גדרי שמחת יו"ט

שמחת יו"ט

משנה. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סה עמוד ב

משנה. אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטרת חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו – אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו – אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין. אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה – דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות – לא ידחו את השבת? אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות. אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? מה ראיה רשות למצוה?

גמרא. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב

אמר רבי אליעזר ומה אם שחיטה וכו'. רבי יהושע לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם.

 (עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וקראת לשבת ענג. אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם – מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה. מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. עצרת – יום שניתנה בו תורה, פוריא – ימי משתה ושמחה כתיב, מעלי יומא דכיפורי – דתני חייא בר רב מדפתי: ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה (הם) מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

סיכום המשנה וגמרא

במשנה נחלקו רבי יהושע ורבי עקיבא עם רבי אליעזר בנוגע להקרבת קרבן פסח. הם סברו שדברים שיכולים לעשות מערב שבת לא דוחים את השבת. והוא סבר שהכל מותר מק"ו (מה איסורי דאורייתא מותרים בשביל הקרבן אז ברור שנתיר גם דרבנן הקל) ר' יהושע ענה לו- יו"ט יוכיח שיש דברים מדאורייתא מותרים ומדרבנן אסורים. ר' אליעזר השיב לו שיש הבדל בין יו"ט שיש רשות לשחוט לבשל וכדו' ומשום רשות לא נתיר יותר ממה שמוכרח באותו היום. אך בפסח זה מצווה חובה ולא נתיר בשביל החובה דרבנן הקל?

הגמרא אומרת שבאמת ר' יהושע סובר שהשמחה ביו"ט היא חובה ולכן החילוק של ר"א לא תקף לטעון נגד ר"י. ור' אליעזר תוקף לשיטתו ששמחה ביו"ט היא לא חובה.

הגמרא מביאה ברייתא להוכיח שלדעת ר"י יש חובת שמחה ביו"ט. בברייתא נחלקו ר"א ור"י. ר"א אומר "אין לו לאדם ביו"ט או אוכל ושוטה (כל היום) או יושב ושונה (כל היום)". ר"י אומר "חלקהו חציו לכם וחציו לה'".

ממשיכה הגמרא ומביאה מימרות בשבת גם ר"א מודה שצריך לאכול משום שנאמר ענג. בשבועות כנ"ל משום שניתנה תורה. בפורים כנ"ל שנאמר "ימי משתה ושמחה".

וחותמת הגמרא שאין להתענות בג' ימים בשנה: שבועות, ערב יוה"כ ופורים.

שמחת יו"ט= חציו לכם חציו לה'

ויש לשאול- איך מברייתא זו אפשר להבין שלר"י יש חובת שמחה ביו"ט ולר"א לא? ויש שתי דרכים להעמיד את שורש המחלוקת שלהם בחיוב שמחת יו"ט:

  1. שמחת יו"ט= אכילה. ור"א סובר לא משנה אם תאכל או לא תאכל, כי אין חיוב כזה. וזה העיקרון, אך בוודאי שיש חיוב להתפלל ויש איסור לצום ביו"ט אך לא מדין שמחה. יוצא שע"פ פירוש זה האימרה המרכזית (ולא שזה מובן רק בד"א) של ר"א זה לומר שאין חיוב שמחה.
  2. שמחת יו"ט= שילוב של אכילה ולימוד תורה (בלי שוויון). ור"א שילוב הוא גריעותא בקיום מצוות יו"ט משום שהפסוקים הם חולקים או לה' או לכם, אין אמצע. ואם כן ממילא אין חיוב שמחה.
  3. שמחת יו"ט= שוויון גמור בין אכילה לימוד תורה. ר"א סובר שלא צריך שוויון אע"פ שוודאי הוא מודה שחייבים לאכול משום שאסור לצום וחייבים לקרא ק"ש ולהתפלל וללמוד תורה משום שזו חובה.

אפשרות 1 היא קשה משום שגם לימוד תורה הוא שמחה שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (ולכן נאסר בט' באב) ואם כן אי אפשר להבין מפה שר' אליעזר לא סובר יש חיוב שמחה ביו"ט. וגם ר"א אוסר לצום ולכן ברור שיש לו אכילה.

