ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה

ב"ה לסדר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" התש"פ[1]

ברוך הוא וברוך שמו

משנה וגמרא יומא לה:- לז.

מתני' … הכהן עומד … וכך היה אומר אנא השם… והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

גמרא… והן עונין אחריו: תניא רבי אומר (דברים לב, ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל חנניה בן אחי ר' יהושע אומר (משלי י, ז) זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשע' שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה:[2]

מחלוקת הפוסקים בלימוד הגמרא

הפרי חדש והגר"א[3] סוברים שהשו"ע הטור והרא"ש למדו מגמרא זו את מה שהורו הלכה למעשה ש"על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו".[4]

אך כתב בעל אור החיים הק'[5] שהרא"ש אמר זאת ממנהג חסידות וברור שהוא לא למד זאת מן הגמרא. משום שהגמרא מדברת על שם ה' המפורש היוצא מפי כהן גדול שאחריו היו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והרא"ש נקט לשון קרובה לגמרא רק כדי לרמוז. אך ברור לו שהרא"ש הטור והשו"ע לא העלו על דעתם שהוא מן הדין.

שלוש קושיות המחזקות את פירוש הגר"א והפר"ח

ונראה שאחר העיון בגמרא קריאתם של הגר"א והפר"ח מובנת יותר. וזאת מכמה סיבות:

ראשית, יש לשים לב שהגמרא מביאה ברייתא ממקום אחר שלאו דווקא מדברת על כהן גדול. וזה שכתוב "דתניא", ואם המימרא הזו הייתה נאמרת על דברי המשנה באופן ישיר לא הייתה הגמרא נוקטת לשון זאת.

שנית, אע"פ שהיה נראה לי בתחילה לחזק את דעתו של אור החיים הק' מדיוק בפסוק שנאמר "כי שם ה' אקרא" דהיינו דווקא כשקוראים את השם, וברור שהפעם היחידה ששם ה' נקרא ככתבו היא ביוה"כ, אך אחר העיון בדברי חז"ל מובן שהבנה זו אינה מדוייקת. ראשית, מפני ששם המפורש היה נקרא ככתבו כל יום במקדש (סוטה פרק ז משנה ו) ולא רק ע"י הכה"ג ביוה"כ. שנית, הרי משה רבינו אומר לעם- "בשעה שאני מזכיר" ואנו לומדים מכך שתי דברים, שלא מדובר רק על הכהן הגדול או שאר כהנים שקורא את ה' במקדש, אלא גם על משה, וגם באזכרה ולכאורה גם בכל מקום. דהיינו שכל אזכרה השם (אף בכינוייו) ע"י כל אדם, מצריכה לתת "גודל לאלוקינו".

שלישית, חוץ מהפסוק "כי שם ה' אקרא…" שממנו לכאורה היינו יכולים ללמוד שרק בשעה שקוראים את ה' ככתבו יש לברכו, חנניא מביא עוד פסוק שבו נאמר "זכר צדיק לברכה" שגם ממנו לומדים עניין זה, ומפסוק זה ברור שאין מדובר דווקא בקריאת השם ככתבו, אלא בכל אזכרה. ומדברי הגמרא "אמר להם נביא לישראל" ברור שאין דין זה נאמר דווקא על אמירת ה' המפורש ע"י כהנים במקדש. ונראה שלזה רמז הגר"א בקצרנותו המופלגת שכתב: "כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור", שלכאורה למה הוסיף את המילים "חנניא כו'"? הרי מדובר בהמשך הברייתא עצמה וכבר מהמילים "תניא רבי כו'" היינו מבינים שעלינו לקרא את כל הברייתא. אלא שהגר"א רצה שנדקדק ונלמד שישנו עוד מקור שאינו קשור לאזכרת השם המפורש דווקא, וממנו למדו השו"ע הטור והרא"ש שיש לברך את ה' בכל אזכרה. יש לציין שגם רש"י[6] לא הבין את הגמרא כהאור החיים הק' כנראה מפני קושיות אלו.

הרחבה בדעת הגר"א

פה יש להעיר על שיטת הגר"א. כפי שכבר ראינו, בביאורו על השו"ע הביא את הגמרא ביומא כמקור לאמירת ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה בכל מקום. ולכאורה יש לומר שסבר לפסוק כן, שהרי כך נפסק בתלמוד.[7] אך מדברי תלמידיו וההולכים בדרכו הדבר לכאורה אינו ברור כלל. שהנה הנוהגים ללכת ע"פ פסקיו אינם עונים ב"ה וב"ש אף בחזרת הש"צ.[8] ובמעשה רב כתב "…לא להקפיד על ב"ה וב"ש כי הש"ץ אינו ממתין עד שתכלה מפי העם ומפסיד חזרת התפלה".[9] מסוף דבריו נראה שיש לתרץ עניין זה שעניית ב"ה וב"ש היא אינה חובה אלא רשות ומעלה, אך עניית אמן ושמיעת הברכה במלואה היא מעיקר הדין. ולכן לדעת הגר"א, במקום שעניית ב"ה וב"ש מפסידה מהאדם עניית אמן- אין לענות ב"ה וב"ש. ובקובץ מפרשים שם הביא שע"פ ביאור הגר"א לתיקו"ז יש לשתוק כל הברכה ולענות אמן, וביאר זאת ע"ד הכוונות, ואח"כ הביא שמה שכתב הגר"א שיש לשתוק לצורך הכוונות הוא משום שאם יענה ב"ה וב"ש לא ישמע את מילות הברכה והכוונה תאבד. וכך כתב בסוף דבריו "ואם היה החזן ממתין עד שיאמרו הקהל ב"ה וב"ש היה טוב אבל כיון שאינו ממתין טוב שלא לענות כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה ח"ו". וראה שם בתוספת מעשה רב ונראה שדבריו אינם מכוונים לדעת הגר"א.[10]

