פורים שחל בשבת – האם יש דבר כזה פורים משולש?

פורים שחל בשבת

הערת הקדמה: במאמר קצר זה הבאנו את עיקרי הסוגיה, וסללנו דרך לפסיקת ההלכה ע"י דברי התלמודים בעיקר. לסקירת דעות הראשונים והאחרונים בסוגיה ראה בסיכום של מכון הלכה ברורה ובירור הלכה על מסכת מגילה דף ד: ציון ה.

מבוא

כשפורים חל בשבת מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי, וכך נאמר במשנה (מגילה א א):

"… כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה… חל להיות ערב שבת – כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום".

למדנו ממשנה זו שערים המוקפות חומה – קורים בט"ו. ערים שלא מוקפות חומה – קורים בי"ד. כפרים – קורים ביום הכניסה (שבו מתכנסים בני הכפרים לעיירות, יום שני או חמישי שלפני י"ד, ואם יוצא י"ד בשני או חמישי קוראים בזמנו). עוד המשנה מלמדת שכשט"ו באדר יוצא בשבת וי"ד בערב שבת – מקדימים את הקריאה מט"ו לי"ד.

אלו הן ההלכות הפסוקות של המשנה. בפרק א של מאמר זה אנו נתמקד בדברי חז"ל לגבי זמן הסעודה בפורים שחל בשבת. ובפרק ב נתמקד בשאר מצוות היום לשיטת התלמוד הגאונים והרמב"ם הלכה למעשה.

פרק א זמן הסעודה כשפורים חל בשבת בדברי התלמודים

שתי הבנות אפשריות בתלמוד הבבלי

נאמר בתלמוד הבבלי (מגילה ד:):

"דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן… רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה.[1] תניא נמי הכי… הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה – גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה. אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה".

הגמרא מדברת על פורים שיוצא בשבת (בימינו רק פורים דמוקפין יכול לצאת בשבת). את דברי הגמרא יש לחלק לארבעה חלקים.

חלק א: מגילה לא קוראים בשבת משום שעיניהם של עניין נשואות למקרא מגילה.

חלק ב: מאותו הטעם בני הכפרים נותנים מתנות לאביונים ביום הכניסה שבו הם קוראים מגילה.

חלק ג: בכל אופן, את הסעודה יש לקיים בזמנה.

וישנן שתי אפשרויות להבנת חלק ג:

א. המילה "אבל (חלק ג) מתייחסת גם לחלק א וגם לחלק ב "מגילה בשבת לא קרינן… וכפרים מקדימים ליום הכניסה (גם אם הוא לא חל בשבת)". כלומר שלא משנה למה מקדימים את קריאת המגילה (משום שבת או משום יום הכניסה) – הסעודה, תמיד תהיה בזמנה המקורי, אף אם יוצא בשבת.

ב. המילה "אבל" (חלק ג) מתייחסת רק לחלק ב ש"כפרים מקדימים ליום הכניסה… אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה". כלומר שכשבני הכפרים מקדימים את הקריאה ואת המתנות לאביונים ליום את הסעודה הם משאירים בי"ד.[2]

לפי אפשרות א כשפורים חל בשבת את הסעודה מקיימים בשבת. לפי אפשרות ב הגמרא לא מדברת בכלל על זמן הסעודה כשפורים חל בשבת. יש ראשונים[3] שכתבו בהדיא כהאפשרות ראשונה, ונראה מהרמב"ם שקרא כהאפשרות השניה וז"ל (מגילה ב טו):

"בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי–אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא בארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו".[4]

ולכאורה ניתן לבדוק זאת במקור הברייתא. שהרי חלק א הוא דברי הגמרא שלנו וחלק ב הוא דברי ברייתא חיצונית ("תניא נמי הכי"), ואם נחפש ונמצא את מקורה של הברייתא ונראה שחלק ג כלול בתוכה נבין שחלק ג מתייחס במקורו רק לחלק ב כהאפשרות השניה. ואם נראה שחלק ג אינו נמצא במקור הברייתא נבין שחלק ג הוא דברי הגמרא ומוסב גם על חלק א כהאפשרות הראשונה.

ונראה שמקור הברייתא הוא מהתוספתא (מגילה א ד), ולנו יש שני כתבי יד של תוספתא זו (נגיש לכולם באתר הספריה הלאומית)[5], האחד מתוארך בערך למאה ה12 והשני למאה ה14. בשניהם נמצא משפט זה בשינויים.[6] ומכתבי היד לכאורה מוכח שאפשרות ב היא הנכונה, והגמרא בכלל לא דיברה על זמן הסעודה כשפורים חל בשבת. ולכן עדיין נשארנו בספק.[7]

הכרעת התלמוד הירושלמי

בעוד שהבבלי לכאורה סתם בשאלה מתי יש לקיים את הסעודה כשפורים חל בשבת, הדבר מפורש הלכה למעשה בתלמוד הירושלמי לדחות את הסעודה ליום ראשון (מגילה פרק א הלכה ד):

"קריאת מגילה… מקדימין ולא מאחרין סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ר' זעירה בעא קומי ר' אבהו ויעשו אותן שבת א"ל "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים".

