עדיף לומר שאין פה מחלוקת משום שכך נראית גם כוונת הבבלי לפי עומק הסוגיה.

הלכה למעשה: נראה שצריך ליטול ידיים בברכה גם לדבר הרטוב שלא מחמת שהוטבל.

• סימן ד. האם כל דבר שהוטבל צריך נט"י או רק מה שדרך להטבילו?

כמה מהראשונים (מובא במאירי בקונטרס בית יד – דיני נטילת ידים, הנלוה לספרו בית הבחירה ברכות בהחלק השני) כתבו שרק דברים שדרך להטבילם במשקה חייבים בנטילה, שהרי כתוב "כל דבר שטיבולו במשקה" ולא "כל דבר הטבול במשקה". וכך פסקו הרדב"ז והמג"א.[75] וכן פסק הרב קפאח[76] לגבי ביסקוויטים שמטבילים אותם בתה שאין צריך ליטול ידיים לפני אכילתם מפני שהדרך הנפוצה לאכילתם היא כשהם יבשים. אך נראה שדווקא דוגמה זו לא כל כך טובה כי יש דרך בעולם להטביל את הביסקוויטים בתה, וכשאומרו המפרשים שאין צריך ליטול ידיים לדבר שאין דרך לטבלו נראה שהתכוונו לדברים שאין דרכו של אף אחד להטבילם ולא איך אוכלים אותם ברוב המקרים כמו שסבר הרב קפאח. אך המאירי דחה דעה זו מפני דברי הירושלמי שבא ללמד שדברי הבבלי הם דוגמא וסימן ולא סיבה עקרונית, שהרי הסיבה היא עצם רטיבות הפירות.

הלכה למעשה: נראה שצריך ליטול ידיים לפני אכילת כל דבר שהטבילוהו ולא רק דברים שיש דרך להטבילם.

• סימן ה. האם צריך נט"י לדשט"ב כאשר לא נוגע בו בידיים?

בגמרא נפסק ליטול ידיים לכל דבר שטיבולו במשקה. רש"י סובר שהטעם הוא מפני "סרך תרומה". ולכן חייבים ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה כמו ללחם שגזרו על ישראל להיות ככהן לעניין זה. התוס' דוחים את דברי רש"י, בין היתר, מדיוק בהמשך הגמרא: שם, רב פפא אומר בהוו"א שמי שלא נגע בדבר שטיבולו במשקה לא צריך נט"י ולבסוף מסיק שאכן צריך נט"י שמא כל המאכל ירטב בטעות ויבא האדם ליגוע ברטיבות. ואם טעמו של רש"י נכון אז לא היינו מעלים על הדעת בכלל הוו"א כמו של רב פפא כי מבואר בגמרא שנט"י משום סרך תרומה נגזרה על מי שאוכל ולא על המאכיל, דהיינו אם שמעון מאכיל את ראובן אזי אע"פ ששמעון הוא זה שנוגע באוכל עדיין ראובן הוא זה שצריך ליטול את ידיו כי הנטילה תלויה במי שאוכל ולא במי שנוגע. ומשמע שאין קשר לנגיעה אלא כל זמן שאתה אוכל וגם אם אתה לא נוגע אתה חייב ליטול ידיים. אם כן ההוו"א של רב פפא לא מקובלת וגם התירוץ שלו שנוטלים שמא יגע לא מתקבל על הדעת לפי רש"י משום שלא אכפת מי נוגע אכפת מי אוכל. לכאורה יש לתרץ את שיטת רש"י שגם לדעת הגמרא שאומרת שמי שאוכל צריך ליטול ולא המאכיל ואם אין חשש שהאוכל יגע בלחם לא צריך ליטול (כעין מה שפסק הרמב"ם שאם הלחם עטוף בבד או ניילון אפשר לאכלו בלי נט"י לכתחילה ובשו"ע פסק כך בדיעבד כשאין מים בסביבתו וראה בהמשך דיון בדבריהם). איך שלא יהיה, רש"י לא למד את הגמרא שהאוכל צריך ליטול ידיים בכל מקרה, אלא שהגמרא באה לאפוקי מהחשיבה שהמאכיל צריך נט"י. ולמסקנה, את הגמרא צריך להבין בשתי קומות- קודם כל האוכל הוא זה שהנטילה שייכת אליו ולא המאכיל. ואם אין חשש שהאוכל יגע בלחם אז באמת אין צורך ליטול. ומכאן אפשר לכאורה שלדעת רש"י הנטילה שייכת רק באוכל ורק אם יש חשש שיגע בלחם- ורב בשני התנאים הללו גזרו חז"ל על נט"י.

הרב קפאח הסביר את הגמרא לשיטת הרמב"ם (המוזכרת למעלה) באופן שונה ממה שהצענו. והסברו נראה יותר מדויק ומסתבר. ובהסברו זה יש ליישב ולחזק את שיטת רש"י על פני שיטת התוס' בקריאת הגמרא. הוא מוכיח שלדעת הרמב"ם, חז"ל הפקיעו את ההוו"א של רב פפא ולדעתם אין הבדל בין נגע ללא נגע באוכל. הגזרה קיימת ועומדת בכל מקרה, חוץ ממקרה אחד שמוזכר בגמרא- אדם שלט ידיו במפה, דהיינו שידיו מכוסות במפה ואין מגע בינו לבין האוכל, רק במצב כזה הוא נפטר מנט"י אף לכתחילה. אכילה ע"י כף או מזלג- לא מוזכרת בגמרא ולכן, אף שאין סיכוי שיגע באוכל בידיו אם משתמש בכף או מזלג, צריך ליטול שחז"ל התירו רק במצב של "לט אדם ידיו…" (כך חילק גם הרדב"ז).[77]

לסיכום, ישנן שתי אפשרויות להסביר את שיטת רש"י:

• העיקר הוא האכילה, ואף אם יש חשש נגיעה צריך ליטול ידיים, אך אם אין חשש כלל וכלל לנגיעה- לא צריך ליטול ידיים.
• אין עניין כלל לנגיעה, וחז"ל קבעו שהאוכל יכול להפטר רק בדרך אחת מנטילה על ידי עטיפת המאכל או עטיפת ידיו במפה.

הרמב"ם, כמו שראינו סובר שההיתר של לט אדם ידיו במפה הוא לכתחילה, הראב"ד השיג עליו וכתב שהרי לא הותרה ליטה במפה לאוכלי טהרות שהם זהירים וק"ו שלא נתיר לאוכלי חולין שאינן זהירים. ונושאי כליו של הרמב"ם חילקו חילוקים וניסו להסביר את דבריו, ותמה עליהם הרב קפאח שהרי שיטת הרמב"ם בזה מבוארת במפורש בהלכות אבות הטומאה (ח ט) שהק"ו הזה נכון לאוכלי חולין בטהרה, אך לאוכלי חולין בטומאה, מה אכפת לנו שיגעו בלחם ושיטמאו אותו שהרי הוא טמא מלכתחילה שאישה לשה חלה בנידתה וכו'. אם כן במקום שלא צריך כל כך זהירות אלא משום גזירת סרך תרומה התירו חכמים לאדם ללוט במפה. אך מרן בכס"מ חילק חילוק דחוק בדברי הרמב"ם משום שלא התירו לאדם ללוט בטהרות, וכ"ש בחולין וזה ע"פ הראב"ד. ולכן גם לא פסק כמותו להלכה והתיר ללוט במפה רק במצב שאין לו מים בקרבת מקום. ומשום שהלכה זו בשו"ע נפסקה מדוחק יש להעדיף את ההלכה הברורה ודעתו של הרמב"ם ע"פ ביאורו של הרב קפאח גם כדי להסביר את דעת רש"י בפשיטות. ובילק"י כתב שלגבי דשט"ב אף לדעת השו"ע אפשר להקל לכתחילה.

עד כאן דנו באופנים שונים בהם האדם לא נוגע במשקה ובחילוק ביניהם. ויש מהאחרונים[78] שכתבו לעניין טבילת עוגיה במשקה חם שאם אינו נוגע במשקה לא צריך נטילה. ושאלו עליהם איך פסקו כך הרי בגמרא לפסק להדיא שאף אם לא נוגע צריך נטילה "דילמא נגע". ובפסקי תשובות (קנח י) יישב שהם פסקו כך לעניין מים רותחים שאין חשש של "דלמא נגע" משום שאדם נזהר לא ליגוע במשקה רותח. אך לפי דברינו נראה שאין חילוק זה נכון, משום שחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים וכל רותח יכול לבא לפשרה וחכמים לא קבעו מתי נחשב רותח לעניין הלכה ומתי לא, והגבולות מאוד לא ברורים. ועוד שבטיבול ביסקוויט לדוג' בתה, כאשר מוציאים אותו מהמשקה באופן מיידי המשקה שעל הביסקוויט מתקרר, ואין לדבר סוף. וצא ולמד ממה שכתב הרמב"ם בתשובה רכא שהגזירה חלה בכל מקום "שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו" ורק במקום שחז"ל גילו דעתם במפורש להוציא מהגזירה(כגון לט אדם ידיו במפה) אין לנו לגזור גזירות מעצמינו.

הלכה למעשה: צריך לחלק בין ההיתרים שחז"ל הציעו (לט ידיו במפה) לחציצה ע"י כף ומזלג שאינה חציצה לעניין זה ולכן אף שלא נוגע המאכל בידיו:

• כל עוד לא לט ידיו במפה או בכפפות- צריך נט"י.
• אך אם לט ידיו במפה לא צריך נט"י אף לכתחילה.
• וברור שהטיבול מצריך נטילה אף שאינו נוגע בחלק הרטוב (כגון במטביל בסקוויט בתה), שזהו בדיוק המקרה המוזכר בגמרא ו"דלמא נגע".

• סימן ו. האם צריך נט"י לדשט"ב כשהמשקה מבושל?

אחרונים רבים העירו שיש להקל בנט"י אם המשקה מבושל כגון במקרה של הטבלת ביסקוויט בתה. וכך כתב בפניני הלכה (ברכות ב ה):

"יש סוברים שמשקה מבושל אין דינו כמשקה (שו”ת מהרימ”ט ח”א עו, ובשיירי כנה”ג קנח, ג). לפי”ז הטובל בסקוויט בתה פטור מנטילה (וכ”כ בא”ח תזריע יט)".

אך דבריו אינם מובנים כלל וכלל. אחר העיון בדברי המהרימ"ט[79] ובדברי השכנה"ג,[80] מבואר שיש כאן שתי טעויות עקרוניות וחשובות. האחת היא שהם כלל לא דיברו על סתם משקה מבושל, אלא על משקה שהצטרף למאכל מבושל. והדיון המוזכר בדבריהם כלל לא נוגע ולא שייך לעניין תה, שאינו קשור כלל למאכל. הטעות השניה היא שבדברי המהרי"ט הוא האריך לדחות את השיטה הסוברת שמשקה שהתבשל עם אוכל פקע ממנו שם משקה, והוכיח במישרין שמשקה גמור אין שם משקה פוקע ממנו לעולם לעניין טומאה. ורק כאשר לא היה משקה גמור נכלל בגדר אוכל ופוקע ממנו שם משקה (הדוגמה שהוא מביא היא אדם שסוחט ענבים לקערה ריקה המשקה מקבל שם משקה לעולמים. אך אם סחט ישירות לקדירה עם אוכל לא קנה שם משקה ודינו כציר הבשר). והקורא בעיון דברי שכנה"ג יווכח שזו היא גם כוונתו משום שראייתו לדבריו היא מדין מוהל הבשר שלא היה עליו שם משקה לעולם. אבל בתה ברור שהמים נקראו משקה לפני בישולם.[81]

(וראה עוד בהערה).[82]

הלכה למעשה: נראה שצריך ליטול ידיים בברכה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה אף שהמשקה מבושל. וגם אם המשקה הוא חלק מתבשיל (כגון רוטב של בשר שרובו מים) יש ליטול על הבשר הרטוב.

• סימן ז. האם צריך ליטול ידיים לפני אכילת בשר ברוטב?

באחרונים העלו כמה צדדים לפתור את הנטילה לבשר ברוטב:

• הרוטב הוא משקה מבושל.
• אין דרך העולם ליגוע בבשר בידיים אלא במזלג.
• לא מטבילים את הבשר ברוטב אלא שכך הוא מתבשל.
• הבשר אינו מהדברים הבאים בתרומה.
• המוהל (ציר) של הבשר אינו נחשב משקה.

את הטענה הראשונה דחינו (בסימן ו) באמרנו שבמחלוקת הפוסקים אם משקה המבושל באוכל נחשב משקה נפסקה הלכה שכל עוד המשקה היה לפני הבישול משקה גמור (כמו המים שבסיר) לא פוקע ממנו שם משקה לעולם. ולכן עדיין אין לפטור את הנטילה לבשר מצד זה.