ראיה לכך שדברי הגמרא אינם לחייב אלא לרשות

אמרנו שלפי הגר"א יש לומר שעניית אמן שהיא חובה מן הדין עדיפה על עניין ב"ה וב"ש שאע"פ שיש לה מקור מהגמרא איננה לחיוב אלא לרשות ולמעליותא. כך מובן גם כן מהירושלמי (יומא ג ז) וז"ל:

"עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם, ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות, הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן, זה שמי לעולם זה שמי לעלם"

נראה בבירור שהקרובים, אע"פ ששמעו את השם, לא אמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מפני שהיו עסוקים בנפילה על פניהם. אם כן רואים ששמיעת שם ה' לא מחייבת ברכה אלא שברכה זו היא מנהג חסידות ויש רשות לכל אדם לברכה על כל אזכרת ה' בכל מקום, אף בברכות שיוצא בהם יד"ח, חוץ ממקום שיש חשש איסור, כגון שלא ישמע את כל הברכה או שלא יענה אמן בסופה שהוא יותר מחוייב מן הדין.

לימוד בפרשני המקרא על פסוק זה

עיון בפרשני המקרא מלמד גם הוא שכוונת פשט הפסוק איננה מדברת על קריאת השם ככתבו דווקא. אלא שקריאה היא לשון בקשה. ונרחיב דברינו בזה: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב ג). רש"י כותב על הפסוק "מכאן אמרו שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחד ברכה שבמקדש". ובשפתי חכמים הקשה למה דווקא את הלימוד הזה הביא רש"י הרי יש כמה לימודים בחז"ל לפסוק זה כגון עניין אמן אחר הברכה, וברכות התורה שהיא שמו של הקב"ה. ומתרץ שרש"י נצמד לפשט הפסוק כמה שיותר ואמן אינו גדולה אלא "האמנת דברי המברך". והוא מוסיף סברה כעין מה שכתבנו ש"אקרא" משמע דווקא מתי שה' נקרא ככתבו והוא רק במקדש.

אך נראה שאם זו היא כוונת רש"י יש בה כמה חסרונות. ראשית המילה "קריאה" אינה מתפרשת דווקא כקריאת דבר כתוב, וכבר פירש אונקלוס שבפסוק זה הפשט של המילה קריאה הוא תפילה, "ארי בשמא דיי אנא מצלי הבו רבותא קדם אלהנא" (שבשמו של הקב"ה אני מתפלל תנו גדולה לפני אלוהינו). וכך הוא גם בתרגום יהונתן ובתרגום ירושלמי. ובספורנו הביא ראיות לזה מפסוקים מפורשים "קראתי שמך ה' מבור תחתיות" (איכה ג נה), "ושמואל בקראי שמו קוראים אל ה' והיא יענם" (תהילים צט ו) וברור שאין הכוונה בפסוקים אלו לכהנים שבמקדש ובכל זאת נאמרה בהם קריאת ה'. אם כן, הפירוש הפשוט הוא דווקא ברכת ה' בתפילה.

יש להעיר שרש"י בעצמו הבין את הגמרא ביומא לא כמו שפירש השפתי חכמים. ולא כמו שסבר האור החיים הק'. וז"ל רש"י[11]:

"כי שם ה' אקרא – כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל: אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה' אקרא בברכה, אתם – הבו גודל לאלהינו באמן, הכי מפרשי לה במסכת יומא (לז.)"

נראה שגם פירוש זה של רש"י אינו מבואר בפשט דברי חז"ל פה, כי לא אמר משה לשון ברכה אלא לשון אזכרת ה', ועוד, המילה אמן אינה מתפרשת כנתינת גודל לה' וברכתו אלא כבקשה שכך יהיה (בברכות התפילה) או כאימות דברי הברכה (בברכות השבח והנהנין). אלא שצריך לומר שדברי של רש"י פה הם לפי הגמרא. אך לפי פירושו של השפתי חכמים, שמנסה ליישב את פירש"י עם פשט הכתוב (ולא להביא דרשות החורגות מהפשט, כדבריו עצמו בכמה מקומות על התורה) וכפי שראינו נראה שדבריו לא מכוונים לפשט.