הירושלמי לומד מפסוק "לעשות אותם" שאנו צריכים לעשות יום של משתה. אך בשבת יש כבר משתה ואין מה לעשות, אז נדחה את המשתה יום אחד כדי לקיים הוראת הכתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה".[8]

סיכום ביניים, בתלמוד הבבלי אין פסיקה בעניין סעודת פורים שחל בשבת. התלמוד הירושלמי מורה שאין לקיים סעודת פורים בשבת. וכלל נקוט בידינו שאם דברי הבבלי סתומים וישנה הכרעה בירושלמי הולכים אחר הירושלמי.  וכך פסקו ר"ח, הרי"ף (ג: בדפיו), הר"ן, הרא"ש (ז) ועוד – שאת הסעודה יש לאחר ליום ראשון.[9]

טעם הסוברים שאין הלכה כירושלמי בזה

כמה מהראשונים והאחרונים כתבו שאין הלכה כהירושלמי מכמה סיבות[10], ונראה הסיבה העיקרית היא שהבבלי במקום אחר פשוט חולק על הירושלמי בזה. בהגמרא (מגילה ל.) ישנה מחלוקת בין רב ושמואל על זמן קריאת פרשת זכור כשפורים שחל להיות בערב שבת. רב אמר שקוראים אותה בשבת שלפני משום שצריך להקדים זכירה לעשייה (קריאה לסעודה) שמואל אמר מאחרין (לשבת) משום שבני הכרכין עושים באותה שבת "וזכירה ועשייה בהדיה הדדי קאתיין". הרי בגמרא מפורש שהכרכין חוגגים וסועדים בפורים בט"ו שחל בשבת.

יש כמה נסיונות לדחות מקור זה:

א. הגר"א (או"ח תרפח) כתב שאולי לרי"ף הייתה גרסא אחרת, אך בכל כתבי היד הקדמונים הנגישים לנו (ראה כאן( – הגרסא עקבית כפי שמופיע אצלינו.[11] בסוף דבריו, הגר"א הפנה לרש"י שמביא גרסא שונה לגמרא זו, גרסת רש"י שונה באות אחת ואינה משנה את המשמעות (במקום "תקדום" – "לקדום"). ולכאורה לא ברור למה הגר"א הפנה לרש"י הנ"ל שהרי גרסת רש"י איננה תומכת בדעתו של הגר"א בזה. ויש אחרונים[12] שתירצו שהגר"א הביא את רש"י כדי להראות שיכולות להיות גרסאות שונות בגמרא הזו. אך דברים אלו תמוהים, הרי שאם יש שינוי גרסא של אות אחת שאינה משנה את המשמעות, האם מכאן ניתן ללמוד הלכה למעשה שהגרסא הייתה שונה לגמרי במשפט שלם המשנה את המשמעות? וצ"ע. ועוד, העיר הנצי"ב בספרו מרומי שדה (על גמרא זו) שהגרסא שהציע הגר"א איננה מתיישבת עם המשך הגמרא כלל, שר' נחמן אומר שרב ושמואל נחלקו גם לגבי יד שחל בשבת שרב אומר שמקדימים את הקריאה לשבת שלפני ושמואל אומר שקוראים באותה שבת. ואם היו דוחים את הסעודה של י"ד ליום ראשון כהצעת הגר"א אז למה רב אומר להקדים את הקריאה לשבת שלפני? הרי גם אם יקראו באותה שבת הזכירה תקדים את העשייה. וברור שאין לגרוס כהצעת הגר"א.

ב. יש שכתבו שהעשייה עליה מדבר שמואל היא אמירת על הניסים או משלוח מנות. אך הסבר זה לא סביר משום שלפי שני התלמודים, המילה עשייה בהקשר של פורים פירושה סעודת פורים. ראה בראשונים בפירוש המילים בגמרא זו, וכן בדף ב: על המילים "הוקשה זכירה לעשייה", ובירושלמי (מגילה א א) מפורש ""והימים האלה נזכרים ונעשים" – נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה". ולא מצאתי חולק.

ג. יש מי שכתב עוד טעם לדחות לימוד זה שלא יכול להיות שהגמרא תורה לקיים סעודת פורים בשבת משום "אין מערבין שמחה בשמחה".[13] אך אחר המחילה, האם יש לדחות את חג הסוכות שחל בשבת משום אין מערבין שמחה בשמחה? האם יש לדחות ברית מילה משבת מטעם זה? או כל שמחה המזדמנת לשמחה אחרת יש לדחות? אלא שלפי ראשונים רבים "אין מערבין שמחה בשמחה" מדובר ביצירת שמחה, ולא בדבר המזדמן ממילא, דהיינו לקבוע חתונה במועד אסור משום "אין מערבין שמחה בשמחה" (ראה רמב"ם אישות י יד), אך זמן ברית המילה אינו בבחירת האדם ולכן על זה לא נאמר אין מערבין שמחה בשמחה. ועוד יש ראשונים שסוברים שאין כלל זה נפסק להלכה (ראה תוס' מו"ק ח: ד"ה מפני, וכך פוסק הריטב"א שם). ובשטמ"ק (כתובות ז.) כתב ששבת איננה נחשבת שמחה לעניין זה.

לסיכום, אנו רואים שממקור זה משתמע שלפי הבבלי יש לקיים את סעודת הפורים בזמנה כאשר פורים יוצא בשבת. ובסעיף הבא נעמוד על שורש המחלוקת בין הבבלי לירושלמי, ונראה דרכה שהדרשה של הירושלמי לא ניתנת בכלל להידרש לפי התלמוד הבבלי, ואין לה מקום.

כיצד הבבלי יתיישב עם דרשת הירושלמי?

הירושלמי מפרש את הפסוק "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" שבית דין צריך לעשות את הסעודה ולא שהסעודה מחוייבת כבר בגלל שבת.