את הטענה השניה דחינו (בסימן ה) באמרנו שכמו שאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול ידיו כך גם בסכין ומזלג. ורק בלט אדם ידיו במפה לא צריך ליטול. ולכן אין לפטור מנטילה גם מצד זה.

את הטענה השלישית דחינו (בסימן ג) באמרנו שלהלכה נפסק שאין זה משנה באיזה דרך נרטב המאכל, אם בדרך טיבול או בדרך אחרת. ולכן אין לפטור מנטילה גם מצד זה.

הטענה הרביעית נשארה אצלינו (סימן ב) בספק ונפסק לגביה שספק ברכות להקל ולכן גם אין חיוב ליטול ידיים אבל הנוטל אינו נחשב מגסי הרוח בגלל הספק. ולכן ע"פ טענה זו יש לפטור מנטילה לפני אכילת בשר ברוטב.

הטענה החמישית היא כנראה סברה נוספת לפטור מנטילה לבשר המבושל ברוטב. ופה יש לחלק בין שתי צורות בישול. כבר ראינו שאם הרוטב עשוי רובו ממים שבאים מחוץ לבשר עצמו אזי עדיין אין לפטור מהנטילה. אך יש דרך בישול שבה מוסיפים רק מעט מים לסיר ומכסים אותו בבישול על אש נמוכה וכך יוצאים נוזלים רבים מהבשר עצמו ויוצא שרובו של הרוטב הוא נוזל הבשר עצמו ואין לו דין משקה (אע"פ שהוא מים) כמו שפסק המהרימ"ט שנוזל שנולד בבישול האוכל עצמו אין לו שם נוזל כלל, ולכן בצורת בישול כזו יהיה אפשר לאכול את הבשר ללא נטילת ידיים כלל.

הלכה למעשה: לא צריך ליטול ידיים לפני אכילת בשר משום שאינו מהדברים הבאים בתרומה, והנוטל אינו נחשב מגסי הרוח.

הוספות שצריך להוסיף למאמר

בחולין לג. (הובא בתוס') מובא שבשר שהוכשר ע"י דם צריך ליטול ידיים לפני אכילתו. התוס' אומר ששם הטעם הוא שאסור לטמא את המאכל והגוף. נראה שהגר"א מסכים שאסור לטמא את המשקין דווקא ולא משום סרך תרומה ובכל זאת גם בימינו צריך ליטול ידיים לזה משום שהתקנה לא זזה ממקומה. וזה מה שאני כתבתי:

משנה מסכת חולין פרק ב משנה ה

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה:

למסקנה הגמרא מסיקה שמדובר על בשר חולין שנעשה על טהרת הקדש. וכך כתב גם הרמב"ם בפיה"מ.

אפשר להבין שבשר גם מקבל טומאה במשקין ולכן בשר שטיבולו במשקה צריך נט"י. (וכך כתב הרשב"א והעתיקו הכלבו).

אך יותר נראה ללהבין שרק בשר שנאכל על טהרת הקדש צריך נט"י כשהוא רטוב. אך בשר חולין שלא נזהרו מטומאתו לא צריך ליטול לפני אכילתו ידיים, אף אם הוא טבול במשקה. שהרי בחולין אין שני עושה שלישי אלא בדברים הבאים בתרומה שמשום סרך תרומה גזרו "שכל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה". ונראה שזו שיטת הרמב"ם (על המשנה פה) אך צריך לעיין עוד בזה. ולפי זה מבואר יותר שאין צריך ליטול ידיים לבשר רטוב כמו שכתבנו, אך לא מצאנו חבר בזה ואולי הרמב"ם וצ"ע.

אך הרשב"א הכלבו התוס' והגר"א לכאורה יסכימו מהגמרא הנ"ל שיש ליטול לבשר רטוב (התוס' יאמר שרק בתקופה שנזהרים בטהרות אבל העיקרון שווה).

אך דעת הרמב"ם לא ברורה בזה, ושלחתי לרב רצון ערוסי מה היא דעת הרמב"ם ולמה כתב על משנה זו שבשר שהוכשר ע"י משקה אם הוא בשר חולין לעולם לא יקבל טומאה? שהרי כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה (ראשון לטומאה) ולמה הרמב"ם אומר שאף בשר המוכשר יישעה שלישי לטומאה ואין שלישי בחולין? וצ"ע בשיטת הרמב"ם. וענה לי הרב רצון ערוסי שכל דברי הרמב"ם הם מדאורייתא אך מדרבנן וודאי שיהיה אסור.

עוד צריך לעיין בשיטת הגר"א שנראה לדעתו שאין הטעם משום סרך תרומה. ויש לעיין גר"א ג ד.

ביאור הגר"א אורח חיים סימן קנח

בלא ברכה. תוס' שם דס"ל דהאידנא א"צ נטילה זו אבל כל הגאונים ורוב הפוסקים הסכימו שגם האידנא נוהג כמו פת וצריך ברכה וכן עיקר וע' טור סי' תע"ג

וראיית תוס' דנטילה דהכא לאו משום קדושה אלא שלא תפסל האוכלין והמשקין מדפריך הא לא נגע אינו מכרעת די"ל דס"ד דל"ג [לא גזרינן. ד"ל] אא"כ נוגע במקום המשקה

[הגר"א הולך לשיטתו שהטעמים לא חופפים לגמרי, ולכן אפשר לתרץ שהם שתי גזירות נפרדות שאוכל מחמת מאכיל הוא בפת אך בדשט"ב גזרו רק במגע, ויש הבדל בין דבר שטיבולו במשקה שהוא חמור יותר שטומאה נאסרה בכלשהו, ופת קל יותר שדווקא בקביעת סעודה צריך נט"י שהגזירה בפת הייתה דווקא על קביעת סעודה ולכן אין נוטלין לא על פרפרת ולא על פירות, ואנו דחינו את דבריו שהם מאותו טעם, ויותר מזה יש לחזק להפך מכמה ראשונים שסברו שדשט"ב קל יותר מפת. אך האמת היא שהם בדיוק אותו טעם, ויישוב שאלה זו שמעלה התוס' כתבנו בחלק הלכה למעשה סימן ה].

ומ"ש כי ההיא דחולין [ל"ג א'] ר"ל דאמר הא יצא כו' אמאי ידים שניות כו' הא אם עושה שלישי בחולין הי' צריך נטילה ושם שלא תפסל האוכל ה"נ

ועוד הביאו ראיה מסדר הסיבה דפ"ו דברכות דנוטל ידו אחת ושם שלא תפסל המשקה וכ"ז אינה מכרע' וכמ"ש תר"י דמברך וצונו שצונו על הנקיות וכל זה בכלל מצוה לשמוע דברי ראב"ע וק"ו מלחם ששם אינו אלא משום סרך תרומה וכאן א"צ לזה בכלל והתקדשתם אלו מים ראשונים הוא לאכל בטהרה ואף שאין עכשיו טהרה תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו

ומההיא דע"פ מוכח איפכא לס"ד דפריך והא לא נגע דס"ד דאינו חייב אא"כ נוגע במשקה ל"ל למימר דצריך נטילה מתני' היא כל הפוסל כו' אלא דקמ"ל דאף האידנא וכן בירושלמי דפליגי אם ללחם בלבד או אף לטבולו במשקה ע"כ אהאידנא קאי דודאי ל"פ אמתני' ובלא"ה שפסק ואמר כ"ד כו' לדורו אמר

 ואמרינן ברפ"ד דבכורות וכי הזאה כו' ואם הי' עושה שלישי בחולין באמת אף לפירות היה צריך נטילה אף עכשיו דנט"י לא בטלה וכן בשותה כמ"ש למטה וכולהו משום קדושה

ומ"ש דלכן חוזר ונוטל שתי ידיו משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה למ"ד חולין לא בעי כונה לא אתי שפיר כמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו'

ועמ"ש בס"ז אלא דטעם אחר בזה כיון דמתחילה לא נטל אלא יד אחת ושני' לא שימר מליגע חיישינן דלמא אסח דעתו ונגע וכמ"ש בפ' ע"פ שם וז"ש אף על פי שנטל כו' והל"ל דעולה הנטילה ליד אחת:

האם צריך נט"י לדשט"ב כשאוכל פחות מכזית?

ח. אם אוכל פחות מכזית? בילק"י הביא שזה ספק אם הלכה כתוס' וספק אם לפחות מכזית צריך ליטול ולכן אפשר להקל. אך לפי דברינו שאין ספק בנתיים שאין הלכה כהתוס' שהראיות כנגדו חזקות, והילק"י לא הביא ראיות אלא שכתב שאין הלכה כמותו בגלל שרוב הראשונים כנגדו. אבל לנו אין בזה ספק ואין לדיין אלא מה  שעיניו רואות (ראה ב"ב קל.).

ט. שיעור המשקה- טופח עמ להתפיח

י. דין ביסקוויט. דווקא דבר שרגילים לאוכלו מטובל וביסקוויט הדרך הרגילה לאוכלו הוא בלא להטבילו בתה ולכן אין תורך בנטילה. מאירי ירושלמי ילק"י אם לא נוגע ומבושל.

יב. סופגניה

יג. ירקות שבמרק\ קומפוט- כמו שלמשקה אין צריך נט"י שאין דרך ליגוע בו כך גם בירקות המרק. וכך גם בבשר. או שלמשקה לא תיקנו מסיבה זו ולירקות כן תקנו ומשחל התקנה הסיבה לא מעניינת אותנו.

תוס'

ועוד משום מצווה. יש איסור לאכול חולין בטומאה ויש מצווה להיטהר. בשביל לחם יש מצווה גם להיטהר וזהו "משום נקיות" ולדבר שטיבולו במשקה יש רק איסור לאוכלו בטומאה אך אין דין נקיות. ומשום שאין בזה מצווה אלא רק מניעת איסור אין לברך ע"ז.

שערי תשובה קנח יא (רדב"ז ברכ"י)

אם בירך ברכהמ"ז ולא הסיח דעתו מידיו לא צריך ליטול לדשט"ב, אך אם באלאכול לחם צריך ליטול. וזה לשיטת השו"ע (שהלך עם התוס') שדשט"ב קל מפת. אך נראה שאין לעשות כן הלכה למעשה שאין הבדל בכלל בין דיני פת לדשט"ב. ובארוחה דרך בני אדם להסיח דעתם מידיהם, ואף לדשט"ב צריך נטילה אלא אם כן אוכל אותם תוך כדי הארוחה שאף אם מסיח דעתו מידיו תקנו חז"ל ליטולהידיים לפני האכילה ולא בין כל ביס וביס. והברכי יוסף עצמו הביא טעמו (ע"פ הרדב"ז) שללחם צריך לחזור וליטול כי הסיח דעתו מהארוחה, ואע"פ שלא הסיח דעתו מידיו צריך ליטול, אך לדשט"ב לא צריך ליטול כי ברכהמ"ז היא הספק רק לעניין לחם. וצ"ב מניין לו שברכת המזון מצריכה נטילה? ולמה לא חל ע"ז התנאי?

וברדב"ז (חלק ח כז) כתב שיש הבדל בין נטילה לפת שצריכה כוונה כי תקנוה משום סרך תרומה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשום שתרומה צריכה כוונה בנטילה כך גם לחם חולין שנטילתו היא מפני סרך תרומה. ודבר שטיבולו במשקה לא נתקן מפני סרח תרומה ולכן לא צריך כוונה. אלא נתקן מפני טומאת המשקים. (אך צ"ע שהרי גזרו חז"ל על המשקין בתרומה! ראה רש"י וסיעתו).

מאמר מקיף בנושא מבחינה מחקרית, עם מקורות ביביליוגרפים. יש שם עדויות רבות על נוהג הברכה על דבר שטיבולו במשקה:

https://kotar-cet-ac-il.mgs.herzog.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=44451480#222.3182.6.default

---

[1] יש מי שהציע לקרא מימרא זו כקשורה לאכילת החסה והחרוסת בפסח באופן מהותי. דהיינו שרק לצורך אכילת החסה המטובלת בחרוסת יש ליטול ידיים, ואין דין זה שייך לשאר השנה. אך ברור שאין לקריאה זו אחיזה בפשט המילים "שמע מינה..".

[2] נוספו שתי קומות על האיסור הראשוני שאסור לכהן לאכול תרומה בטומאה. הקומה הראשונה היא שגם חולין אסור לאכול בטומאה, הקומה השניה היא שגם ישראל נכללים באיסור זה. לכאורה לא מובן למה גזרו על כל ישראל, שהרי החשש לא חל עליהם שהם הרי אסורים באכילת תרומה. יש שניסו להסביר בדרכים שונות (ראה בשו"ע הרב קנח ובמשנ"ב שם ועוד) אך אין זה עסקינו כאן.