הפשט של הפסוק יותר קרוב לפירוש הרא"ש (לעניין "ברוך הוא וברוך שמו") כמו שכתב התורה תמימה על הפסוק וז"ל: "הבו גדל – מכאן שעל כל ברכה ששומעים צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו [תשובת הרא"ש כלל ד']". ובהערה כתב שדברי הרא"ש הם הפירוש של הגמרא ביומא ולא כדברי רש"י או האור החיים הק' וז"ל בהערה:

"יסוד דרשה זו בנוי על הדרשה דלעיל מיומא ל"ז א' … עיין שם, ודין זה הובא באו"ח סי' קכ"ד ס"ה. ובס' חרדים הובא מדרש שצריך לענות על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו, ולא ידעתי על מה סמכו רבים ושלמים למנוע מעניה זו, ואף כי שמעתי טעמים על זה אבל אינם מתקבלים לי. ועיין בס' מעשה רב להגר"א סי' מ"ג".

מקור קדום יותר לעניית ב"ה וב"ש

העירו האחרונים (בצדק) שגם אם יש מקור לברכת ה' בכל מקום שמוזכר, עדיין אין מקור קדום שאומר שצריך לענות דווקא "ברוך הוא וברוך שמו".

ראשית, עליי לציין שקושיה זו לא כל כך מפריעה לקביעת הגמרא שהדבר מותר ואף רצוי. אז מה אם אין נוסח מיוחד? מי אמר שצריך כזה? הגמרא פשוט התירה לנו לברך את ה' בכל ברכה שעולה על רוחנו ודבר זה עדיין לא ייחשב להפסק משום שזה מעניין הברכה עצמה (בעניין ההפסק נדון בהמשך). אפשר לברך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (זו הדוגמא המופיעה במשנה ואולי היא עדיפה על כולם), אפשר לברך "ברוך הוא וברוך שמו", ובעצם אפשר לברך בכל ברכה שבח וגדולה שעולה על רוחו של האדם.

שנית, כנראה שהדיון סביב הנושא נסוב דווקא על אמירת נוסח "ברוך הוא וברוך שמו" משום שזה המנהג המקובל כיום בכל העם, וככזה הוא כנראה מחייב ברמה מסויימת. דהיינו, אם כבר מברכים אז מברכים דווקא בנוסח הזה. ועל זה העירו האחרונים שהנוסח הזה נמצא רק בשו"ת הרא"ש שכתב שכך היה שומע מאביו, ולא לפני כן. ועד לפני כמה שנים הערה זו הייתה תקפה, שהרי יש לנו אזכור למנהג זה רק במשפחת הרא"ש והטור, ולא מצאנו מקור נוסף למנהג זה.[12] אך בזמננו ב"ה מצאו כת"י של בעל הרוקח,[13] שחי כמאה שנה לפני הרא"ש שהעיד שכך היה המנהג הרווח (ולא רק בתוך משפחה אחת) וע"פ זה טען שיש מקור קדום לכך מיהושוע בין-נון שלדעתו חיבר את "עלינו לשבח" ונקט "הקדוש- ברוך הוא", והנה מצא בזה הרוקח מקור מתקופת יהושוע בין-נון למנהג הרווח בעולם לענות "ברוך הוא וברוך שמו", ולומר "הקדוש ברוך הוא" (ולכתוב "הקב"ה").

וכבר בספרות ההיכלות[14] מופיע נוסח "ברוך הוא וברוך שמו" ולכאורה נוסח זה הוא קדום בהרבה לרוקח. שכן, מקובל שספרות ההיכלות התקבלה במסורת מתקופת התנאים ונכתבה לכל המאוחר במאה ה11 לספירת הנוצרים.[15]

הצעה לקריאת הגמרא

נראה להציע אחר כל מה שלמדנו בדברי רבותינו לימוד מחודש בגמרא (שאינו חידוש להלכה אלא להבנת מהלך הסוגיה). בראשית, ישנו פסוק מן תורה שבכתב שמורה לנו שיש לברך את שם ה' בקריאתו. לכאורה ע"פ פשט התורה הקריאה היא קריאת הכתוב, ומתי קוראים את השם הנכתב ושאינו נקרא? רק במקדש ע"י הכוהנים, עד כאן ה"הבנה הקראית" המתבססת על תורה שבכתב בלבד. ובא משה רבינו ומוסר לנו תורה שבע"פ כפירוש לפסוק זה, לא רק קריאת שם המפורש מצריכה ברכה אלא כל הזכרת ה' אף בלא קריאתו ממש, ואזכרתו נעשית גם ע"י משה רבינו שלא היה כהן. אחר פירוש התורה שבכתב ע"י משה, בא חנניא, אחיינו של רבי יהושוע, ואומר שיש לכך ראיה מדברי קבלה (שאמנם דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן אך אסמכתאות ולימוד מילתא בעלמא ילפינן) שנאמר במשלי "זכר צדיק לברכה", שכל אזכרה של הקב"ה מצריכה ברכה. וכך השלימה תורה שבע"פ את תורה שבכתב. וע"פ דברי המפרשים על הפסוק ניתן חיזוק מיוחד ללימוד זה, ש"קריאה" איננה מתפרשת ע"פ "פשט קראי" אלא אף הפשט הפשוט של הפסוק מתחבר לתורה שבע"פ לעניין ברכת שם ה' בכל אזכרה בכל מקום וע"י כל אחד.

האם אמירת ב"ה וב"ש נחשבת להפסק?