ויש לשאול כיצד הבבלי יתמודד עם דרשה משכנעת זו של הירושלמי? וניתן לומר שגם לפי הבבלי יש "עשייה" מיוחדת שקשורה לבית הדין שקידשו את החודש אף בפורים שיוצא בשבת, והיא איסור התענית.[14] בשבת – אין איסור מיוחד להתענות, ואף יש בזה מעלה, אלא שיש בעיה עקיפה משום שהתענית מבטלת עונג שבת (ברכות לא:): "כל היושב בתענית בשבת – קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואעפ"כ חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה?… ליתיב תעניתא לתעניתא".[15] להלכה נפסק שתענית חלום מותר להתענות בשבת ולדעת הרמב"ם אפילו חייב. ועוד יותר מזה, רב האי גאון (אצה"ג על גמרא זו) כתב שאין לגרוס את סוף דברי הגמרא (ואעפ"כ… לתעניתא)[16]  אלא שלדעתו פירוש הגמרא הזו הוא שהתענית (כל תענית, ולא רק תענית חלום) בשבת היא דבר חיובי ואין בה בעיה כלל. וכן פסק הריטב"א (תענית יב:).

אך בפורים יש איסור מיוחד לתענית (מגילה ה:): "משתה – מלמד שאסור בתענית".[17] אם כן, אף תענית חלום אסור להתענות בפורים, בפסחים (סח:) מבואר שמר בריה דרבינא היה מתענה כל יום כולל בשבתות חוץ מפורים שבועות וערב יום הכיפורים: "מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי… פוריא – ימי משתה ושמחה כתיב". אם כן יוצא שלפורים יש גדר מיוחד שבשבת איננו, והוא איסור תענית וחיוב האכילה, שבשבת הם באים רק ממילא מכוח חיוב עונג שבת. אם כן, רואים אנו שיש משמעות לקביעת בית דין את יום פורים בשבת, ויש משמעות לעשייתם ולא כמו שמובא בירושלמי.

ואחר חיפוש מצאתי ראיות טובות שבזה נחלקו הבבלי והירושלמי – בתוקף איסור הצום בשבת. לדעת הבבלי כפי שאמרנו האיסור הוא משני ונספח לחיוב עונג שבת ולכן תענית חלום מותר לצום בשבת. אך לדעת הירושלמי, יש איסור מיוחד להתענות בשבת וכך כותב יצחק ד' גילת בספרו "פרקים בהשתלשלות ההלכה" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ב – 1992 עמ'109):

בירושלמי תענית (פ"ג הי"א) ונדרים (פ"ח ה"א) מובא בשם ר' יוסי בר חנינא: "אסור להתענות עד שש שעות בשבת", כלומר אסור לצום בשבת אפילו עד מחצית היום… כיוצא בו מספר הירושלמי בנדרים שם (ובתענית פ"ב הי"ב, ובמגילה פ"א ה"ד): "ר' יעקב בר אחא מפקד לספריא: אין אתת איתא מישאלינכון אימתן לה: בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים". ולא זו בלבד , אלא שבנדרים שם אף נאמר: "נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות — לוקה ואוכל , דממילא בטל (ואינו צריך היתר חכם)" . מכאן שאיסור צום בשבת הוא חמור וקבלת תענית בשבת , שאדם מקבל על עצמו — נדחית , ואינה חלה עליו כלל ועיקר.

ובהערה 2 שם נשאר המחבר הנ"ל בצ"ע משום שדברי הירושלמי הנ"ל סותרים את דין התלמוד הבבלי (תענית י.) שאם נדר להתענות בשבת נדרו קיים כמו שפסק הרמב"ם (נדרים ג ט): "הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב- חייב לצום",[18] ובהמשך דברי הרמב"ם אנו רואים בהדיה שיש הבדל גדול בין האיסור לצום בכל יום שהוא בשנה (אפילו ערב יוה"כ!) לאיסור לצום בפורים וז"ל (שם): "…הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש, פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים". ראה כס"מ המביא מקורות לדבריו.

ולפי דברינו אין צ"ע משום שיש הפרש בית התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי נוקט שאין איסור מיוחד לצום בשבת אך לפורים ישנו איסור כזה. והתלמוד הירושלמי נוקט שיש איסור מיוחד לצום בשבת כמו פורים. ולכן לפי התלמוד הירושלמי, שאין הפרש בין שבת לפורים צריך שעשיית משתה ושמחה של פורים תהיה ניכרת ולא מובלעת בשבת שעשויה ועומדת כבר מששת ימי בראשית. אך לפי התלמוד הבבלי עשיית פורים ניכרת גם בשבת ויש הפרש בינה לבין שבת העשויה, ולכן אין מקום לדרשת הירושלמי לפי התלמוד הבבלי.

מסקנה: הבבלי והירושלמי נחלקו

לפי דברינו מוכח שהבבלי והירושלמי נחלקו בשאלה האם יש איסור מיוחד לצום בשבת כמו האיסור שיש בפורים. הירושלמי משווה את האיסורים ולכן אין כל הבדל בין פורים שחל בשבת לשבת רגילה, מבחינת הסעודה, ומשום שהפסוק אומר שצריך לעשות את ימי המשתה והשמחה צריך לעשות את פורים ביום אחר. אך לפי הבבלי ששבת קלה יותר מפורים, כאשר חל פורים בשבת עדיין עשייתו מורגשת בכך שאסור לצום אף לא תענית חלום, ולכן אין צורך להזיז את הסעודה מזמנה המקורי. ובבבלי בדף ל. מבואר שבני הכרכין סועדים בשבת כשט"ו חל בשבת. ומחלוקת בבלי וירושלמי הלכה כהבבלי.