[3] ונראה שכך למד הרמב"ם. ראה להלן בהסבר דבריו.

[4] רש"י (פסחים קטו.): "צריך נטילת ידים – משום המשקין, שהידים שניות – וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין וכו'". רשב"ם (שם):"כל שטיבולו במשקין. כגון ירק בכותח או בחומץ צריך נטילת ידים משום משקה שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה [לעיל יד ב]". רבינו יהונתן על הרי"ף (שם): "כל שטיבולו במשקין, כגון טיבול ראשון של שאר ירקי, וטיבול שני של מרור, צריך נטילת ידים, משום דידים שניות הם, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה". מהר"ם חלאווה (שם): "כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ואף על גב דאין נט"י לפירות וכש"כ למשקין אלא משום דידי' שניות וגזרו על המשקין להיות תחילה נגעו בה ומשום חשש טומאה ולתרומה ומשום ליתא דתרומה תקנו אף בחולין אבל לא משום מעלת המשקין נגעו בה כלל". משמע מדבריו שהוא גזירה על גזירה שגזרו על המשקים לתרומה ואז גזרו לחולין. אך אפשר לומר שזו היא תקנה אחת שכשגזרו על המשקין לתרומה גזרו עליהם בכלל ואף לחולין. פסקי הרי"ד  (שם): "אמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. מפני שהידים עסקניות הן, וקיימלן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה". רא"ש חולין (ח י): "(פסחים דף קטו א) אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידיםמא(ש) לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו כאן נטילה משום סרך תרומה. א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמןמב הנוטל ידיו לפירות אינו(ת) אלא מגסי הרוח". הרא"ש על מסכת חולין (שלא מדברת על דשט"ב) מביא דין דשט"ב בהקשר של סרך תרומה כדין פת ורק אח"כ הוא מבאר דין פירות, ומשמע שסובר כרש"י. ספר כלבו (נ):"ואחר כך נוטל ידיו מפני טבול הכרפס ומברך על נטילת ידים לפי דעת הר"ש ז"ל שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים דקיימא לן דידים שניות הן ושני פוסל התרומה וכל הפוסל לתרומה מטמא משקין להיות תחלה ומשום סרך תרומה נהגו כן אף בחולין, כתב הר"ם שאין מברך על זאת הנטילה… והר"ש אומר שמברך על כולן וכן דעת רוב שאר פוסקין". והביא גם מהגאונים שסוברים לברך לפני כל נטילה שציוו עליה חכמים כגון לתפילה לק"ש לפת ולדשט"ב וז"ל (סימן כג): "ונשאלה שאלה לאחד מן הגאונים אם צריך לברך נטילת ידים עם ברכת אשר יצר בכל פעם ופעם שהוא נפנה, השיב, שאם ירצה לעסוק בתורה לאלתר או להתפלל או להוציא מפיו שום דבר קדושה אז יהיה צריך לברך על נטילת ידים ואשר יצר ואם לאו לא יברך רק אשר יצר בלבד, ואם בא לאכול אחר שנטל ידיו לנקביו אינו צריך ליטול ידיו שנית על האכילה ודי לו באותה נטילה, וראיה לדבר מה שאמרו ז"ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, והרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו ואפילו אינן מלוכלכות ולא טמאות, וכן כל שטבולו במשקה, וכן לקריאת שמע, וכן לתפלה". והביא מרבינו פרץ שיש לברך על נטילה זו והסכים עימו וז"ל (סימן קמו): "עוד כתב [הרב רבינו פרץ] שהוא מקובל מה"ר יונה שאין מברך בנטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה כל מי שטבולו במשקה וכן הדין"

[5] "דתנן: כל הפוסל את התרומה – מטמא משקין להיות תחלה, חוץ מטבול יום". ומקורו בפרה ח ז.

[6] "ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין".

[7] "נט"י לחולין מפני סרך תרומה – הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים – שתקנוה".

[8] "…ומצריכים ברכה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הבשר (סי' י) לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום סרך תרומה וכדברי רש"י וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א)".

[9] בית הבחירה (פסחים קטו.): "…כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף על פי שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה, הא מטעם האוכלין לא, שאין שני עושה שלישי בחולין, ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם… אף על פי שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור".

[10] בית הבחירה (חולין קו.): "כל נטילות שהצרכנו לסעודה לא סוף דבר סעודת תרומה אלא אף לסעודת חולין ומ"מ לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו והנוטל ידיו לפירות הרי זה גסות הרוח במה דברים אמורים בסתם ידים אבל אם יודע בהן שאינן נקיות או שנכנס לבית הכסא נוטל מפני הברכה ומ"מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף בסתם ידים":

[11] להלן נראה שיש לכאורה נפק"מ ביניהם (ראה דברי רב אחאי גאון בשאילתות, בהעמק שאלה שם, ודעת בה"ג, בהמשך נבאר דבריהם לעניינינו). ואפשר שדעתו כהתוס' (שיבואר גם הוא להלן) שנקיות וסרך תרומה טעם אחד הוא. וצ"ע.

[12] תניא רבתי (מז): "נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים שהרי צריך לטבל בירקות ואם תאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח תירץ רבינו ישעיה ז"ל שצריך נטילת ידים לפי שיש לו לטבל בחרוסת ואמרינן כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה ומכשיר ומזמן אחרים לרבל טומאה לפיכך צריך ליטול בטיבול ראשון". רבינו יונה על הרי"ף (ברכות מא.): "… לפירות א"צ נטילת ידים שאין תרומתן מן התורה… אבל המשקין כיון שאינן נאחזין בידים שאדם שותה אותן על ידי הכלי לא היו צריכין נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקין הם עלולים יותר שמקבלין טומאה מהידים שהם שניות כמו התרומה ונעשו ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרי' (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ולפיכך החמירו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקין נטילת ידים. מפי מורי הרב נר"ו". ר"ן על הרי"ף (פסחים כה.): "כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. דסתם ידים שניות הן ושני מטמא משקין להיות תחלה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יד א) הא אי לא משקין משום אוכלין לא צריך דהא אין שני עושה שלישי בחולין בר מסעודת פת דתקון בה רבנן נטילת ידים משום סרך תרומה ואסמכוה למילתי' אקרא דוהתקדשתם": ובחידושיו (חולין קו.) "נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה. מיהו אף על גב דמסרך תרומה תקון דוקא באכילה משום דשכיחא מילתא טובא דנגע אבל בנגיעה לא. ובאכילה נמי דוקא בפת שהוא דרך קביעות או במשקין שהן עלולין לקבל טומאה אבל בפירות וכיוצא בהם לא".

[13] ראה בהערה האחרונה על דברי הגמרא בחולין (קו.) המובאת למעלה.

[14] רמב"ם ברכות (ו א-ג) "[הלכה א] כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא (א) צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי (ב) שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה (ג). [הלכה ב] כל הנוטל ידיו בין לאכילה (ד) בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים (ה) שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה… [הלכה ג] …פירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח…"

ביאור:

(א) לאפוקי עוגיות ופירות יבשים כמו שראינו.

(ב) כנראה הביא שתי אע"פ להורות גודל חידוש התקנה ולכן לא צריך לעוגיות שזה יהיה חידוש יותר מידי גדול.

(ג) שאין זה חידוש יותר מלחם משום שהמשקים עלולים יותר לקבל טומאה או שהדרך היא לקבוע עליו סעודה כמו לחם וראה בהמשך.

(ד) זה קאי על כל הלכה א' ולא כמו מי שרצה לומר שזה קאי רק על פת ושאין לברך על נטילה לדשט"ב.

(ה) הנטילה. שפסק דלא כמו האומרים שהיא דאורייתא (ראב"ע בגמרא).

אע"פ שהרב ברדא ביאר שלא כדברינו שע"פ הרמב"ם אין לברך על נט"י לדשט"ב אלא במצוות כרפס שרק במקום שיש מצווה לאכול דשט"ב יש לברך "וציוונו". ועוד שביאר ש"מצות חכמים" היא הברכה עצמה ולא הנטילה. אך נראה שקשה להכניס הסבר זה ברמב"ם במיוחד ע"פ ההסבר שלנו בגמרא. וכדברינו פירשו הרב קפאח הרב שטיינזלץ ועוד רבים. ולי נראה שבפשטות הלכה א' פותחת "כל האוכל" קאי גם על פת וגם על דשט"ב, משום שכשכותב בסוף ההלכה "וכן דבר שטיבולו במשקין צריך נט"י" ולא ביאר שדווקא באכילתו ולא בסתם נגיעה זה מפני שסמך של תחילת ההלכה שנאמר בה "כל האוכל". ואם כך הם פני הדברים, כשכתב בהלכה ב' "בין לאכילה" מתכוון גם לאכילת פת וגם לאכילת דשט"ב, ונראה פשוט. ומובן שכשהרמב"ם כתב שנוטלים ידיים משום מצווה התכוון לגמרא בחולין שהשתמש באותה לשון, אם כן, לדעתו הטעם של הנטילה לפת (סרך תרומה) הוא אותו הטעם לנטילה לדבר שטיבולו במשקה שכלל אותם תחת טעם אחד. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ידים הקדמה) "אם אינו יודע לידיו לטומאה ונגע בחולין אפילו במשקה חולין הרי זה טהור, ואם היו ידיו טמאות ונגע באכלין של חולין אינו מטמא אותן כי ידים טמאין הן שניות לעולם כמו שיתבאר והשלישי בחולין טהור. ואם נגעו במשקה חולין טמאהו ונעשו משקין טמאין". לפי דבריו אדם שלא יודע אם ידיו טמאות לא היה צריך ליטול ידים לחולין לכאורה. אלא שבדיוק על מקרה כזה גזרו חכמים שמשום סרך תרומה צריך ליטול ידיים גם לחולין. אם כן, הרמב"ם סובר שסרך תרומה קאי גם על פת וגם על דשט"ב. וראיתי לרב הוכמן (www.yeshiva.org.il/midrash/42675) שכתב שהרמב"ם לא יכול לקבל את ההסבר שנט"י לדשט"ב הוא משום סרך תרומה משום שסובר שידיים שהם ספק טמאות לא מטמאות חולין ומכוח הסבר זה יצא להליץ טוב וללמד זכות על אותם המקלים בימינו שלא ליטול ידיים לדשט"ב. אך לא הבנתי דבריו משום שכפי שהסברנו נראה שהרמב"ם יסביר שדווקא משום שאין הידיים מטמאות חולין במצב כזה יש מקום לגזור שאף במצב כזה צריך נטילה משום סרך תרומה. ובאמת שהסתפקתי בהסברי זה בדברי הרמב"ם והלכתי ושאלתי את הרב רצון ערוסי תלמידו של הרב קפאח וזו שאלתי: שלום הרב. בפירוש למשנה בחולין (ב ה) כתב הרמב"ם: "ואם נגעו אותם הידים הטמאות באוכל מוכשר [ע"י משקה] נעשה שלישי כמו שכבר שהזכרנו מעט מזה בתחלת פסחים, ואין חוששין לשלישי בחולין כלל כמו שיתבאר במסכת טהרות." אך אנו יודעים (גם מדברי הרמב"ם עצמו בחגיגה ובהלכות טהרות) שמשקים הופכים להיות ראשון לטומאה ו"כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה". אם כן איך הרמב"ם כותב שמאכל חולין המוכשר לקבל טומאה ע"י משקין יהיה רק שלישי לטומאה? תודה רבה. וזו הייתה תשובתו הברורה: אין שלישי בחולין מדין תורה כלל. אבל מדרבנן גזרו, שהפוסל בתרומה דהיינו שלישי, מטמא משקין להיות תחילה. אם כן, נראה שצדקנו בהסברנו. ועוד הוסיף הרב הוכמן דבר נכון, שחכמים גזרו משום סרך תרומה בכל מקום שהיה דרך לקבוע על מאכל זה סעודה, על פת הדבר ברור שדרך העולם לקבוע עליו סעודה. ודבר שטיבולו במשקה היה דרכם בימי קדם לקבוע עליו סעודה וכן מצאנו במגילת רות (ב,יד): "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר": בפסיקתא זוטרתא ביאר, שיש קערות ובתוכן שקע כעין כף הנקרא "בית הצביטה", ובועז טבל את הקלי בחומץ שהיה ב"בית הצביטה" לפני שהגיש אותו לרות, וזו כוונת הכתוב "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי". ובאופן נוסף ביאר שם שצ-ב-ט הוא במשמעות צ-ב-ת והקלי שהוטבל בחומץ צב"ת והתנפח לפני שהוגש לרות. דרך אכילה באמצעות הטבלת המאכל במשקה מוזכרת גם במשנה (שבת קיא,א): "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל  מטבל הוא כדרכו". כלומר, במקרה של כאבים קלים אסור לעשות בשבת מעשים שנראים כפעולה רפואית, ולכן אסור לשתות חומץ כדי שהחומץ ירפא את המחלה שבשיניים, אך מותר להטביל מאכל בחומץ ולאוכלו, שהרי זו דרך האכילה הרגילה.