עד כאן ראינו את המקורות הברורים בעניין, אך יש לשאול על המקורות עצמם- למה לא חשו חז"ל בדברי קדשם להפסק הברכה? הרי אמירת ב"ה וב"ש איננה ממטבע הברכה הקבוע בדברי קדשם, וזו רק תוספת חיצונית שאינה מעכבת את הברכה. אם כן, למה אין אמירה זו נחשבת הפסק?

ראשית יש לעמוד על כך שדיני הפסק בברכות נידונו במקורות הרבים בעיקר בעניין הפסק בין הברכה למעשה המתלווה אליה, למשל הפסק דיבור בין ברכת "אוהב את עמו ישראל" לאמירת ק"ש, בין ברכת המוציא לאכילת הלחם (למשל האם מותר לבקש "הביאו את המלח") וכדו'. אך לעניין הפסק בתוך הברכה עצמה הדברים לא כל כך ברורים.[16] וכן כותב הרשב"א:

שו"ת הרשב"א חלק א סימן לה

"שאלה שליח צבור שטעה ואמר האל הקדוש בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וחזר בו תוך כדי דבור ואמר המלך הקדוש מאי חוזר או אינו חוזר?

תשובה … לענין זה שסיים המלך הקדוש לדברי הגאונים ז"ל וגירסתם (ברכות דף י"ב) בדנקיט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא הכא ודאי אינו חוזר. דהתם נמי אי סיים בדחמרא לא יצא דהא שיכרא הוא. ואפילו הכי כי סיים בדשיכרא ואמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו יצא. וכדאסיקנא התם דהרי זה כמוסיף בשבח באמצע ומסיים בענין ברכתו ואין הכל הולך אלא אחר החתום והכא נמי לא שנא".

וכך כותב המאירי:

בית הבחירה (מאירי) מסכת ברכות דף יב עמוד א

"והוא שאמר "בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו ב"פ הגפן"… משום הפסק בין הברכה ובין המעשה שעליו בירך ליכא כמו שאמרו שכל שהוא מעין המעשה או צורך המעשה… שהוא מעין הברכה ושבח של הקדוש ברוך הוא שמברכים לו אינו הפסק".

מגרסת הגאונים בגמרא (המובאת ברשב"א) ומדברי הראשונים הללו ברור ומבורר שבדיעבד אין הוספת שבח באמצע הברכה הפסק, ויש להדגיש שכל הדיון הוא על הבדיעבד, אך לכתחילה נראה שאין זה נכון להוסיף מילים מעבר למה שטבעו חכמים.

מצד שני צריך לזכור שמקורות אלו מדברים על המברך עצמו, אך בדיון על ברוך הוא וברוך שמו אנו מדברים על השומע היוצא יד"ח ולא על המברך עצמו. יש שרצו להשוות ביניהם באופן מוחלט שהרי כבר אמרו חז"ל "שומע כעונה", אך כבר השיבו ע"ז רבים שאין השוואה זו גורפת ומוחלטת אלא לעניין היציאה יד"ח, דוגמה לדבר אנו מוצאים בעניין עניית אמן בסוף הברכה, שהשומע מחוייב בענייה זו אך למברך הדבר נחשב לגנאי, אם כן ברור שההשוואה בין השומע למברך אינה מוחלטת.[17] ומכאן לעניין ב"ה וב"ש, שלשומע יהיה מותר ואף ראוי לענות בשבח זה שלמברך עצמו הדבר לא לכתחילאי (אך יצא יד"ח בדיעבד). ולא כמו שכתב האגרות משה בפשטות ובלי להסביר ולהוכיח דבריו שאף השומע לא יצא אם ענה ב"ה וב"ש:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צח

"ובדבר עניית ברוך הוא וברוך שמו… בצריך לצאת בהברכה לא יצא אם יפסיק בעניית ב"ה וב"ש כמו במפסיק בדברים אחרים".

ובכלל, יש לשאול האם במפסיק בדברים אחרים לא יוצא יד"ח? שהרי מצינו שדיבור בין ברכה למעשה- אם ידבר בעניין השייך יצא יד"ח ואף מותר הדבר. ודבר זה חמור מדיבור באמצע הברכה משום שבאמצע הברכה הדעת נתונה להמשך הברכה, אך בין הברכה למעשה יש נתק, וכל דיבור אף בעניין השייך מפריד ומנתק יותר בין. וראיה לדבר מדברי הב"י (סי' נט) שכתב בעניין לא לענות אמן בין ברכת ק"ש לק"ש:

"אבל הרב יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה לדבר שמברכים עליו וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ם ז"ל"

ואע"פ שאסור לו להפסיק בין הברכה לק"ש מ"מ באמצע הברכה מבואר להדיא שמפסיק לענות דברים שבקדושה ואע"פ שהדין הוא שעונה לקדיש וכדו' אף בין הברכה לק"ש אומנם זה בגלל שאינו אומר אשר קדשנו וכו' ולכן אינו חמור כדין הפסק ממש בין ברכה למצוה אבל באמצע הברכה מותר לענות לקדושה אף לולי הטעם הזה משום שבאמצע הברכה לא שייך כל כך היסח הדעת.