הלכה למעשה: כשט"ו באדר יוצא בשבת בני הכרכין מקיימים את סעודת פורים בשבת.

וכך פסקו בהדיא הרא"ה (מובא בר"ן),[19] הריטב"א (מגילה ד:), כמה מבעלי התוס' (מובא ברלב"ח), הרלב"ח (לב), שו"ת ראב"י אב"ד (קמד), ר' דוד כוכבי בעל ספר הבתים, ומהר"ם די לוזאנו (נדפסה בירחון מוריה שנה ז חוברת א-ב עמ' ד).[20] כך הורה גם הרב גץ זצ"ל. וכן היא דעת הרמב"ם וההולכים בדרכו (הרב קאפח, ועוד).[21] וכן היא דעת רב אחאי גאון בשאילתות (שמות סז) ודעת בה"ג (הל' מגילה יט).[22]

פרק ב – דעת הרמב"ם והגאונים בדין סעודה ושאר מצוות היום בפורים שחל בשבת

יש מהפוסקים שהזכרנו כתבו שכן דעת הרמב"ם בפשטות (ולא מצאתי מי שכתב ההפך). וכן כתבו תלמידי הרמב"ם בימינו. ועל מה שאמר הרמב"ם (מגילה א יד) שכשט"ו יוצא בשבת בני הכרכין מקדימים את קריאת המגילה, כתב הרב קאפח:

"מדברי רבינו נראה ברור שאין בני ט"ו מקדימין ליום י"ד אלא קריאת מגילה בלבד… אבל כל שאר מצוות היום סעודת פורים. משלוח מנות לרעים. ומתנות לאביונים, הכל נעשה בשבת במקומו ושיעורו".

כהרמב"ם כן כתבו לפניו הגאונים בה"ג (הל' מגילה יט) ורב אחאי גאון (שמות שאילתא סז).

הגמרא (מגילה ד:) מורה שבפורים שיוצא בשבת מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי. ומביאה להוראתה שני טעמים; הראשון הוא טעמו של רבא שאומר שחששו שמא היחיד שלא בקיא בקריאה ילך לבקיא שיקרא לו ויטלטל את המגילה בשבת. והשני הוא טעמו של רב יוסף שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. מטעמו של רב יוסף ברור שאת המתנות לאביונים מביאים ביום שבו קוראים את המגילה ולכן בפורים שיוצא בשבת ומקדימים את הקריאה ליום שישי אזי יש להקדים גם את המתנות לאביונים לשישי.

אך כשהרמב"ם והגאונים מדברים על סיטואציה זו, פורים שחל בשבת, הם אינם מזכירים את טעמו של רב יוסף אלא רק את טעמו של רבא. כך כותב רב אחאי גאון (שאילתות סז):

"וכשחל י"ג להיות בחמישי בשבת מתענין בו ביום שהוא זמנו אבל מקרא מגילה אין קורין אלא בארביסר בלבד [כלומר גם בני העיירות וגם בני הכפרים קוראים ביד. ד.ל]…  ואסור לקרות את המגילה בשבת מאי טעמא אמר רבא הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות דרך רשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב".

וכך כותב בה"ג (יט):

"והיכא דמיקלע יומא דחמיסר בשבתא קארו בארבסר, אבל בשבת לא קרינן מגילה, דאמר רבה (שם ד ב) מפני מה אין קורין מגילה בשבת שהכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר ודלולב. והיוצאין בשיירא והמפרשין בספינה קורין מאחד עשר והילך. ואף ע"ג דמגילה לא קרינן בשבת, היכא דאיקלע פורים בשבתא דרשינן [עמוד רלז] בהלכות פורים ולא גזרינן משום דרבה, דאמר ר' יהושע בן לוי (שם ד א) פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום".

וכך כותב הרמב"ם (מגילה א יג):

"אין קוראין את המגילה בשבת–גזירה שמא ייטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים:  שהכול חייבים בקריאתה, ואין הכול בקיאין בקריאתה.  לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקוראין אותה קודם השבת; ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים".

הגאונים והרמב"ם מתייחסים רק לקריאת מגילה בפורים שיוצא בשבת ואינם מדברים על מתנות לאביונים ולא על הסעודה ולא על משלוח מנות. הכי קשה לכאורה למה הם לא מדבר על מתנות לאביונים? הרי דרכם ללכת ע"פ לשונות חז"ל בתלמוד הבבלי (מגילה ד:) והם דווקא כן דיברו על מתנות לאביונים, שיש לתת אותם ביום שבו קוראים את המגילה "מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה". אך הגאונים והרמב"ם לא רק שאינם מדבר על מתנות לאביונים הם גם השמיטו את טעמו של רב יוסף לאיסור קריאת מגילה בשבת. ונראה שהתייחסו לטעמים אלו כמחלוקת. לדעתם יש טעם אחד שבגללו גזרו חז"ל שלא לקרא מגילה בשבת, והטעם הנכון לדעתם הוא טעמו של כרבה. ולכן הם בכלל לא מקבל את ההנחה שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, ואם כן, הגאונים והרמב"ם לא ראו לנכון להזכיר שנותנים מתנות לאביונים ביום שישי מפני שאין טעם זה נכון להלכה ולכן יש לדעתם להשאיר את מתנות לאביונים בזמנם המקורי, בשבת (כמובן במאכל ומשתה, ולא בכסף שאסור לטלטלו בשבת).[23]