[15] מובא בהערה האחרונה על הסבר דברי הרדב"ז.

[16] שו"ת רדב"ז (חלק ח סימן כז) "תשובה: לכאורה היה נראה… שהשוה דבר שטיבולו במשקה לפת, ומשמע לכל דבריו. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו מחד טעמא נינהו, דנהי דלענין חיוב נטילה וברכת על נטילת ידים חד דינא אית להו לפי דעת בעלי שיטה זו, לענין הכוונה לית להו חד דינא… ואפילו לדעת רוב הפוסקים אשר אנו רגילין לסמוך עליהם שאמרו, שאם אכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וברכה, מכל מקום כוונה אין צריך, דתניא פרק אין דורשין [חגיגה י"ח ע"ב] הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל וכו', והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות, לא קשיא כאן לחולין כאן למעשר, ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה, ומסיק תלמודא [שם /חגיגה/ י"ט ע"א] דתניא טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין, משמע מהכא בהדיא דלחולין לא בעי כוונה, ולמעשר וכל שכן לתרומה בעי כוונה, ודבר מוסכם הוא. וגרסינן בפרק כל הבשר [חולין ק"ו ע"א] אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב כל אשר יגע בו הזב וכו', וכתב עלה רש"י ז"ל [ד"ה נט"י לחולין] מפני סרך תרומה הוצרכה, שהידים שניות ופוסלות את התרומה, אבל חולין לא מהניא בהו שני, ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הרגילו בחולין, מצוה לשמוע דברי חכמים, שתקנוה. הרי לך בהדיא מתוך סוגיא זו דהצריכו נט"י משום סרך תרומה, וכי היכי דבתרומה בעינן כוונה כדמשמע הך דפרק אין דורשין, הכי נמי נטילת ידים לפת צריך כוונה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, הילכך אם נטל ידיו שלא לשם אכילה אפילו לפי שטתו שלא צריך נטילה לשם אכילה וסתם אכילה היא אכילת פת… כללא דמילתא תקנת הפת היתה משום סרך תרומה, ומשום הכי בעי כוונה כתרומה, ותקנת דבר שטיבולו במשקה היה משום סרך חולין שלא יטמא על ידי משקה שהוא ראשון, ולפיכך לא בעי כוונה כחולין עצמו ומה שהשוה אותם רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל, לא לכל הדברים אלא לענין נטילה, לאפוקי מדברי התוספות והר"ם ז"ל שאמרו דהאידנא אין צריך נטילה והמברך הוי ברכה לבטלה, אבל לענין הכוונה אינם שוין כלל. ואף על גב דכתב הרא"ש ז"ל בפרק כל הבשר [סימן י'] וז"ל, א"ר אלעזר א"ר אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו כאן נטילה משום סרך תרומה ע"כ, מכל מקום התוספות חלוקים והר"ם והרשב"א ז"ל חלוקים, וגם מלשון הר"ן ז"ל נראה בהדיא שאין הטעם משום סרך תרומה, דכתב בר מסעודת פת דתקון בה נטילת ידים משום סרך תרומה, משמע דבסעודת פת שייך משום סרך תרומה, וכן משמע נמי מלשון רבינו יונה. ואיפשר שכוונת הרא"ש ז"ל למה שכתב רבינו יונה דעיקר התקנה היתה משום סרך תרומה, שאם לא מפני התרומה שהיא בפת לא היו מתקנים כלל, אבל כיון שהוצרכו לתקן בפת משום סרך תרומה תקינו גם כן בדבר שטיבולו במשקה מפני שחוזר להיות ראשון, כיון שפוסל את התרומה גזרו בו כדי שלא יבוא לאכול חולין שנטמאו במשקה שהוא תחילה, והרא"ש עיקר סירכא נקט דהיינו תרומה, מכל מקום מודה הוא ז"ל דלא צריך כוונה, כי היכי דחולין לא בעו כוונה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. הילכך מסתברא דאפילו לדעת הרא"ש ז"ל אם נטל ידיו ולא הסיח דעתו מהם ורוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה, אין צריך ליטול ידיו".

[17] ראה דבריו בשו"ת ח"ד עח (אלף קנ): "…וכן היא סברת הריא"ף ז"ל שהביאה בהלכות ואם לא היה נוהג האידנא לא היה כותבה כי היכי דלא כתב הלכות טומאה וטהרה".

[18] והבנתינו (שדעת רש"י ורמב"ם היא כדעת הרא"ש לפי ההבנה הפשוטה ולא איך שפירשה הרדב"ז) היא גם הבנת הב"י (קנח) שכתב:  "…ומצריכים ברכה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב בפרק כל הבשר (סי' י) לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום סרך תרומה וכדברי רש"י וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א)". וברוך שכיוונו לדבריו.

[19] האשכול (נט"י טז): "אמר רב הונא אין נטילת ידים אלא לפת לבד תני ר' אושעי' וכל דבר שיש בו לכלוך משקה (ירוש'). והכי אמרינן בערבי פסחים כל שטבולו במשקה צריך נט"י. וטעמא דידים שניות ובנגיעתן מטמאין המשקין. יש מן הגאונים שכ' שצריך גם לברך על נט"י הטובל אכילתו במשקה. ולא חזי לן מדאמר אין נט"י אלא לפת, משמע עקר התקנה לפת היתה. והכי דייקינן מדבעי לחלק התם בין נגע ללא נגע אבל ודאי נטילה בעי אפי' לא נגע במשקה כדמסקינן התם דאם מטבל חיישינן דלמא נגע וגם רב חסדא ורבנן ור"פ כולהו נקטי נטל ידיו בטבול ראשון"

[20] עיטור ח"ב הלכות מצה ומרור: "דאר"א אמר ר' הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכיון שצריך לטבל חזרת בחרוסת צריך נט"י דידים שניות הן ומטמאין משקין להיות תחלה".

[21] ביאור הגר"א (או"ח קנח א) (עם הערות מקורות וביאורים): "שמברכין כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ו דברכות תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים ועל הקתדריות עד שכולם מתכנסין הביאו להם יין כ"א מברך לעצמו הביאו להן לידים כאו"א נוטל ידו אחת. וטעות סופר הוא וצ"ל קודם הביאו להן יין כו' (א) וכן בסיפא (ב) וכ"כ בתוספתא וכ"ה בגמ' שלנו שם (ג). (ד) הביאו להן פרפרת כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו הביאו להם יין אף על פי שברך על הראשון צריך לברך על השני וא' מברך ע"י כולם הביאו להן לידים אף על פי שנטל ידו א' צריך ליטול שתי ידיו כו' (ה) אלמא אין צריך ליטול לפרפרת והוא מיני מזונות כמ"ש תוס' מ"ב א' ד"ה בירך כו' (ו) וז"ש אבל לפת כו' (ז) ודלא כמו שכתב בתורת הבית (ח) דנוטל ידו א' (ט) וכב' השיגו הרא"ה ע"ש (י) דמה ענין כ"ז לכאן הא נוגע בהן בשתי ידיו כמו בפת (יא) ועתוס' דע"פ קט"ו א' ד"ה כל כו' (יב) (יג)".

הערות מקורות וביאורים:

(א) פירוש -שנטילת הידיים צריכה להיות קודם הברכה על היין.

(ב) פירוש- שגם בסיפא של הירושלמי צריך להפוך את הסדר שהסדר הנכון הוא שקודם כל הסבו נוטלים שתי ידיים ומברך על היין.

(ג) – שלבי הסעודה לפי הירושלמי (ברכות ו ו): א. יין, כל אחד מברך. ב. נטילת יד אחת. ג. פרפרת כל אחד מברך. ד. הסבו- יין, אחד מברך לכולם. ה. נוטלים שתי ידיים. ו. פרפרת, אחד מברך לכולם.

– שלבי הסעודה לפי התוספתא (ברכות ד ח): א. נטילת יד אחת. ב. יין, כל אחד מברך. ג. פרפרת כל אחד מברך. ד. הסבו- נוטלים שתי ידיים. ה. יין, מברך. ו. פרפרת, אחד מברך לכולם.

בברייתא בבבלי לא מוזכר פרפרת אלא רק במשנה. ההבדל בין הירושלמי לתוספתא הוא בסעיפים א' וב' וסעיפים ד' וה' שהם בסדר הפוך.

(ד) מכאן המשך לשון הירושלמי.

(ה) בהמשך דברי הירושלמי מובא שאחר נטילה זו אוכלים את הפרפרת. אך כמו שכבר העיר הגר"א צריך להפוך את הסדר ונוטלים ליין ואח"כ אוכלים פרפרת בלי נטילה.

(ו) תוספות (ברכות מב.): "רש"י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א"כ מאי קמ"ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אף על גב דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל (דף לז.)".

(ז) פירוש- שפרפרת היא מיני מזונות ולא דגים. כמו שכתב התוס'. ועוד הכיח ממה שהמשנה הבדילה ביניהם, ואם זה היה דגים לא הייתה ההו"א להשוות ביניהם בכלל (הוכחה זו מדברי התוס'. וצ"ע למה השמיט את הראיה השניה של התוס').

(ח) תורת הבית הארוך (בית ו שער א): "ופת הבאה בכיסנין קודם סעודה בזמן שאינו קובע עליה סעודתו נראה לי שאינו צריך ליטול אלא ידו אחת. ודייקנא לה מהא דגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין הביאו להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו אלמא אף הפרפראות שהם פת הבאה בכיסנין סגי להו בנטילת ידו אחת".

(ט) למיני מזונות.

(י)בדק הבית (שם): "ואני אומר הא ודאי בורכא ואגב חורפיה לא עיין בה, והלא הוא עצמו כתב למעלה במי שטיבולו במשקה שצריך נטילת ידים בשתי ידיו לפי שיש לו בו עסק בשתיהן קל וחומר לפת הבאה בכיסנין אם אתה אומר שצריך נטילת ידים כלל שצריך ליטול שתי ידיו שיש לו עסק בשתיה, אלא ודאי ליתה, אלא דפת הבאה בכיסנין כל היכא דלא קבע סעודתיה לא חשבינן להו אלא כפירות ולא בעו נטילה כלל דמהיכא תיתי הא לאו משקין נינהו ולאו פת נינהו".

(יא) פירוש- לשיטת הרשב"א בתורת הבית שצריך ליטול לפרפרת לא צריך להיות הבדל בין נטילה ללחם לנטילה לפרפרת משום שאת שתיהן אוחזים בשתי ידיים. וסיים הרא"ה (בבדק הבית) שלפרפרת אין ליטול כלל משום שנטילה נתקנה על פת או משקין בלבד, ובפרפרת ליתא. ובמשמרת הבית השיב על דברי הרא"ה אך הגר"א לא הביא תשובה זו משום שסובר שגרסת הירושלמי היא טעות ולכן אין מקום לתשובה זו הנסמכת על גרסת הירושלמי. ולצורך ההשלמה ז"ל משמרת הבית (שם) :"אמר הכותב: מאי בורכתא אדרבה תמה על עצמך למה אינו צריך נטילת ידים כפת שהרי פת הוא ואי קבע סעודה עלייהו ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דפת גמורה היא. והמחבר לא הוצרך ללמוד מן הירושלמי שצריך נטילת יד אחת אלא ללמוד ממנו בחדוש דדי לו ביד אחת דאי לאו ההיא דירושלמי בודאי הוה אמינא דצריך נטילת שתי ידים דהא איתא בהו משום סרך תרומה דאטו מי לא עבדי כהנים כיסנין מתרומה והא דכתב דאינן אלא בפירות, טעותא היא דפירות לא בעו נטילת ידים ואפילו בא לקבוע סעודתו עליהן שלא חששו בהן משום סרך תרומה אבל כסנין ממין הצריך נטילת ידים ושיש לחוש להן משום סרך תרומה הן ולמה לא יצטרך ליטול עליהן שתי ידיו ואלא מההיא דירושלמי שמעינן דלא בעו שתי ידים הא לא כלום לא שמענו ושמא טעמא דירושלמי משום כל דלא קבע סעודה עלייהו עראי בעלמא הוא שאוכלין תחילה מהן מעט כדי לפתח בהן בני מעים ואין מתעסקין בהן בשתי ידים אלא כל אחד נוטל אחת בידו אחת ולפיכך לא הצריכוהו אלא נטילת יד אחד ואפילו בא לאכול מהן הרבה ונוגע ומתעסק בשתי ידים לא חלקו כל שאינו קובע עליהן לפי שרוב אוכליהן אינן אוכלין אלא מעט בעראי ובידו אחת כמו שאמרתי":

(יב) תוספות (פסחים קטו.): "הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אף על פי שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אף על גב דאמרינן (ידים פ"ב מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע".