אם כן, נראה שדברים שאין הם מעניין הברכה כלל אינם נחשבים להפסק בדיעבד. אך לכתחילה ברור שאין להפסיק. אך שמוסיף בתורת חלק מהברכה צריך שיהיו קשורות ובעניינה של הברכה. וכאן אנו נכנסים להגדרת מושגים מסויימים שחייב להגדירם לצורך הדיון. יש שכתבו שהבעיה בעניית ב"ה וב"ש היא שינוי ממטבע שטבעו חכמים, אך המקורות מורים שחשיבה זו היא טעות בהבנת המושג "שינוי מטבע שטבעו חכמים". וזה ביאור הרמב"ם (תשובה רנד) לדברי חז"ל אלו:

"שאלה… הפיוטים שחוברו למועדים, אם העניינים נשמרים בהם בכללותם, מוציאים ידי חובה, אף על פי שלא נזכר עניינו של כל פרט ופרט מן הפרטים זולתי חתימת הברכה לבד. ובאו בתלמוד מאמרים אחרים, שנראה מהם, שסומכין על הנוסח, שקבעו ז"ל במלותיו העבריות. מהם מה שהקפידו על מלה אחת, והיא אהבת עולם ואהבה רבה. וכן כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו. ואומרם ז"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה. ואמרו ג"כ אם בא לומ' בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה, אומר. וכן שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל והחיובים, אשר חייבו בקרית שמע, והדיוק, אשר זכרו, והתנאים הנזכרים בברכת המזון, אשר אם הפר מקצתם או לא אמר מקצתם והקדים או איחר וסר מן הסדר שהתקינו, לא יצא ידי חובתו. וכן מאמר המשנה אבל קורין אותה ללעזות בלעז והיא שכתובה בלעז, ותניאח גפטית לגפטים ועברית לעברים וכו', אשר נראה מהם שהוא לכתחלה, (ואח"כ) נאמר, שהוא יצא, שמשמעותו דאיעבד, (כי) אמר אח"כ והלעוז ששמע אשורית יצא. ייטיב הדרתו הקדושה לבאר כל מה שקדם זכרו, ושכרו כפול מן השמים.

התשובה אסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות בשום פנים, וכל המשנה טעה. ומה שהבאת ראיה מן אלו נאמרין בכל לשון, אינו ראיה, לפי שהוא אינו מוסיף על העניינים ואינו גורע מהם, אלא משנה הלשון לבד. ואין זה כמו הפיוטים אשר הם תוספת עניינים והבאת דברים הרבה שאינם מעניין התפלה, ונוספים לזה משקלם וניגונם, ויוצאת התפלה מגדר תפלה (ונעשית) לשחוק. וזו הסיבה היותר גדולה לחסרון הכוונה ושההמון מקילים ראש לשוחח (באמצע התפלה), לפי שהם מרגישים, שאלו הדברים הנאמרים אינם מחויבים. ונוסף לזה, שאלו הפיוטים הם לפעמים דברי משוררים, לא תלמידי חכמים, עד שיהיו ראויים להתחנן בדבריהם ולהתקרב בהם לאלהים ושיסירו מן הדברים שחברו הנביאים ומי שבמדרגת הנביאים, על כולם השלום… וכתב משה".

הרמב"ם מדבר בעיקר על הפיוטים שמכניסים באמצע התפילה. כבר העיר הרב זייני (עץ ארז ד עמ' 49) שהרמב"ם לא אוסר אמירת פיוטים באמצע הברכות. אלא ברור לכל הקורא דבריו בתשובה זו שמה שאסר זה אמירת פיוטים שאינם קשורים לעניין ומוסיפים עניינים שאינם נמצאים בברכה המקורית שטבעו חז"ל ופיוטים שחוברו ע"י משוררים שלא הבינו כוונת חז"ל במטבע הברכה לאשורה והבעיה בזה בעיקר היא לא שינוי המטבע אלא שהופך את התפילה למקום שיחת חולין וכדו'. אך לפיוטים שהם מעניין הברכה ואינם מוסיפים עניינים שאינם קשורים ואשר חוברו ע"י גדולי ישראל לזה לא התנגד הרמב"ם. ועוד חיזוק לדברים אלו כתב הרמב"ם בעד אמירת "זכרינו לחיים…" בעשרת ימי תשובה שלכאורה אינם קשורים לברכת השבח שבתחילת עמידה ובכל זאת כתב הרמב"ם שיש לומר את כל התוספות הללו אף שלא מוזכרות כלל בדברי חז"ל בגמרא, אלא בגלל שחוברו ע"י גדולי ישראל, והם קשורים לעניין בצורה כלשהי, מותר לאמרם ואף חייב לאמרם אחר שנהגו כך. (ידוע שבתקופת הגאונים היו לחלק מתוספות אלו מתנגדים, ראה במאמרו הנ"ל של הרב זייני, ובכל אופן הרמב"ם היה מתומכי ההוספות הנ"ל).

והוסיף הרב זייני במאמרו הנ"ל וכתב:

"וראה מה שכתבתי במאמר על 'הפסק', שם הוכחתי שכל מקום שדברו רבותינו על דבור שהוא הפסק, להפסק של שיחת חולין התכוונו ע"ש באורך. ואם בין ישתבח לפריסת שמע שהוא מקום שאמרו בירושלמי שהמפסיק בו חוזר מעורכי המלחמה התירו הגאונים להפסיק לצורך מצווה, עאכ"ו בין ברוך שאמר שלא אמרו דבר כזה מותר להפסיק לצורך מצווה".