ויש לשאול למה הגאונים והרמב"ם פסקו כרבא ולא כרב יוסף או למה לא פסקו כשניהם,[24] שלכאורה היה אפשר לומר שהם לא חולקים אלא שכל אחד גילה טעם אחר לגזירת חז"ל ושניהם אמת. והרב קאפח (בהערותיו על הרמב"ם הנ"ל) ביאר שהטעם שהרמב"ם לא קיבל את המימרא "מפני שעינייהם של עניים נשואות למקרא מגילה" הוא שמשנה מפורשת חולקת על זה. בעוד שהמימרא הזו מורה שזמן קריאה הוא זמן מתנות לאביונים משנה מפורשת (מגילה א ג) היא שאומרת שבימים שמקדימים את הקריאה רק "מותרים" במתנות לאביונים אך לא שזה מצוותם לכתחילה. וז"ל המשנה: "אף על פי שאמרו מקדימין, ולא מאחרין – מותרין בספד, ובתענית, ובמתנות לאביונים". ו"מותרים" פירושו – אם נתנו יוצאים ידי חובה אך לכתחילה יתנו בזמנה, היינו בי"ד. וז"ל הרמב"ם בפיה"מ (שם): "רוצה לומר כי מי שנתן באותן הימים, רוצה לומר יום אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר, מתנות לאביונים יצא ידי חובתו". ולכן לדעת הרמב"ם אין לפסוק את טעמו של ר' יוסף.

וכך הרמב"ם פסק הלכה למעשה כפירושו למשנה הנ"ל, וז"ל בהלכות מגילה (ב יד):

"בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי–אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא בארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו.  וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו".[25]

מהלכה זו אנו רואים בבירור שהרמב"ם כותב שנתינת הצדקה ביום הקריאה לבני הכפרים הוא בדיעבד ("יצאו"). אבל לכתחילה יש לקיימה בזמנה המקורי, ביום פורים עצמו (י"ד לעיירות ולכפרים, וט"ו לכרכין). אם כן רואים בבירור שהרמב"ם תולה את המתנות לאביונים ביום המשתה ולא ביום הקריאה כרב יוסף. ומישהו תירץ לי שזה לא נגד דעת רב יוסף בהכרח משום שאפשר לומר שעיניהם של עניים נשואות לזמן שרוב העולם קוראים מקרא מגילה (י"ד). אך ההגיון לא מבין סברה זו, שאם אני בן כפר, העניים שאני נותן להם מתנות לאביונים גם הם בני כפרים (משום "עניי עירך קודמים") ולכן קריאתם ביום הכניסה גם כן, והגמרא בעצמה אומרת שלפי רב יוסף בני הכפרים יתנו ביום הכניסה, ולא כמו שהרמב"ם כותב וברור מפה שבוודאי הוא חולק על רב יוסף מכוח משנה מפורשת.

ולמרות שדבריו של הרמב"ם על המשנה לכאורה נראים לא מוכרחים,[26] שהרי לשון "מותרים" הוא לכתחילה, שיתנו מתי שרוצים, או בזמן הקריאה או בזמן הסעודה.[27] אך גם לפי פירוש זה המשנה חולקת על המימרא שמורה שתמיד יש לתת בזמן הקריאה. ולכן אין לפסוק טעמו זה של ר' יוסף.

ונראה שהרמב"ם הבין כפי שהבין מהמילים "אע"פ". שאע"פ שמקדימים את המגילה עדיין יום י"ד וט"ו הם העיקר ובהם אסור להספיד ולהתענות ובהם עיקר חיוב מתנות לאביונים. אך ביום ההקדמה מותר להספיד ולהתענות ולהביא מתנות לאביונים.

ועוד נראה שהברייתא בגמרא האומרת שיש לתת מתנות לאביונים ביום הכניסה נחלקת עם משנה זו בשאלה מה גורר את מה ליום ההקדמה. לפי הברייתא המתנות לאביונים גוררים את קריאת המגילה שבגלל שאי אפשר לתת מתנות לאביונים בשבת קוראים את המגילה מתי שכן אפשר לתת מתנות לאביונים. ולפי המשנה קריאת המגילה גוררת את המתנות לאביונים בגלל שמקדימים את קריאת המגילה (שמא יטלטל) מותר להקדים ליום זה את מתנות לאביונים.

יש לעיין עוד וללמוד את דברי הרמב"ם בהלכה נוספת (ב יג):

"שני הימים האלו, שהן ארבעה עשר וחמישה עשר, אסורין בספד ותענית, לכל אדם בכל מקום–בין לבני כרכין, שהן עושין חמישה עשר בלבד, בין לבני עיירות, שהן עושין ארבעה עשר בלבד.  ושני הימים, אסורין בספד ותענית באדר הראשון, כאדר השני.  אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בספד ותענית ביום קריאתן, ואסורין בשני הימים האלו, אף על פי שאין קוראין בהן".

המגיד משנה כתב שמקורותיו של הרמב"ם להלכה זו הם דברי המשנה (א ג) שראינו לעיל שאומרת שבימים שבהם מקדימים את הקריאה ליום הכניסה מותרים בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים. ראינו שהרמב"ם בפירושו למשנה שם לא ביאר לגבי הספד ותענית אך לגבי מתנות לאביונים נראה ש"מותרים" פירושו לא יתנו, ואם נתנו – יצאו יד"ח. אך קשה לומר את אותו פירוש על הספד ותענית, שלפעמים הם חייבים מן הדין בהספד ותענית ואז ברור שצריכים להספיד ולהתענות, וקשה לומר שההיתר המתייחס להספד ותענית הוא היתר גמור וההיתר שמתייחס למתנות לאביונים הוא היתר דחוק, משום שהמשנה לא חילקה כלל וזה לשונה: "אף על פי שאמרו מקדימין, ולא מאחרין – מותרין בספד, ובתענית, ובמתנות לאביונים".