(יג) ששם הסביר התוס' שנוטלים יד אחת בלבד במשקים שלא יטמא ויפסול גופו ואין זה משום תרומה כלל, וזו עוד ראיה נגד הרשב"א בתורת הבית שנטילת יד אחת היא חייבת להיות מטעם אחר ולא כטעם נט"י לפת או לדבר שטיבולו במשקה. גם מפה רואים שהגר"א סבר שנטילה לדבר שטיבולו במשקה הוא משום סרך תרומה. וראה בסעיפים ג וד בגר"א שאמנם מבאר שהטעם הוא סרך תרומה אך אינו בדיוק כמו בפת, ונבאר דבריו בסעיפים אלו בהמשך המאמר.

[22] ראה בביאור דעת האשכול ובביאור דעת רבינו ירוחם.

[23] הסוברים שדין אחד לפת ולדבר שטיבולו במשקה.

[24] אמנם הגר"א למד כך: שרק לפת טעם הנטילה הוא קביעת סעודה. אך לדשט"ב הטעם הוא טומאה, וטומאה היא מדאורייתא בכלשהו. ומפה הסיק שיש ליטול ידיים גם לפחות מכזית דשט"ב, וראה מה שכתבנו בחלק הלכה למעשה סעיף ח. וז"ל הגר"א (או"ח קנח ג): "אם כו'. עמ"א דט"ס ברוקח וצ"ל פחות מכביצה והוכחתו ממ"ש בפסחים (קט"ז) [קט"ו] ב' נטל ידיו בטיבול כו' ול"ק משום מצה דמצה סגיא בכזית וא"צ נטילה משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכ"ש מדאורייתא כמ"ש תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא ואפי' לפי' ר"ת מ"מ משום המשקין עצמן אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כ' ל"ד כו' וז"ש מ"א ובתוספת פסחים (קט"ז) [קט"ו]. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעוד' כביצה פת אבל העיקר לדינא דשיעור נט"י בכזית כיון דמקבל טומאה בכ"ש אלא דלא גזרו כי אם ע"ד שצריך בהמ"ז כמו של"ג על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בבהמ"ז ולכן תלאן בסוכה שם נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא ועוד דלס' שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכ"א מהן כביצה א"צ נט"י ולמה נצטער ר"ע ה"ל לחלקו וכן לבא בדרך":

 אך לפי דברינו שהטעמים לנטילה לפת ולדשט"ב הם זהים אין מקום לחלק, וכך הסכים הרב עובדיה בהליכות עולם (א עמ' שלה ד"ה ומכל) והאריך לבאר שאין נט"י לדשט"ב חמורה מנט"י לפת, וכתב שכך סבר גם החיד"א. וראה בגר"א סעיף ד (ד"ה בלא ברכה) שמתרץ את קושיית תוס' על רש"י מרב פפא לשיטתו שהתוס' הקשה מפת (אוכל מחמת מאכיל) לדשט"ב (והא לא נגע) והתירוץ הוא שסק"ד שיש הבדל ביניהם. אך לפי דברינו אי אפשר לתרץ כך כי באמת הקושיה של התוס' בהקשה מפת לדשט"ב היא נכונה כי הטעמים שלהם זהים. ויש לנו בזה חיזוק שגם התוס' סבר כך, ובכל אופן תירצנו את קושיית התוס' בדרך אחרת (ראה חלק הלכה למעשה סימן ה) ובהערות על דברי התוס' הנ"ל למעלה. ולעניין דינא יוצא ממחלוקת זו שצריך ליטול ידיים רק לכזית ויותר של דשט"ב.

[25] כך פסק הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם וזה תו"ד (חלק א עמ' שלג- שלד): הרשב"ץ כתב שטיבול ראשון בעי נטילה, ע"כ צריך כזית. וכן י"ל בדברי הרמב"ם דס"ל דבעינן כזית בטיבול א'. ולעומת זה יש לדון בפסק השו"ע לאכול פחות מכזית בטיבול ראשון למה מצריך נטילה? והחיד"א בברכי יוסף הקשה על השו"ע קושיה זו וכתב שמשמע מדבריו שפחות מכזית גם צריך נטילה, ונשאר ביש ליישב. ומדברי החיד"א הללו הסיקו הבא"ח הכף החיים פלאג'י והכף החיים סופר שלדעת השו"ע פחות מכזית גם צריך נטילה. אמנם דבריהם תמוהים, הרי החיד"א נמנע מלהסיק מסקנה זו והעדיף להשאר בצ"ע, ועוד שהחיד"א עצמו בשיורי ברכה ובחיים שאל הביא את מה שכתב בברכי יוסף וכתב שאין דעתו נוחה עם ההסבר שלפי השו"ע צריך נטילה בפחות מכזית. ויישב החיד"א את דברי מרן בדרך אחרת, שמרן פסק ליטול בגלל שבגמרא כתוב ליטול וכך נהגו ישראל, ורק בגלל מחלוקת הפוסקים בדבר ברכה אחרונה אוכלים פחות. אם כן, הנטילה היא מדין מנהג ולא מחוייבת בגלל האכילה, וברור שדעת מרן היא שרק אכילת כזית מחייבת נטילת ידיים מדינה. עכת"ד.

ואע"פ שאנו מסכימים שצריך נטילה רק לכזית ויותר, עדיין אין ברור לנו למה לאכול פחות מכזית בער"פ? שספק זה בברכת בורא נפשות ביטל שתי תקנות, האחת היא הנטילה (שהרי נטילה בלי ברכה או על פחות מכזית אין לה משמעות חוץ ממנהג טוב) והשניה היא אכילת כרפס (שאין אכילה בפחות מכזית). וצריך לפשוט את הספק בדבר הברכה עד כדי מצב שההלכה תהיה ברורה ולא נכנס למצב של ספק ברכות להקל ולבטל תקנות אחרות.

[26] תוספות (חולין קו.): מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך – פירוש דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (דף מג.) מה ידיו מאבראי.

[27] אסמכתא= דרשה הגיונית ושקולה שיש לה פרכה. ע"פ תוס' ד"ה היום כמחר וד"ה ומה ישראל בשבת פז. ו\או- דרשה שאינה עיקרית, שחכמים הסמיכו על פיה דין ידוע להפסוק. ע"פ אנציקלופדיה תלמודית ע' "אסמכתא". ועיין בספר מידה טובה (חלק א וחלק ג פרשת יתרו) שעומד על הגדרת המושג אסמכתא לשיטת התוס' ע"י עיקרון הרצף (פרדוכס הערימה). נעתיק את עיקרי הדברים מסיכום המאמר (בחלק א): "הלכה כלשהי יכולה להיות: א. כלולה לגמרי בתורה (בפסוקים, וההלכה מדאורייתא). ב. כלולה מאוד בתורה- הלכות שנמסרו במסורת ויש להן עוגן מדרשי. ג. די כלולה בתורה- שיש להן עוגן מדרשי ללא מסורת. ד. כלולה מעט בתורה- אסמכתא. ה. לא כלולה כלל בתורה- הלכות דרבנן ללא אסמכתא. בעלי התוספות מכנים אסמכתא, בלשון 'דרשה לא גמורה'".

נעיר ונחזק שגם בסוגיה שלנו כותבים התוס' על אסמכתא זו "דלאו דרשה גמורה" היא. אסמכתא יכולה להיות דרשה המסמיכה הלכה דאורייתא לפסוק אע"פ שאין מקורה בפסוק עצמו, כמו "שיעורים הלכה למשה מסיני" והסמיכוהו חז"ל לפסוק "ארץ חיטה ושעורה" (עירובין ד:). ראה מיד"ט חלק ג שם. לעניינינו, האסמכתא שאנו מדברים עליה היא הסמכת דין דרבנן (כמו גזירות או תקנות) על פסוק. ראה אנצי"ת שם מהערה 21 והלאה. הריטב"א (ר"ה טז.) והמהר"ל (באר הגולה א) כותבים שלהלכה דרבנן שיש לה אסמכתא היא חזקה יותר מסתם הלכה דרבנן ונראה שבמקרה שלנו התוס' לא יסכימו עם זה משום שיש הלכה אחרת שנלמדת מפסוק זה. מצינו בעוד מפרשים פירושים שונים למושג אסמכתא, ובגלל שאנו דנים במושג זה בדברי התוס', נסתפק בכך.

[28] ראה למעלה בהערה על המילה אסמכתא. שם הבאנו לדוגמה את "שיעורים הלכה למשה מסיני" וחז"ל במסכת עירובין מצאו לזה אסמכתא בעלמה בפסוק "ארץ חיטה ושעורה". ועיין באיסור של אדם לבא על ביתו, הלכות שחיטה ועוד איסורים רבים שהם איסורים דאורייתא ולא מופיעים כלל בתורה בתורה שבכתב. לדיון ארוך ומקיף בנושא ראה בספר ישלח שורשיו בביאור על השורש השני והשלישי ברמב"ם.

[29] וראה בגליון הש"ס ובערוך לנר על דברי רש"י שם. וקושיותיהם על רש"י נתחוורו בדברינו.

[30] נראה להוסיף ולהעיר, שלפי ערוך השולחן בדעת התוס' שהמצווה ("ועוד משום מצווה") היא "והתקדשתם" המופיעה בברכות כמבואר לעיל, יוצא שלדעת ראב"ע מצווה זו איננה קיימת, וכל מה שאמרו בברכות שמים ראשונים הם משום "והתקדשתם" הוא רק לדעת שאר חכמים כפי שסבר אביי ולא לדעת ראב"ע כפי שסבר רבא. לפי הנ"ל, או שנאמר שאי אפשר לומר שהגמרא בברכות לא מוסכמת על ראב"ע שהרי שם לא מופיע שיש בזה מחלוקת ואז יש לתרץ שרבא הביא דברי ראב"ע ע"ג דברי אביי ולא כחולקים עליו (הסבר זה דחוק בלשון הגמרא, שנראה שזו מחלוקת). או שנאמר שהגמרא בברכות פסקה הלכה כמו חכמים כנגד ראב"ע וזה סיוע לדברינו למעלה שיש לפסוק כדעת אביי. או שיש בזה סיוע לדברינו "שמשום מצווה" אין פירושו לנאמר בברכות משום "והתקדשתם".

[31] ואע"פ שהרב ברדא (בשיעור) הסביר דבריו אלו על עצם הברכה שהיא מדברי חכמים לא מסתבר לומר כהסבר זה, ראה בהסבר שיטת הרמב"ם להלן. ונראה יותר שהרמב"ם הבין שאין הלכה כראב"ע (וכן כתב הרב קפאח במהדורתו הערה ז).

[32] ראה למשל ברש"י "ופליגא דרב נחמן דאמר גסות הוא – ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח ולאו רשות היא". וכך ברור מלשון רוב ככל הראשונים על הגמרא פה שהעירו שנטילה זו נאסרה רק במצב שידיו לא מטונפות. וכן דברי הראשונים בפסחים קטו. שהעירו שדבר שטיבולו במשקה לא נכלל באיסור הנוטל ידיו לפירות.

[33] ז"ל הבית יוסף (או"ח קנח): "מדברי הרי"ף (ברכות מא.) והרא"ש (חולין פ"ח סי' י) משמע דנקטינן כרב נחמן וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"ג) ודלא כסמ"ג (עשין כז קיב:) שכתב דהלכה כרבא".

[34] תורת הבית הארוך בית ו שער א: "ופליגא דרב נחמן דאמר ר' נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וקיימא לן כוותיה".