ולצערי מאמרו על ההפסק אינו תחת ידי, אך הוא מהכותבים הבודדים שאני סומך עליהם בעניינים אלו משום שכל מאמר שלו מלא במקורות ראשוניים ובניתוח מדוייק וישר למקורות אלו. ויש לנו להמתין ולקרא את המאמר בשלמותו בע"ה.

ויש המצטטים את הרמב"ם (ק"ש א ז) שלכאורה אוסר להוסיף כל מילה שאינה מחז"ל וזה הלשון שהם מצטטים:

"… ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם…".

אך לציטוט זה קוראים סילוף ועיוות כוונת הרמב"ם המקורית. ואלו דברי הרמב"ם במלואם:

"ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח,[18] כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו".

ברור מדבריו שאין כוונתו באמרו "לא לפחות מהם ולא להוסיף עליהם" שאסור להוסיף מילים או להפחית מילים. אלא כל הבעיה היא להוריד את חתימת הברכה או להוסיף חתימה, דהיינו שכוונתו היא שאסור לאף אדם לשנות מסדר הברכה, אך על נוסח הברכה הוא בכלל לא דיבר בהלכה זו.

ועל חתימת דבריו שאל הרמ"ך הרי כבר אמר שאין לשנות ממטבע ברכה, ומה עניינו היה לחזור ולומר "וכל שלא אומר אמת ויציב…"? ותירץ הרב קאפח בהערותיו שכשכתב הרמב"ם "כל המשנה ממטבע…" כוונתו לחתימה ופתיחה כמו שביארנו. וחוץ מזה, בברכת "אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" יש עניין מיוחד שאסור לשנות מהמילים עצמן וז"ל הרב קאפח:

"אם שמר על הנושא ורק שינה את המילים זהו שכתב רבנו (בפרק א הלכה ה) בברכות אין "ראוי" לשנותם… הרי הוא בכלל אין ראוי, ולעולם יצא. וכן אם הוסיף כמה מילים הרי הוא בכלל אין ראוי בלבד ולעולם יצא חוץ שאם גרע אמת ויציב או אמת אמונה שלא יצא מפני שהן יסוד ההודאה באלוהותו יתעלה ובתורתו. ודומה למה שאמרו "כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו", מפני שהן יסוד בברכת הארץ אע"פ שאם גרע מאותה ברכה או הוסיף כמה מילים חוץ ממילים הללו יצא".

וכן כתב הרשב"א (ברכות יא) דברים מפורשים:

"ונ"ל דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו' לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה כלומר לרבות ולמעט במילותיה, דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובעניינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנסוחתה, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא אמרו אלא המילות שיש הקפדה בהן… כמו "ברית" בברכת הארץ או "מלכות בית דוד" בבונה ירושלים וכיוצ"ב, אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור… ואין ההקפדה אלא בפתיחה ובחתימה, שברכה הפותחת וחותמת בברוך היא הנקראת ארוכה ואין רשאי לקצרה, היינו לפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח…"

יוצא מכל האמור הלכה למעשה שאין התוספות שהן מעניין הברכה נחשבות להפסק. ואם סדרו אותם גדולי הדורות יהיה מותר לאמרם אף לכתחילה, כמו "זכרינו לחיים…" שבאמצע ברכות שמו"ע. על אחת כמה וכמה שתוספות אלו באות לפאר ולרומם את שם ה'.[19] וכל שכן שנתינת גודל אחר אמירת שם ה' ראויה שהרי מיוסדת היא על דברי הגמרא במסכת יומא.

סיכום הגמרא והפוסקים הלכה למעשה 

נראה מכל הנ"ל שהגמרא הביאה מקור כללי המדבר על כל אזכרת ה' בכל מקום וממנו למדה את עניין אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ביוה"כ. ממקור זה למדו גם הרוקח הרא"ש הטור והשו"ע שיש עניין בכל ברכה ובכל מקום לברך את ה', ולא חילקו בין ברכה שיוצאים בה ידי חובה לברכה שלא יוצאים בה ידי חובה,[20] וכך היה גם "מנהג העולם". ונראה שעניית ב"ה וב"ש איננה חובה גמורה כי אם רשות ומעלה ואף מנהג חסידות כמו שכתב הראשון לציון. אך בניגוד לדעתו- להנהגה זו יש מקור בגמרא, ואף ניתן ללמוד ממנה שיש רשות לאדם לומר ב"ה וב"ש בכל מקום ששמו של הקב"ה מוזכר, אף בברכות שיוצא בהם האדם ידי חובה. אך צריך העונה להזהר ולבדוק היטב שאינו מפסיד חובה מחובותיו כעניית אמן או שמיעת הברכה במלואה, ולכן היכן שהמברך אינו משאיר זמן לעניית ב"ה וב"ש אין לענות.


[1] כל שנה קוראים את  פרשת האזינו שבה נכתב "כי שם ה' אקרא…" בימים שלפני יוה"כ שבו היו מקיימים לפי המשנה את מאמר הפסוק בכך שהיו עונים "ברוך שם כבוד…". וב"ה תשובת הרשב"א שממנה בין היתר נוכיח שאמירת ב"ה וב"ש מדברת על אמירת המלך הקדוש שבימים אלו שבין כסה לעשור.