מקר זה שהביא המ"מ עונה על השאלה מניין לרמב"ם שמותר להתענות ולהספיד בימי ההקדמה, אך אינו עונה על השאלה מניין לרמב"ם שנשאר איסור התענית וההספד ביום י"ד וט"ו. ולשאלה זו הביא הרב קאפח מקור מהגמרא בדף ד:-ה. "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה", ושמחה פירושה שאין מתענים משום "אין שמחה אלא בבשר ויין", ושאין מספידים משום "משתה מלמד שאסור בתענית ושמחה מלמד שאסור בהספד". דהיינו שאיסור ההספד והתענית תלוי בימים י"ד וט"ו, בעצם התאריכים הללו, ולא בקריאת מגילה. ומפה נלמד שלפי הרמב"ם, המשפט "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה" אמנם מדבר במקורו על בני הכפרים (תוספתא, כמו שביארנו) אך הוא נכונה וקיים ואפשר ללמוד אותו גם לפורים שיוצא בשבת שרק בתאריכים י"ד וט"ו יש איסור של הספד ותענית, או יותר מדוייק (ע"פ פשט הפסוק) יש חיוב של משתה ושמחה.

מבואר שחיוב סעודת פורים ("משתה"- מלמד שאסור בתענית) וחיוב השמחה ("ושמחה"- מלמד שאסור בהספד) חלים לדעת התלמוד והרמב"ם רק בימים י"ד לבני העיירות וט"ו לבני הכרכים, ותו לא [לאפוקי מט"ז בפורים משולש ע"פ הירושלמי, או י"א-י"ג לכפרים גם ע"פ הבבלי].

סיכום. ראינו את התייחסותם של הגאונים והרמב"ם לשלוש מצוות בפורים שחל בשבת: קריאת המגילה המתקיימת ביום שישי. ומתנות לאביונים המתקיימים בשבת. וסעודה המתקיימת בשבת. ועכשיו יש לברר מה עם משלוח מנות. האם נגרר אחרי הסעודה , משום שעניינו להרבות בשמחה אהבה ואחווה ע"י מאכלים לסעודת פורים עצמה.[28]

ברור ופשוט הדבר שאם לדעת הרמב"ם והגאונים היה צריך לאחר את הסעודה כדברי הירושלמי היה להם לכתוב דבר זה, שזו היא הלכה חשובה. אך בעודם מפרטים מה צריך לעשות כאשר פורים חל בשבת (לקרא מגיה ביום שישי) לא פירטו יותר, ונראה שלדעתם השינוי היחיד בפורים שחל בשבת הוא הקדמת קריאת המגילה. ועוד ראינו בדברי הרמב"ם שאיסור תענית הנלמד מחיוב המשתה (דהיינו חיוב לעשות סעודה) חל רק בזמן המקורי (י"ד לעיירות וט"ו לכרכים) ואין לאחר  ואין להקדים. וכמו שכתבנו, ישנן ראיות נוספות שלפי הבבלי יש לקיים את הסעודה בשבת. אם כן, גם את משלוחי המנות יש לתת בשבת.

הלכה למעשה: כשט"ו באדר יוצא בשבת בני הכרכין מקיימים בשבת את כל המצוות חוץ מקריאת מגילה שקוראים ביום שישי.

נספח: צילומי כתבי היד של התוספתא

(נלקח מאתר הספריה הלאומית)

תוספתא, מגילה, פרק א, הלכה ד

כת"י וילנא       Vienna, National Library, Heb. 20       מהמאה ה13 או ה14

כת"י ארפורט            Berlin, Staatsbibliothek, Or. fol. 1220    המאה ה11 או ה12


[1] בגמרא מובא טעם נוסף (שמא יטלטל), ואינו שייך לעניין סעודה אלא רק לעניין מתנות לאביונים, והארכנו בזה בפרק ב.

[2] יש לשים לב שלפי הקריאה הזו עדיין ניתן לומר שעושים את הסעודה בשבת אך אין זה מוכרח. ואכן יש ראשונים (למשל הרמב"ם) שקראו את הגמרא ע"פ קריאה זו ובכל זאת לדעתם יש לקיים את הסעודה בשבת (ראה בפרק ב).

[3] למשל הריטב"א ורבני צרפת (מובאים בתשובת המהרלב"ח לב).

[4] בפרק ב הלכה יג נראה שהרמב"ם למד מהוראה זו (שבמקורה מדברת על בני הכפרים לדעתו) גם לבני הערים והכרכים. ראה מה שכתבנו בעניין זה בפרק ב.

[5] ראה צילומים בנספח.