[35] בטעם האיסור "משום גסות הרוח" נראה שהוא נובע מההתנגדות של חז"ל לכתות (במיוחד הצדוקים) שהיו מקפידים על טהרה יתירה. ולכן אם חז"ל אמרו שאין פה חובה ובכ"ז אדם נוטל ידיו הוא חשוד על כיתתיות שהיו גסי רוח וחשבו שהם הטהורים והזכים מכולם, שהיו טובלים בקביעות ומרבים בחפירת מקוואות ומשתמשים בכלי אבן שלא מקבלים טומאה (זכינו לראות בעינינו ממצאים אלו מתחת לביתנו וישיבתינו ברובע היהודי, ישיבת הכותל). וכתב בעל עלי תמר (ירושלמי, ברכות ח ב) "מי שנוטל ידיו לפירות אף שפטרוהו חכמים הוא משום דרוצה להדגיש שהוא חסיד בנט"י… ברם אין לך גסות הרוח ויוהרא יותר מזה להראות חסידות בעצמו יותר מרבותינו ז"ל. ורבינו ניסים בוידוי שלו מצריך להתוודות את אשר הקלת החמרתי כמו שמתוודה את אשר החמרת הקלתי. ועיין ב"ק פ"א ע"ב".

[36] שאילתות (מצורע צ): "שאילתא דאילו מאן דבעי למיכלא לחמא צריך למימשא ידיה ברישא והדר ניכול ואף על גב דאכל חולין דתנן נוטלי' ידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין מנא הני מילי דכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וטמא ותניא א"ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים לחולין מן התורה אמ' ליה לרב נחמן האי בנוגע בו הזב הוא דכתי' אמר ליה אטו נוגע בזב כי שטיף ידיו במים מי מטהרן אלא הכי קאמר אחר שלא שטף ידיו טמאות… והני מילי לנהמא אבל לפירי אי לא מטנפן ידיה לא צריך וודאי מדעם דטיבולו במשקין צריך נטילת ידים דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים…"

[37] נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים. חולין קו.): "אין נט"י לחולין אלא משום סרך תרומה. לחולין, דאין שני עושה שלישי לחולין:… כל שטיבולו. דהא אמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה: מגסי הרוח. ואסור להנהיג עצמו בגסות הרוח, ולאו רשות הוא. והכי הלכתא. ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום הברכה. והני מילי כשאוכלן בפני עצמן. אבל בטיבול הא אמרינן כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים". הוא מכניס את דבר שטיבולו במשקה בקשר לפירות שטעמם נקיות ולא בקשר לפת שטעמה סרך תרומה.

[38] וזה תו"ד: לפי דברי רב אחאי גאון רק בלחם שייך עניין לטהרה וטומאה, אך בפירות העניין הוא אך ורק נקיות. בפירות יבשים לא גזרו אך וודאי שצריך לנקות ידיו לפני שמברך. ולדשט"ב גזרו משום נקיות. אם כן, לדעתו נוטלים ידיים בברכה לדשט"ב שהגזירה קיימת גם היום בשיא תוקפה, אך לדבר יבש אין לברך, משום שלא גזרו חכמים ליטול ידיים אלא שאסרו לברך בידיים מטונפות. ויש נפק"מ בין הטעמים היא שאם זה משום נקיות אז צריך ליטול ידיים לכל דשט"ב גם לבשר. ואם זה משום טומאה אז רק לפירות ששייך בהם תרומה צריך ליטול ידים ולא לבשר משום שלא ניתן בתרומה ואין חשש שיתחלף בפירות (חולין לד.). ובה"ג (סי' א ברכות פרק ו) פסק שנוטלים משום טומאה וז"ל: "אבל ודאי מיטנפן ידיה אפילו לפירות צריך למימשא משום ברכה, דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא (ברכות נג ב) (ויקרא כ, ז) והתקדשתם אילו מים ראשונים, והייתם קדושים אילו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב, אני ה' אלהיכם זו ברכה, (תו"כ שמיני) והייתם לי קדושים כי קדוש אני אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים וכשם שאני טהור כך אתם תהיו טהורים". בשאילתות סיים "מדעם שטיבולו במשקה צריך נט"י" משמע כל דבר ממש. אך בה"ג סיים שזה משום הדרשה כשם שאני טהור… משמע דווקא דברים המקבלים טומאה. עכת"ד הנצי"ב. ולא הבנתי איך למד מבה"ג? שהוא מדבר על שטיפת ידיים מטונפות ולא על דשט"ב. ואפשר שהרי "והתקדשתם" שייך לפת בלבד, ובה"ג הבין שנט"י לנקיות היא מדין "והתקדשתם". ולכן, אם נוט"י לדשט"ב בגלל נקיות הרי זה שווה לדין נט"י לפת משום "והתקדשתם", ולכן שווה דין דשט"ב לדין פת.

[39] דבריו ודיון בהם מובאים בהערה מדברי הנצי"ב בהעמק שאלה לעיל.

[40] דבריו מצוטטים בהערות על ביאור דעתו בין הסוברים שהטעם לנטילה הוא מפני סרך תרומה.

[41] יש נפק"מ בין הטעמים (למשל בשר רטוב. ראה בביאור דעת בה"ג את הנפק"מ בין דעתו לדעת רב אחאי גאון בשאילתות).

[42] תולדות אדם וחוה (נתיב טז חלק ו): "כל שטיבולו במשקה צריך נטילה פירוש ואפילו פירות כך פשוט ובכמה דוכתי. ויש מפ' שיש להם כל דין נטילת ידים ומברך עליהן ויש להם כל דין מים ראשונים ויש מפ' שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהן שלא תקנו נטילה אלא בפת הילכך אם הוא דבר אח' זולתי פת ואוכלו בטבול נוטל ידיו בלא ברכה וכן נראה עקר ואין להם דין מים ראשונים".

[43] ומצאתי שכך הסיק גם המשמרות כהונה (חולין קו.): "ואף על גב דבגמ' בסמוך גבי פירות אמרי' דמשום נקיות אפילו מצוה ליכא מ"מ גבי נט"י דתיקנו רבנן אף דמשום נקיות הוא מצוה מיהא איכא".

[44] תוספות (פסחים קטו.): "כל שטיבולו במשקה צריך נטילה – פי' בקונ' אף על גב דקי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל (פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות (א) כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא (ב) ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים (ג) ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא (ד) אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו (ה) כדתנן בפ"ב דחולין (דף לג.) השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות (ו) ואמר נמי בסדר הסיבה (ברכות דף מג.) הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אף על פי שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אף על גב דאמרינן (ידים פ"ב מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע (ז)  ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך (חולין דף קו.) (ח) וכ"ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית. (ט)"

הערות מקורות וביאורים:

(א) משמע דווקא פירות אולי לאפוקי דבר שאינו בא בתרומה (כגון בשר).

(ב) כל זה לא מופיע ברש"י על הדף. אך המסר המרכזי כן ניתן להבנה מדבריו. רש"י כותב שהבעיה בדשט"ב היא משום סרך תרומה, זו הבעיה של אכילת פת חולין, ולכן ברור לכאורה שרש"י משווה בין דשט"ב לפת כמו שהתוס' מסיק.

(ג) פי' דבריו, שאם דין דשט"ב היה כנהמא אז מה ההוו"א לטעון "והא לא נגע" שהרי בנהמא גם אם לא נוגע אין זה משנה וסוף סוף אם אוכל צריך נט"י, כמו שהגמרא פסקה שאם אחד מאכיל את חברו האוכל צריך ליטול ולא המאכיל אע"פ שהמאכיל הוא שנוגע בלחם. ויש להשיב שלהלכה נפסק בגמרא שיכול אדם לכסות את ידיו במפה ולאכול את הלחם, לרמב"ם זה לכתחילה בחולין שלא נאכל בטהרה משום שלא אכפת לנו אם יגע (שיטתו תבואר בחלק הלכה למעשה סימן ה), ולשו"ע זה בדיעבד, שהנטילה נתקנה דווקא לאוכל ודווקא אם יש חשש שיגע בלחם. והגמרא באה רק לומר שהמאכיל לא חייב בנטילה כי אין זה תלוי בנגיעה אלא באכילה. ואי אפשר להוכיח מהגמרא הנ"ל מה שתוס' הוכיח לסתור את רש"י הרמב"ם והשו"ע. וראה עוד ביותר אריכות ובפירוט בחלק הלכה למעשה סימן ה. ומשום שלטעמיהם של רש"י והרמב"ם יש מקור בחולין ולטעמו של תוס' לא מצינו מקור שמניין לנו שאסור לישראל לטמא גופו? ובהמשך יבוארו ראיותיו של תוס', שלא נמצא בהם ראיות לעניין זה. והגר"א (סעיף ד ד"ה בלא ברכה) תירץ באופן אחר (לפי שיטתו גם בסעיף ג), שדשט"ב חמור יותר מפת ואין הם שווים ולכן לא יכל התוס' להקשות מפת (אוכל מחמת מאכיל) לדשט"ב (והא לא נגע) מפני שאפשר היה לחשוב שגזרו בדשט"ב רק במקום שנוגע שלא כמו בפת שגזרו גם אם לא נוגע.

(ד) לפי התוס' התקנה היא נטילה בשביל נקיות וקדושה ולמה תיקנו תקנה זו? משום סרך תרומה. מפה הבין ערוך השלחן שתוס' בחולין שכתב שמשום מצווה היינו נקיון התכוון לפסוק "והתקדשתם". ונראה שרש"י לא סבר כך אלא שוהתקדשתם לדעתו זה אסמכתא בעלמא וללא מקור למצווה מחכמים. וטעם נקיות נאמר בגמרא רק בהקשר של נט"י לפירות.

(ה) גם רש"י וגם תוס' מדברים על עניין טומאה, רק שרש"י כותב שכל הבעיה היא גזירת סרך תרומה שכשם שאסור לכהן לטמא תרומה כך אסור לישראל לטמא חולין. והתוס' כותב שהבעיה היא לא סרך תרומה אלא שאדם לא יטמא גופו ויפסול אותו לאכילת קדשים. ודבר זה קשה שהרי קיימ"ל שהגוף נפסל רק ברבעית מים, ואיך יכול אדם להיטמא בצורה כזו כשאוכל דבר שטיבולו במשקה? וראה ברדב"ז בשו"ת ח"ד עח (אלף קנ).

(ו) נחלקו האחרונים למה התכוון התוס' כשהביא ראיה זו מחולין. יש שכתבו שזו ראיה לטענה שיש איסור לפסול גופו מאכילת קדשים אך דבר זה לא מתקבל שלא מבואר שם שזה הטעם שצריך ליטול ידים. ויש שכתבו שזו ראיה לטענה שרק בלחם שייך טעם סרך תרומה אך גם דבר זה לא מתקבל משום שמי אמר שדין נט"י לבשר הוא דין נט"י לדשט"ב? וכתב המהרש"א "לא הבנתי ראייתם".

(ז) התוס' סובר ע"פ הגמרא בברכות שנטילת היד לפני אחיזת הכוס הייתה כדי למנוע טומאת הגוף, והוא הדין בדשט"ב. ולכן לפני אכילת הלחם צריך ליטול את שתי הידיים, משום שנטילת היד האחת לפני היין הייתה שלא יטמא גופו והנטילה השניה היא מדין אחר. ואם כן יש להקשות על התוס' מהגמרא בחולין שמבואר שנט"י שחרית תופסת לכל היום אם לא הסיח דעתו מידיו, וכך הוא בירושלמי (ברכות ח ב) וכך נפסק ברמב"ם שלפת שחרית אין צורך ליטול ידים אם לא הסיח דעתו מהם מהבוקר. ולפי התוס' בכל זאת היה צריך ליטול משום שהטעמים של נט"י שונים בתכלית. וקשה על התוס' מהגמרא הנ"ל. והרמב"ם בסוגיה בברכות יסביר שהתעסקות בסעודה וביין הוא הסחת דעת שמצריכה נטילה בשנית, ולכן גם הצריך ליטול לפני אכילת מצה בליל פסח למרות שנטל לפני כן ב"ורחץ". ועוד שתוס' בעצמו כותב בברכות שהטעם הוא לא כמו שכתב פה (טומאת הגוף) אלא משום כבוד הברכה.

(ח) וצ"ע למה לא הביא "דליכא הכא מצוה לשמוע דברי חכמים".

(ט) הסברנו שלדעת שאר רוב הראשונים אין דברי התוס' עומדים בביקורת העיון. ואנו אין לנו אלא מה שענינו רואות, וכפי שכבר כתב הרמב"ם (תשובה שי): "כל מאמר שימצא לאחד מן הגאונים ז"ל המפורסמים בהוראה ולא נמצא עליהם ראיה ברורה לא נדחה אותם ולא נטעה אומרם אבל נאמר אפשר שיש לו ראיה ואין ראוי לנו שנסמוך על אותו מאמר ולא נעשה בו [= לא ננהג בו הלכה למעשה] עד שיתבאר לנו סבתו… ואולי אסרנו דבר מותר או התרנו דבר אסור ולא ידענו ואין בזה חסרון שלימות". ועוד, שהוא בעצמו העיד בסוף דבריו שבכל הסידורים בזמנו נפסק לברך.