[2] ראה גם: ילקוט שמעוני (תהילים תתקמו):"שנו רבותינו וכך היה אומר אנא השם עויתי ופשעתי חטאתי לפניך אני וביתי וכו' והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר זכר צדיק לברכה, א"ל נביא לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלקינו".

[3] פרי חדש (או"ח קכד ה): "אומר ברוך הוא וכו'. ביומא [לז, א] …". ביאור הגר"א שם: "על כו'. כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור".

[4] לשון השו"ע (או"ח קכד ה). ובשו"ת הרא"ש (כלל ד סימן יט): "ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ע"כ". ובטור כתבבאותה הלשון המופיעה בשו"ת הרא"ש. ההסבר הרווח בפוסקים הוא שהרא"ש העיד על אביו והטור העיר על הרא"ש. אך דבר זה קצת לא מובן, למה הטור לא ציין שזה מקור קדום עוד מזמן סבו? ולמה השתמש בדיוק באותו נוסח של אביו. ולכן יותר נראה או שהטור העתיק לשון אביו לספרו, או שהיה עוזר לאביו בכתיבת התשובות ולפעמים היה עונה במקומו (דבר המקובל מאז ומעולם, שהעוזר של הרב כותב בשמו תשובות כאשר יודע דעת רבו בעניין), ומה שכתב בשם אביו העתיק לספרו, ולכן בשני המקורות הם דברי הטור עצמו ובשניהם העדות היא על הרא"ש.

[5] ראשון לציון (ברכות סג.):"אבל הזכרת ה' בברכתנו אין צריך דבר אלא עניית אמן אחר סיום הברכה ומשנת חסידות שנה הרא"ש… ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה עיקר מהגמרא ודלא כהפר"ח שחשב שנתעלמה הך דיומא מכל הפוסקים ולא היא דשניא ההיא דמיירי בשם המפורש דעל זה קאי כי שם ה' אקרא ולזה דקדק לומר שם גם אמר לשון קריאה לפי שהזכרתו בקול גבוה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' עבודת יוה"ך…".

[6] בברכות (כא. ד"ה "כי שם ה' אקרא"). ראה דיון בדבריו בהערה שכותרתה "דיון בפרשני המקרא על פסוק זה".

[7] אם היה מביא הגר"א שמקור השו"ע הוא מאחד הראשונים בלי לציין לגמרא, לא הייתה לנו ראיה שכך הוא עצמו סבר. משום שמקובל לחשוב שהגר"א התייחס לשו"ע כספר ליקוט פסקים ולא כפוסק במובן הרגיל של המילה ולכן לא ראה צורך ליישב סתירות בשו"ע. ובהרבה מקומות השו"ע פוסק כראשון אחד אע"פ שבמקום אחר פוסק כשיטה ההפוכה, ראה למשל באו"ח נה ג לעומת שם קכד ד, בעוד שכל האחרונים מנסים ליישב הסתירה הגר"א רק מעיר את המקורו. וז"ל הגר"א (תצח ד): "…ואף שהש"ע סותר למ"ש בסי' תקט"ו אין בזה כלום כידוע".

[8] לדוג' בקהילתו של הרב זילברמן ברובע היהודי המתפללים בביה"כ "החורבה" אומרים את הברכות ברצף בלי להמתין שהקהל יענו ב"ה וב"ש. ולפעמים יש מהם שעולים להיות ש"צ בביה"כ הרמב"ן (שמתפלליו ברובם נוהגים לענות ב"ה וב"ש) ואינם נותנים זמן לענות ב"ה וב"ש ומכשילים בזה את הרבים שעונים לא שומעים את סוף הברכה. אך נראה שעושים זאת שלא מתוך כוונה רעה אלא מתוך ההרגל שאינם רגילים להפסיק אחר אמירת השם.

[9] מעשה רב (מג): "… ולא להקפיד על ב"ה וברו"ש כי הש"ץ אינו ממתין עד שתכלה מפי העם ומפסיד חזרת התפלה".

[10] את מעשה רב כתב תלמיד הגר"א רבי סעדיה. וערך אותו רבי יששכר בר בן תנחום, שלא היה מתלמידי הגר"א. ואותו רבי יששכר כתב גם את תוספת מעשה רב. ורואים אנו פה שלא כיוון לדברי כותב הספר, שהרי כותב הספר כתב במפורש הטעם שממנו נראה שאין שום הפסק בעניית ב"ה וב"ש.

[11] ברכות (כא.).

[12] אמת ונכון הדבר שהעירו שדבר זה נמצא כבר אצל הרוקח בסידורו אך לא מבואר במקור זה שנהגו כך לכאורה: פירושי סידור התפילה לרוקח [צו]: "על כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכ' יראי השם ית' לומר כמו שאומ' בא"י אמ"ה בתפלה יאמרו הקהל ברוך הוא וברוך שמו וכן על כל דבר ודבר".