[6] בכת"י וילנא, המאוחר יותר (המאה ה14) כתוב: "אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין קורין את המגילה וגובין ומחלקים בו ביום שאין עיניהם של עניים נשואות אלא ליום מקרא מגילה שנ' והימים האלה נזכרים וגו' ועוד לקיים את השמחה בזמנה". נראה שפירוש דברי התוספתא לפי כת"י זה הוא שמקדימים מתנות לאביונים ליום הקריאה, ולכאורה מתקשים חכמים, אם יש הלכה לחלק מתנות לאביונים בפורים עצמו אז מאיפה ההיתר להקדים רק בשביל הציפייה של העניים? ועונה התוספתא שהפסוק מורה שיש למצוות הפורים זמנים הרבה "הימים האלה", ולכן מותר להקדים את המתנות לאביונים. "ועוד", חיזוק לדבר, מביאה התוספתא – "לקיים את השמחה בזמנה", ולכאורה הפירוש הוא שזמנה זה יום הכניסה, וצריך שהעניים יהיו שמחים ביום הקריאה. אך דבר זה קשה משני טעמים, ראשית, נראה שכוונת המושג שמחה הינו המשתה ולא המתנות לאביונים שאין שמחה אלא בבשר ויין. שנית, לא סביר לומר שזמנה הוא ההקדמה. ולכן נראה שהשתרבבה טעות לכתב היד ע"י סופר טועה, ובמקור לא היה כתוב "ועוד" והמשפט "לקיים את השמחה בזמנה" בא לומר שאת הסעודה יש לעשות בזמן (י"ד) ולא ביום הכניסה. כך מובן מכול כתבי היד של הגמרא המוכרים לנו כתוב "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה" וזה ההפך מהמשמעות של "ועוד" וכך גם בכתב היד היותר עתיק ארפורט (המאה ה12) שאין בו את המילה ועוד. וזו לשון כת"י ארפורט: [כל ההתחלה בדיוק כמו וילנא]… שנ' הימים האלה נזכרים ונעשים וגו' ומקיימים את השמחה בזמנה" ולשון זו לא נראית כחיזוק למה שנאמר לפני כן אלא כתוספת. כלומר, את מתנות לאביונים מקדימין ואת השמחה עושים בזמנה ולא מקדימים.

[7] בהמשך יתברר שלדעת התלמוד הבבלי המשפט "שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה" נאמר בברייתא על בני הכפרים אך הוא נכון גם לעניין פורים שחל בשבת. ראה בפרק ב בביאור דברי הרמב"ם בפרק ב הלכה יג מהלכות מגילה.

[8] לכאורה יש לשאול לפי זה אם כבר מזיזים את הסעודה שיקדימו אותה ולא יאחרו. ועונה התורה תמימה (עה"פ) שאם כבר מזיזים עדיף ליום ראשון שלא יכנס שבע לשבת כשלא מוכרח. והנו"ב (מ"ת סוף חאו"ח) כתב שאם היו עושים גם את הקריאה וגם את הסעודה בערב שבת אנשים יחשבו שזה זמנו המקורי של פורים והיו סופרים ל' יום וטועים בזמן חג הפסח. ולכן הפרידו את הקריאה מהסעודה בשביל ההיכר, שלא יטעו בדבר. וכתב הטורי אבן (מגילה ל.) טעם יותר מסתבר לענ"ד, והוא שבזמן הכנה"ג (לפני גזירה דרבא) קראו בשבת את המגילה, אם כן הזיזו את הסעודה ממקומה לפני שהזיזו את קריאת המגילה. וודאי שהיו צריכים לאחר את הסעודה ולא להקדימה כי צריך שהקריאה תהיה לפני הסעודה (דלא תקדום זכירה לעשייה. מגילה ל.).

[9] לכאורה ניתן להעדיף את התלמוד הירושלמי אף אם נאמר שהוא חולק על הבבלי, משום שהוא מביא פסוק התומך בדעתו "לעשות אותם". והבבלי אמר את מה שאמר כמסיח לפי תומו ולכאורה ניתן לחשוב שאם חכמי בבל היו רואים את הדרשה של הירושלמי היו מודים להם. בהמשך נציע כיצד התלמוד הבבלי ילמד את המילה לעשות.

[10] יש גם שדחו את הירושלמי מכוח קושיות על דבריו. אך אנו אין לנו להקשות על דברי חז"ל שאם הם ראו לנכון לדרוש את הפסוק כך יש להם את הסמכות. והראיות שהבאנו לא מכחישות את הירושלמי אלא רק מוכיחות שהבבלי והירושלמי נחלקו.

[11] ובפאת השלחן (בית ישראל לז) חיזק דברי הגר"א מהירושלמי ששם מופיעה גרסא שלא מוכרך ממנה שעושים סעודה בשבת (אך עדיין אפשר לפרשה ע"ד שעושים את הסעודה בשבת). אך כפי שנבאר – הירושלמי והבבלי נחלקים, אז ברור שבירושלמי לא יהיה כתוב שעושים סעודה בשבת.

[12] ראה בסיכום בירור הלכה מסכת מגילה דף ד: ציון ה "זמן הסעודה כשחל פורים בשבת".

[13] במשמרות כהונה כתב טעם זה והסיק שיש לפסוק כירושלמי ומה שהגמרא כתבה זכירה ועשייה בהדי הדדי כוונתה למשלוח מנות ולא לסעודה. והאם משלוח מנות לא מרבה בשמחה? שהרי לשם כך הוא נועד.

[14] גם לפי הסוד ישנה מעלה של פורים על שבת ויו"ט גם ע"י קביעת החודש של בית הדין וגם ע"י עשיית המצוות המיוחדות לפורים המקיימים אור עטרת היסוד דאבא שאינו מתקיים בקביעות בשום יום בשנה מלבד פורים. וז"ל שעה"כ (פורים א): "וז"ס מ"ש הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם כי אותה ההארה היא עטר' היסוד הזכר דאבא הנקרא זכר כנודע וזכרם זה לא יסוף… כי לעולם לא היה נס גדול כזה לא בשבתות ולא ביו"ט להתקיים ההארה זו אף אחר הסתלקות המוחין מן הנקבה אלא בימי הפורים בלבד ובבחי' זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים אפילו בשבתות ויו"ט. והנה בכל שנה בימי הפורים כדי לקיים ההאר' הנז' אנו צריכין לעשות ג' מצות והם קריאת המגילה כדי להמשיך ולגלו' ההארה הנז' היוצאת לחוץ".