[45] מובא במרדכי (מסכת פסחים הסדר בקצרה): "ורשב"ט (רבינו שמואל בן נטורנאי. מבעלי התוס') כתב וז"ל נ"ל נטילה זו אין צריכה ברכה דאינה אלא משום דילמא נגע במשקה דאי משום אכילת ירק הא אמרי' [חולין קו א] הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ותו דבזמן הזה אין אנו אוכלין חולין בטהרה והנטילה אינה אלא לקיים מנהג הראשונים שהיו אוכלין חוליהן בטהרה וגם [סדר] פסחיהם ואין זו משום ברכת המוציא דהא בהדיא דרש רב חסדא הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול בטיבול שני פירוש כשמברך ברכת המוציא כדמסיק ואזיל דאגדתא והלילא הוי היסח הדעת בין טיבול לטיבול לפי ראות עיני נראה לי אם נתכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת אין צריך לחזור וליטול שנית ובסדר רב עמרם מצאתי דאין מברכין על הנטילות שנוטלין בלילי פסחים רק על אותה שנוטלין לפני המוציא וכן נראה לי אבל רבותי חולקין על פסק זה ומצריכין ברכה על נטילה ראשונה [ועל] (שעל) טיבול ראשון עכ"ל רשב"ט":

מה שהביא מסדר רב עמרם שכתב שאין לברך על נטילה זו לא נכון הוא לפי מה שאנו יודעים מסדר רב עמרם שלפנינו (יובא להלן). צ"ע אם חלק על רבותיו רק מכוח סברתו או שנסמך גם על סדר רב עמרם. והנפק"מ כמובן שאם נסמך על סדר רב עמרם והיא נמצאה בימינו ומראה הפך דעתו אזי צ"ל שהוא גם יודה שיש לברך ושהטעם הוא לא איסור טומאת הגוף.

[46] ספר תשב"ץ קטן (צט): "מהר"ם ז"ל כשנוטל ידיו קודם ב"פ האדמה אינו מברך על נטילת ידים ומה שנהגו לברך זה היה בא"י לפי ששם נזהרים מטומאות לטהרות וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים. אבל עכשיו שאין אנו נזהרים מטומאות וטהרות לכך אין צריך לברך באותה נטילה".

[47] ספר כלבו (נ): "כתב הר"ם שאין מברך על זאת הנטילה כי כשקבעו הברכה היה בארץ ישראל שנזהרין בטומאה וטהרה אבל אנו שאין אנו נזהרין אין מברכין סוף דבר אין מברך על נטילה בליל הפסח כי אם באותה שנוטל קודם ברכת המוציא ע"כ, והר"ש אומר שמברך על כולן וכן דעת רוב שאר פוסקין".

[48] סדר רב עמרם גאון (פסח): "ולאחר ששותין מביאין מים ונוטלים ידיהם ומברכין ענט"י, דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים". ולא כמו שהובא במרדכי משמו שאין לברך.

[49] סידור רס"ג (עמ' קלו): "אחר כך ירחצו ידיהם ויברכו על נטילת ידים ויביאו שולחן ועליו ירקות… ויטבול"

[50] תשובות הגאונים – שערי תשובה (רפז): "קידוש היום ונוטלי' ידיהם ומברכי' על נטילת ידים ומביאין מה שמבקשי' מן שאר ירקות חוץ מחזרת ומברכי' בורא פרי האדמה ומטבילי' בחרוסת ואוכלי'".

[51] תשובות הגאונים – גאונים קדמונים (פט): "והא לילי פסחים מברכינן לטיבול ראשון ולטיבול שיני".

ויש להעיר ולהוציא מטעות בהבנה שיש מי שרצה לומר שדווקא בלילי פסח יש לברך על נטילה לדשט"ב אך בשאר השנה אין לברך ולכאורה הציטוט הזה חיזוק לדבריו, אך המעיין בפנים התשובה יחזה שמדובר על ברכה על נט"י מכל מיני סיבות ולכולם צריך לברך, ומה שהביא דוגמא זו מפסח דווקא כי הגמרא עצמה הביאה סוגיית נט"י לדשט"ב תוך כדי הלכות ליל הסדר.

[52] רי"ץ גיאת (ח"ב עמ' קא). כך מובא בהגהות והערות על טור הוצאת שירת דבורה  או"ח תעג הערה כה. ואין זה בנמצא תחת ידי.

[53] טור (או"ח תעג) "וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילת על טיבול הראשון וכ"כ בעל העיטור ולא נהירא וכן כתבו הגאונים שצריך לברך וכ"כ ה"ר שמעיה בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו (ב"ה או יטיל מים) וישפשף".

[54] תו"ד הובא למעלה בביאור דעת בעל השאילתות.

[55] הרב שמעיה (סדר הפסח בדקדוקי סופרים סוף פסחים. וכן הביא הטור בשמו), ספר האורה (ח"א צ), סדור רש"י (שפ ושפב), ספר הפרדס (עמ' מט), מחזור ויטרי (עמ' 283-4, 294, סימן צז).

[56] דבריו מובאים בהערה על בירור דעתו.

[57] שו"ת הרשב"א (א תשנד): "עוד כתב שהוא מקובל מהרב רבי יונה ז"ל שאין מברכין על נטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה כל מי /מה/ שטבולו במשקה".

[58] דברי כל אלו מצוטטים בהערות למעלה בבירור דבריהם.

[59] הב"י דן בשני סימנים בעניין זה (בעקבות הטור) הראשון הוא סימן קנ"ח שם הוא דן באריכות מביא את הדעות המרכזיות (פותח ברש"י ורבינו יונה שפסקו לברך, עובר לדעת התוס' ומצטטו, מזכיר שכמו התוס' פסקו הרשב"ט המהר"ם והעיטור שאין לברך, מביא בניגוד אליהם את הטור הראש המרדכי והרמב"ם שפסקו כן לברך, ומצטט את רבינו יונה שפסק לא לברך). צריך לשים לב שטעמיהם של התוס' ורבינו ירוחם שונים כמו שפירטנו בהסבר דבריהם וחוץ מדברי שניהם לא ציטט את סברות המתנגדים לברכה. וסיכם שאין נכון לברך משום שהדבר נתון במחלוקת. בסימן תעג כתב "דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך" אם כן, ברור מדבריו שהסיבה שחולק על הטור היא לא משום שיש שכתבו לא לברך (כמו רוב הפוסקים שלא לברך) אלא משום שיש שכתבו שבכלל לא צריך ליטול ידיים (תוס') או שכוונתו להביא את הדעה הקיצונית שהיא מספיקה כדי לערער על הפוסקים לברך. מבואר בדבריו שהדבר נתון במחלוקת ו"איזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם" (הקדמת הב"י) ולכן יש ליטול בלי ברכה משום ספק ברכות.

ולפי ענ"ד יש לדייק בדבריו אלו שכתב "…להכריע במה שלא הכריעו הם" שרק במקום שנשארו בספק יש לומר סב"ל אך במקום שכל אחד הכריע לשיטתו לא משום ספק אלא הכרעה וודאית אין לומר כך, בכל אופן, למרות שדעות הפוסקים נאמרו בוודאות ולא מתוך חוסר הכרע פסק בשו"ע שלא לברך.

[60] ודבר פשוט הוא. וממנו למד בפניני הלכה (הרחבות)שאין חיוב ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה, משום שאם נפסק בשו"ע שאין מברכים אזי משמע שאין חיוב בכלל ליטול. אך ברור שזו מחלוקת בדרכי פסיקה, ואם השו"ע פסק מספק שיש ליטול בלי לברך כנראה שכוונתו שחייב ליטול מספק ואסור לברך מספק, וכך הבין הילקוט יוסף בשיטת השו"ע (וזו כנראה באמת שיטת השו"ע באופן כללי בדיני ספיקות). אך נראה לי יותר כשיטת הפניני הלכה שאם יש חיוב אזי יש גם לברך בלי לחוש לברכה לבטלה. ואכמ"ל.

[61] ועוד ניתן לומר לדעת הראשונים הסוברים לברך שפשוט פסקו כרבי הושעיה. או שפסקו כהבבלי המפורש כנגד הירושלמי. אך אין אנו נזקקים לתירוצים אלו משום שהגמרא בירושלמי לדעתם של הראשונים מפרשת את הבבלי שהטיבול הוא סימן ולא סיבה כמו שיתבאר בהמשך. ופעם שמעתי שתירוצים רבים נאמרים לסברות או חיובים רעועוים, אך לדבר ברור יש הסבר אחד. כמו שלשאלה למה קוראים מגילת רות בשבועות יש המון תשובות, אך לשאלה למה קוראים מגילת אסתר בפורים יש תשובה אחת.

[62] מובא בכלבו הנ"ל.

[63] ספר הרוקח (פסח רפג): "ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים מפני שצריך לטבול במשקה ולוקח כרפס הוא אפיא או ירק אחר ומטביל ביין או בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ואוכל"

[64] ספר המנהיג (הלכות פסח): "כדאמ' בערבי פסחי' כל שטיבולו במשקה צריך נטי' ידים דילמ' נגע במשקה והידים עסקניות הן ומברך על נטילת ידים, ולוקח שאר הירקות כגון כרפס וכל ירקות שבעולם שהן מאכל אדם טובים לזה הטיבול [אך ראיתי כתוב לכך נהגו כל ישראל בכרפס, סימן אל עבודת פרך בהפך התיבה והס' סימן] ומברך בורא פרי האדמ' וטובלן בחרוסת, וכן מנהג כל ישראל בספרד ופרובינצ' וברוב צרפ' לבד תלמידי רבי' [עמוד תעה] שמואל ורבי' יעקב נ"ע אחיו מצרפת שהנהיגום לטבול טיבול ראשון בחומץ".

והעיד שכך מנהג כולם גם לברך על הנטילה. רק החילוק בין המנהגים הוא במין המשקה שמטבלים את הכרפס.

[65] מרדכי (מסכת פסחים הסדר בקצרה [המתחיל ברמז תריא]):"ונוטלין ידיהן ומברכין [על] נט"י לפי שרוצה לטבול וקי"ל (קטו א) כל שטיבולו במשקה צריך נט"י"

[66] ספר אהל מועד (שער הברכות דרך ה): "מקובל אני מרבותי שאין מברכין אלא בשחר ובשעת תפי' ובמי שטבולו במשקה וכך אנו נוהגין ובאמצע סעודה ודאי צריך נטילה וברכה וכך אנו עושין בלילי פסחים נוטלין ומברכין על טבול ראשון וכן על טבול שני… כל שטבולו במשקה צריך נט"י מפני שקרוב הוא ליגע במשקין".

ומשמע שסבר כהתניא רבתי הר"ן ורבינו יונה.

[67] מובא בסוף דברי התוס' לעיל.

[68] מובא בסוף דברי הרשב"ט לעיל.

[69] פירות, ירקות וכל העשוי מחמשת מיני דגן ניתנים בתרומה.

[70] גזירה שסתם ידיים טמאות, גזירה שמשקין מטמאין, גזירה על כל ישראל למרות שהאיסור המקורי הוא על כהנים בלבד, גזירה על חולין למרות שהאיסור המקורי הוא על תרומה.

[71] תורת הבית הקצר (בית ו שער א): "האוכל פירות או בשר או גבינה או ירקות אינו צריך נטילת ידים, וכל הנוטל ידים להם אינו אלא מגסי הרוח. במה דברים אמורים בשאכלן בפני עצמן, אבל טבלן במשקין או שנשרו במים ועוד המים עליהם [דף סט עמוד ב] צריך נ"י שכל דבר שטיבולו במשקין צריך נ"י". ספר כלבו (סימן כג): "האוכל פירות ובשר וגבינה או ירקות אין צריך נטילת ידים, וכל הנוטל ידיו להן הרי זה מגסי הרוח, וכתב הר"ש ז"ל במה דברים אמורים כשאכלן בפני עצמן, אבל אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהן, צריך נטילת ידים, שכל דבר שטבולו במשקה צריך נטילת ידים".