[13] הובא ב: המעין גליון 215, תשרי תשע"ו [נו, ה]

[14] ארזי הלבנון סוף מסכת היכלות (מובא גם באוצר המדרשים אייזנשטיין עמ' 111)"…'אין קדוש כה כי אין בלתך ואין צור כאלהינו' אמר ר' ישמעאל כל השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר' עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו 'ויברכו את שם כבודך ומתרומם על כל ברכה ותהלה'. תם ונשלם מסכת היכלות תהלה לאל נורא עלילות".

[15] יש לשים לב שמקור זה לא מלמד אותנו על אמירת ב"ה וב"ש דווקא בהקשר של ברכת שם ה', אלא סתם תוך כדי שירת המלאכים, ולאו דווקא כשמזכירים את שמו. ועוד שאין לדעת כמה מסורות אלו המובאות כלשונן בארזי הלבנון מדוייקות.

[16] אמנם נושא זה נידון בארוכה בעניין אמירת פיוטים או קרובות (קרובץ) באמצע ברכות ק"ש ועמידה, ונפסק ע"י רוב ככל הגאונים והראשונים (גם הרמב"ם, שלא כמו שסוברים הרבה אחרים) שקרובות ופיוטים שנתקנו ע"י גדולי ישראל השייכים לעניין הברכה מותר לאומרם ואף רצוי. ואף שכמה ערערו על מנהג זה, דבריהם אינם מבוססים על ראיות וסברות ומקורות, וראה בארוכה מאמרו של הרב זייני שליט"א בספר עץ ארז (ד עמ' 9-65) "על אמירת פיוטים באמצע התפילה".

[17] מעשה רוקח (על הרמב"ם ברכות א): "דאם אנו רוצים לדמות השומע כדי לצאת כאילו הוא מברך ממש בכל פרטיו א"כ אפילו אמן אין לו לענות דהא קי"ל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ואין לו לענות אלא באותם הברכות שתקנו חז"ל וכמ"ש רבינו לקמן דף ט"ז והרב ב"י או"ח סימן רט"ו הרי דאינו דומה למברך ממש. ומה שתקנו חז"ל לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ובפרט למי שרוצה לצאת ידי חובתו אינו לענין לצאת דפשיטא דגם אם לא ענה אמן יצא וכמ"ש רבינו בריש הל' זו כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן ע"כ… ומכל האמור יצא לנו דאין לדמות העונה כאילו מברך ממש בכל פרטיו ועניית האמן שעונה דנאסרה למברך עצמו הותרה לו משום דכיון שזה אינו אלא להודות על הברכה שבירך האחר וכדי שתחשב לו כאילו ברכה הוא עצמו שמאמין בה ולכך הוא עונה אמן חשיב כמו ענין הברכה עצמה ולא מקרי הפסק הוא הדין והוא הטעם בברוך הוא וברוך שמו כיון שהוא להודות ולגדל שמו יתברך שיצא מפי המברך אין זה חשיב הפסק דודאי הוי נמי מעין הברכה".

[18] משנה ברכות (א ד): "בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך – אינו רשאי לקצר, לקצר – אינו רשאי להאריך. לחתום – אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום – אינו רשאי לחתום". משנה זו עוסקת אמנם בברכות קריאת שמע, אולם לענין החיוב לומר את הברכות במטבע שתיקנו חכמים אין הבדל בין ברכות אלו לשאר ברכות. לדעת הגאונים פוסקת המשנה שאסור לשנות מתוכן כל הברכות שתיקנו חכמים, ולדעת ר"ת איסור זה מוגבל לברכות מסויימות בלבד. הרשב"א הבין שהמשנה אוסרת לשנות בפתיחה או בחתימה של הברכות. למעשה, לפי כל השיטות אין במשנה איסור לברך את הברכות במילים שונות מאלו שתיקנו חכמים, כל עוד המברך שומר על המבנה והתוכן היסודיים של הברכה.

[19] על פיוטים המפארים את שם ה' באמצע ברכות תפילת העמידה כותב הרדב"ז (שו"ת ח"ג תקלב): "כל עוד שמוסיף האדם בכבוד שמו של הקב"ה זהו קדושתו… ותמצא כמה ראיות שאין לשנות שום מנהג וכ"ש מנהג כזה שהוא לתת כבוד לשמו להקדישו ולהעריצו…". ובשיבולי הלקט (כה) כתב: "אין לנו למעט בקרובות ופיוטים שהם מיוסדים על שבח המקום". ועוד רבים.

[20] ויש שפרשו דברי השו"ע ואמרו שמשום שכתב מרן הלכה זו בדיני חזרת הש"ץ ברור שדבריו נסובים רק על חזרת הש"ץ ולא על כל ברכה. זהו הסבר דחוק לדעתי, משום שמרן העתיק את לשון הרא"ש והרא"ש כתב זאת בשו"ת שלו באופן כללי. ועוד שגם בימינו יכול אדם לכוון לצאת יד"ח בחזרת הש"ץ (כהערת הלבוש) ובכל זאת השו"ע לא סייג דבריו כלל. ועוד שכל דיני עניית אמן (יתומה קטופה וכו') הביאם השו"ע בין דיני חזרת הש"צ, וכי יעלה על הדעת שדינים אלו חלים רק בחזרת הש"צ? ברור שאין מי שיסבור כך. ואין לפירוש זה מקום לענ"ד בדברי השו"ע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s