[15] השווה למדרש המובא בשיבה"ל (צג): "ר' עקיבא היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבנו  'וקראת לשבת עונג'. אמר להם: זה עונג שלי". ונראה שזה היסוד להיתר\ חיוב תענית חלום בשבת, משום שהחולם מבועט והתענית מרגיעה אותו, והרי שהמטרה היא העונג והמאכל הוא רק אמצעי, בניגוד לירושלמי שהמאכל הוא מחוייב בפני עצמו. וראה עוד מה שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' מהדורת הרב יוסף בן צאלח דורי עמ' יד -טו) על דרכו של החסיד בשמירת שבת: "המבין את רוממות הזיקה השכלית והמציאותית בינו ובין קונו כמו שהיתה כונת הבורא יתעלה בשמירת השבת… וממעט בכל מה שמתיש את הזיקה הזאת… ולכן נמנע מאכילה ושתיה ביום שבת לבל יפסיקוהו מהגותו".

[16] הוא מסיק זאת מכך שלא יכול להיות שהגמרא תשבח דבר שיש בו צד בעייתי.

[17] בירושלמי לימוד זה לא מופיע, אלא שפורים לדעת הירושלמי (א ד) אסור בתענית כמו שאר הימים החשובים: "בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים".

[18] לעומת זאת הנשבע לצום בשבת אינו צם ואף לוקה משום שאין לאדם יכולת להשבע לבטל מצוות עונג שבת (רמב"ם שבועות א ו). ההבדל נובע מהחילוק שבין נדר לשבוע ואין כאן מקומו.

[19] ביאור הרא"ה לירושלמי דחוק כפי שהעירו עליו הר"ן והרלב"ח, אך כפי הנראה הוא נדחק בפירושו משום שרצה לישבו עם הבבלי. ובכל אופן, הוא פסק כהבבלי מהטעמים הברורים.

[20] מובאים בחזון עובדיה עמ' רכא.

[21] ראה בפרק ב.

[22] ראה בסוף פרק ב.

[23] כיום ניתן לתרום לבתי תמחוי המאכילים עניים בשבת.

[24] השו"ע (או"ח קפח) לא כתב את הטעם לגזירה ונראה שהוא תפס את שני הטעמים או רק את הטעם של רב יוסף, שמיד אחד שכתב שאין לקרא את המגילה בשבת אלא בשישי כתב שיש לתת מתנות לאביונים בשישי. ועוד נראה שטעמו של השו"ע שאין לתת אלא מעות שכן מדוייק בדבריו. ועוד חיזוק לדבר שכל הדיון בגמרא בעניין עיניהן של עניים מניח שאסור לתת מתנות לאביונים בשבת וזה משום שאין לתת אלא כסף ולא מאכלים. אך הרמב"ם לא פסק את דברי רב יוסף ולא את דברי הברייתא בעניין עיניהם של עניים, ולדבריו שאפשר לתת גם אוכל יש ראיה מהסיפור שנתנו עגלא משולשת.

[25] הרמב"ם הבין שהמילים "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה" מוסבות על בני הכפרים. וראה בביאור דבריו בפרק ב הלכה יג בהמשך שלמד את דברי הגמרה הללו גם לעניין פורים שחל בשבת.

[26]

[27] ולפי זה אפשר שיש לקבל את המימרא רק במקום שהיא באמת קיימת. כלומר, אם יש עניים שמחכים לקבל מתנות לאביונים ביום זה אז עדיף לתת להם ולא לענות אותם ולגרום להם להצטער ולקבל רק ביום המשתה. אך אם אין המציאות כזו, והעניים לא מצפים לזה ביום הקריאה יותר מיום הסעודה אזי אולי יש להעדיף את יום הסעודה שהוא היום המקורי שבו המצוות תלויות. והרי שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה הוא תיאור מצב. ולא גילוי האמת. שאם המצב השתנה אין סיבה להקדים את המתנות לאביונים. וכגון זה כתבו הפוסקים בעניין חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, שאם חזקה זו אינה קיימת היום אז היא לא חזקה שהרי ידוע שהרבה אנשים פורעים היום בתוך זמנם. ועוד הרבה חזקות והלכות שנסמכו למצב במציאות, שמימיהם של חז"ל מציאות זו יכלה להשתנות ויש להבחין בכל מקרה לגופו.

[28] נחלקו האחרונים בגדר מצוות משלוח מנות, יש שסברו שהיא נגררת אחר הסעודה ומטרתה להרבות במאכל ומשתה של הסעודה. ויש שסברו שהיא מצווה בפני עצמה ומטרתה להרבות בשמחת פורים. ונראה שלפי שתי הדעות הללו יש לתת משולח מנות ביום פורים עצמו, שנאמר משתה ושמחה ובגמרא דרשו משתה לאיסור תענית ושמחה לאיסור הספד. ומשתה ושמחה לדעת הרמב"ם (ב יג) מתקיימים בזמנם המקורי (י"ד או ט"ו). ואם משלוח מנות טפל לסעודה הרי הוא נכלל בחיוב משתה. ואם הוא בפני עצמו מטעם ריבוי השמחה הרי הוא נכלל בחיוב "ושמחה". וצ"ע, ואולי גדר מתנות לאביונים אינו קשור לסעודה או לשמחה (למשל מתנות לאביונים, מי שנתנם לפני י"ד ביום הכניסה – יצא ידי חובא, ומפה רואים לכאורה שמתנות לאביונים לא נכלל בשמחה, וגם מהגמרא נראה שאומרת מקדימים מתנות לאביונים אך "שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה").

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s