[72] הרדב"ז דן בזה בשו"ת ח"ד עח (אלף קנ) "ולענין אם יש על האוכל משקה אם נקרא דבר שטיבולו במשקה או לא. הדבר נראה ברור לפי שטת רש"י… וכן כתב ה"ר שמעיה בשם רש"י ז"ל וכן הוא בתשובת הגאונים וכן כתוב בעיטור וכן היא סברת הריא"ף… וכן רשב"ם וכן סובר הרמב"ם… הא למדת דלדעת כל הני רבוותא שאומרים דאפילו האידנא צריך נטילת ידים ומברכינן עליה משום דדמיא לפת לא שאני לן בין אם מטבל האוכל במשקה בשעת אכילה או שהיה עליו משקה מתחלה ואינו מטבל בשעת אכילה דין אחד להם דע"י המשקה חוזר האוכל להיות טמא. אבל מה שיש לדקדק לדעת התוספות והר"מ… והיה נ"ל דלפי דעת זה לא נקרא דבר שטיבולו במשקה אלא דבר שמטבלין אותו במשקה בשעת אכילה והטעם הוא מפני המשקה בעצמו הנשאר בכלי שהוא טמא ע"י שנגע בו בידיו שסתם ידים עסקניות הם. אבל דבר המטובל במשקה כשאוכל אותו אין גופו נפסל. וא"ת תיפוק ליה משום המשקה שעל האוכל דנפסל גופו וי"ל דאין המשקין הטמאים פוסלים את הגוויה אלא ברביעית ואפילו תימא שאכל הרבה מן האוכל עד שיש במשקה שעליו רביעית הא לא מצטרף… אבל אין נראה מדברי התוס' בפרק ערבי פסחים וז"ל נראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהיה אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפרק שני דחולין השוחט ולא יצא מהם דם וכו' הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות. ואמרינן נמי בסדר היסבה הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו וכו' ובשלמא הך דהביאו להם יין וכו' איכא למימר דטעמא הוי כדי שלא יטמא היין שבכוס וישתהו ונפסל גופו. אבל הך דפרק שני דחולין אי אפשר לפרושי לפי שטה זו דהשוחט ויצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות והא התם ליכא משקה הראוי לשתייה אלא מפני שהוכשר הבשר בדם אין הבשר נאכל בידים מסואבות מפני שנטמא האוכל על ידי המשקה אשר עליו. אלא קושטא דמלתא דלכל הפירושים לא שנא אוכל שיש עליו משקה ואינו מטבל בשעת אכילה ולא שנא אוכל שמטבל בו במשקה בשעת אכילה הכל נקרא דבר שטיבולו במשקה וצריך נטילה אפילו האידנא":

[73] תורת הבית הקצר (בית ו שער א): "…טבלן במשקין או שנשרו במים ועוד המים עליהם צריך נ"י שכל דבר שטיבולו במשקין צריך נ"י". ובספר כלבו (סימן כג) ציטט אותו וכן הביאו בשו"ת רדב"ז (חלק ד סימן עח) והסכימו עמו.

[74] ט"ז (או"ח קנח ס"ק ט): "דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חולק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם".

[75] מגן אברהם (או"ח קנח ס"ק ה): "ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח)":

[76] כך שמעתי בשיעור מתלמידו המובהק הרב רצון ערוסי שליט"א.

[77] ז"ל שו"ת רדב"ז (ח"ד סי' עח): "ולא דמי להא דאמרינן לט אדם ידו במפה ואוכל פת בלא נטילה דאיכא היכירה טובא ולא יבא לאכול בלא מפה אבל הכא דילמא משקע ליה לאוכל בתוך המשקה ולאו אדעתיה דלא גרע מאוכל ע"י כף או על ידי מאכיל שצריך נטילה". ולא הבנתי כל כך איזה היכר יש במפה שהוא יותר טוב מהיכר שמישהו אחר מאכיל אותך.

[78] נוה שלום (שהוזכר בבא"ח תזריע יט) וכה"ח (קנח לט).

[79] מהרימ"ט (חא עו): "דברי הרב אברהם בן יעיש: לא גזרו אלא במה שטיבולו במשקה גמור בלי עירוב… וכתב הרא"ש שאם בשלו הפרי במים ונכנס במים טעם הפירות שמברכין על המים בורא פרי העץ כיון שיש בהם טעם הפרי הרי בהדיא שהמים שנכנס בהם טעם האוכל שנטבשל בו חזר להיות כמו האוכל עצמו… וי"ל דאע"ג דלעניין טומאה יש לו תורת משקין אע"פ שמכשיר האוכל אפשר דלגבי נטילה לטיבולו במשקה כל היכא דהוי אכשורי אוכלא לא מיקרי משקקין מפני שתקנת נטילה לא הותקנה בחולין להציל הידים מידי טומאה שאין הטומאה יוצאת בנטילה אבל בעי טבילה גמורה ועוד שכמו שכתבתי לעיל החולין לא מיטמא כשיגע בהם בידיים שניות שאין שני עושה שלישי בחולין אבל משום סרך תרומה שיהיו רגילים אוכלי תרומה ליטול ידיהם תקנו נטילת ידיים גם כן בחולין ולכן לא תקנו בכל חולין שיאכל האדם אלא דווקא בפת שהוא עיקר אכילתן של בני אדם… וכשבא אח"כ רבי אלעזר וחדש שגם כן צריך נטילה לטיבולו במשקין ה"נ צריך לומר שמפני שיש משקין של תרומה וצריכין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כשיאכלו אותם המשקין הצריכו גם כן לאוכלי חולין ליטול ידיהם לטיבולו במשקים…" ע"כ דברי הרב אברהם בן יעיש.

ובדבריו האריך בראיות להוכיח שמשקה המבושל עם אוכל נחשב כאוכל. והמהרימ"ט דוחה את כל ראיותיו שלא הפקיעו את המשקה מהיותו משקה אלא שמצטרף המשקה לשיעור האוכל: "מכל מקום שם משקה לא נעקר ממנו לומר שלא יהא מכשיר דלא אתי טעמא ומבטל העיקר שהוא גוף המשקה לבטלו מתורת משקה לגמרי אלא להוסיף עליו תורת אוכל… ומה שהביא ממה שאמרו בפרק חבית סוחט אדם שאכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ומפרשינן משום דמשקה הא לאוכל כאוכל הוא ומותבינן עלה ממתניתין דזב שחלב את העז וטמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' ומפרקינן להו ומסקנא דבין לענין שבת ובין לענין טומאת משקה הבא לאוכל כאוכל דמי לא נעלם מחכמתו ז"ל דההיא לא דמיא להא דדוקא משקה שעדיין לא ירד עליו תורת משקה ובשעת פרישתו מן האוכל חשב עליו לתתו לתוך אוכל אחר ודאי דלא חשיב משקה שעדיין לא נעקרה שם אוכל ולא נחית תורת משקה עליו אבל משקה שכבר יש עליו שם משקה מתחילה כגון שסחט אשכול ענבים לתוך קערהושוב נתנם בקדירה אע"פ שבאו לתוך האוכל לא נעקר שם משקה ממנו ובהכי מוקמינן התם מתניתין" .

וניסה ליישב את דברי הרב יעיש (עיקרון החסד), ואמר שמה שהביא ראיה זו היה רק בשביל ללמד קריאת שם אוכל למשקה מדיני שבת לדיני טומאה. וכתב שהדין עימו בזה. אך כל זה הוא כשהמשקה לא קיבל שם משקה גמור כגון שסחט את הענבים לקדירה (עם אוכל. ואז המשקה בטל למאכל ואין עליו שם משקה כלל). אך במשקה שהיה שם משקה גמור עליו- לעולם אינו מאבד שם משקה כלל.

[80] שיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח קנח ג): "במהדורה ראשונה [כנה"ג הגה"ט סק"ח] כתבתי, שדעת רוב הרבנים וכמעט כולם להתיר דבר שטבולו במשקה מבושל בלא נטילה, ושמורי הרב ז"ל מפקפק בדבר כמו שתראה בתשובותיו חלק י"ד סימן ע"ו. ונ"ל שדעת המרדכי בפרק אלו דברים כמורי הרב, דתבשיל מחטים בכלל פירות הוא ואינו נוטל ידיו, כלומר והוא שלא יהיה עליהם משקה טופח, דאם לא כן מפני שטיבולו במשקה צריך ליטול ידיו. ע"כ. אבל ממ"ש רבינו בית יוסף בסימן זה, שהיה נ"ל דבשר צלי טעון נטילה, אין להוכיח דטיבולו במשקה מבושל צריך נטילה, דאנן לא קיימינן אלא במשקה שקודם היה חי ואחר כך נתבשל, אבל המוהל היוצא מן הבשר בצליה אינו בכלל זה. כ"כ בתשובה חלק א"ח סימן נ"ב. ולענין הלכה הסכמתי שם כמו שהסכמתי במהדורא ראשונה יע"ש".

[81] ובהערה הבאה מדברי הרב עובדיה בהליכות עולם מובא עוד מקור מדברי שיורי כנסת הגדולה שמוכח שכך סבר.

[82] הליכות עולם (לגר"ע יוסף. ח"א עמ' שלה): "בנידון שלנו יש לפטרו מטעם אחר כי הנה ידוע מחלוקת מהרימ"ט עם מהר"א בן יעיש במשקה שנתבשל אם יש עליו תורת משקה (א) ולבסוף הודה מהרימ"ט מן הראיה מפרק אלו דברים ושכן היה מלמדו רבו מהר"ש סאגיס מההיא ראיה (ב). עיין מטה יוסף (יח כד) שהאריך בזה (ג). וע"ע מטה יהודה (ד) ומחזיק ברכה (ה) ושאר אחרונים. ולהכי בתה וקפה שמטבל בהם סוכר הוי תרי חומרי דלא עבדינן חדא דנדון מבושל כמשקה ותו דפחות מכזית נידון ככזית. דעדיפא מינה מצינו להרב שיורי כנסת הגדולה דאע"פ שגם ע"י כף חייב נט"י בטבולו במשקה מכל מקום אם מבושל תרי חומרי לא עבדינן" (ו).

הערות והארות:

(א) כבר הערנו שמחלוקתם הייתה במשקה שנתבשל עם מאכל ולא סתם משקה שנתבשל כמו תה. שבתה ברור שלא יחלקו שצריך נט"י.

(ב) הוא הודה לו רק לעניין לימוד הראיה מפרק החבית. אך נשאר במחלוקתו וכתב הלכה למעשה שמשקה שהיה שם משקה עליו מלפני שנכנס לתבשיל (מאכל) לא פוקע ממנו שם משקה לעולם לעניין נט"י.

(ג) הוא הסיק שם שמרק מבושל נחשב משקה ואם טובל בו מאכל צריך נטילה. ורק אם המשקה נהיה אחד עם האוכל כגון שמן על שניצל מטוגן אף אם יש בו טופח ע"מ להטפיח, אין צריך ליטול ידיים לאכילתו.

(ד) גם הוא הסיק בזו הלשון: "דמשקה מבושל לא פקע מניה שם משקה". ודבריו ברורים כשמש הפך ממסקנת הרב עובדיה.

(ה) במחזיק ברכה חיזק את המהרי"ט (שמשקה מבושל באוכל חשיב משקה) בראיה מתוס' ישנים, ראה שם.

(ו) וכמו שכבר כתבנו הרב שיורי כנסת הגדולה מדבר על משקה בתוך תבשיל ולא סתם משקה מבושל. מה שהוא דן שם זה באכילת בשר עם רוטב, שספק אם המשקה של התבשיל נחשב משקה. אך במשקה ללא תבשיל כגון תה אין מקום לספק כלל. ולא מצאתי מי שכתב לפני הרב עובדיה שסתם משקה מבושל אינו משקה.

ועל תופעה זו [שהרב עובדיה מצטט רק את הפוסקים שמסכים לדעתם (לא ברור מאיזה שיקול) ואת השאר, שפסקו והוכיחו ההפך הגמור מדעתו מזכיר בסוגריים כמקורות נוספים לעיון בלי לצטט מדבריהם ולדחותם כדרכה של תורה] כבר כתב הרב זייני בספרו עץ ארז (ד עמ' 56): "במאות מקומות בתשובותיו כשהרה"ג עובדיה יוסף שליט"א [זצ"ל] כותב בסוגריים 'וראה עוד בזה וספר פלוני' וכדו' מדובר במקורות הסותרים כליל את דבריו, שמשום מה הרב מחליט לא לצטט ולהתעלם מהם ללא כל סיבה מובנת לבר דעת כלשהו". עד כאן דבריו של הרב זיני, ואחר שקראתי דברים אלו (כחודשיים לאחר כתיבת המאמר שלי) זעקתי מקירות ליבי 'מצאתי לי חבר לדעותיי אלו', אך מובן שאינו חברי אלא רבי ומורי. ואציין פה לכבודו של הרב עובדיה זצ"ל שאינני זז משום סוגיה בלי לקרא את דבריו המופלאים ומקורותיו העשירים ברוב ספריו שלא היה אחד כמוהו בדורות האחרונים ואולי גם לא יהיה חלילה.