אפשרות 2 היא גם קשה כי כתוב "חלקהו חציו לה' חציו לכם" והמילה חלקהו מורה שצריך לשים לב לחלוקה שתהיו חצי חצי. ועוד שר"א בוודאי מודה שצריך שילוב משום שאסור לבטל ק"ש תפילה ולימוד תורה.[1] אז אין פה הוכחה שאינו סובר שחייב בשמחת יו"ט.

פשט המילים יותר מסתדר עם אפשרות 3 וגם הקשיים הנ"ל לא שייכים בה. [וגם מובן ששמחה פנימית אמיתית נולדת מלימוד תורה ובאה לידי ביטוי בסעודה. ובלי שני החלקים השמחה היא חסרה].

בשבועות גם לר"א חצי חצי בדיוק.

ממשיכה הגמרא ומביאה מימרות שבשבת גם ר"א מודה "דבעינן נמי לכם" משום שנאמר ענג. בשבועות כנ"ל משום שניתנה תורה. בפורים כנ"ל שנאמר "ימי משתה ושמחה".

יש לשים לב שבעינן נמי לכם לא מדין שמחת יו"ט שהרי שבת ופורים אינם ימים טובים. ועוד שנראה שחייבים לאכול בכל יום מבין ימים אלה מדין שונה. בשבת מדין עונג.[2]  בשבועות בגלל מתן תורה (חוץ מזה שהוא יו"ט). ובפורים מדין שמחת פורים.

לעניין שבת ופורים נראה שהכוונה במילה "נמי" היא שצריך גם וגם והמינונים הם לפי עיקרו של יום. ששבתות ניתנו ללימוד תורה אז הרוב לימוד תורה והמיעוט אכילה.[3] ופורים עיקרו הוא הסעודה ואז הרוב יהיה סעודה והמיעוט לימוד תורה.

אך בשבועות שהוא גם יו"ט יש דיון אחר (כי דעת ר' אליעזר בעניין "כולו" שייך רק לעניין ימים טובים). ואלו האפשרויות להבנה:

  •  גם לר' אליעזר שהוא טוטאלי, במקרה שאדם בוחר לחוג את החג כולו לה' אזי במקרה כזה צריך שיהיה חציו לה' חציו לכם.
  • "נמי" מורה על טפלות והעיקר הוא התורה. שבמקרה כזה צריך שאע"פ שרובו לה' יהיה מקצתו לכם.
  • ג.         האמוראים מדברים על אדם שבוחר בכולו (=רובו) לכם. בשלושת ימים אלו הוא צריך שהעיקר יהיה לה' והמעט יהיה לכם.

לפי האפשרות ב מובן שכשר"א אמר "כולו" הכוונה כולו לגמרי. ורק בימים מיוחדים אלה יש עניין להוסיף קצת לכם.[4] ונראה שאי אפשר לומר כאפשרות זו שלא יתכן שאדם רק יאכל כל היום הקדוש.

גם את אפשרות ג יש לדחות מכיוון שההוכחות שימים אלו (שבת ופורים) "נמי לכם" מדברות על חשיבות ה"לכם" (ולא על עניין מיעוט ה"לכם" וריבוי ה"לה'") ולמרות שמדברי הגמרא ניתן ללמוד שלגבי עצרת כן ניתן להבין הפוך מההוכחה, שהרי כתוב יום שניתנה בו תורה, הייתי אומר שהכוונה להרבות בתורה וה"לכם" יהיה "נמי" (ולא כעיקר) ולא העיקר. אך זה אינו, בגלל שבת ופורים ובאמת כך יותר מסתבר בלשון הגמרא.

אחר כל זה נשארנו רק עם אפשרות א. ולפי האפשרות הזו הגמרא מניחה שאי אפשר לבחור בכולו לכם אלא רק בכולו לה' ואז באו האמוראים ואמרו שימו לב שצריך גם לכם לא רק למניעת הצום (שזה חובה בכל יו"ט) אלא לשם ה"לכם", שיש עניין שיהיה "לכם" בימים אלו.

לסיכום: גם ר"י וגם ר"א מסכימים שבשבועות "חלקהו חציו לכם חציו לה'".

כמי הלכה?

שהמשך המשנה (שלא העתקנוהו למעלה) רבי עקיבא נכנס למחלוקת להעמיד את ההלכה כר"י. אם כן לעניין הלכה אנו רואים שני תנאים מול אחד. ואפשר שהלכה כהרוב. ועוד שהלכה כר"ע ומחברו. אך יש לשים לב שר"ע לא ענה לר"א לקושייתו וז"ל המשך המשנה:

השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא משום מצוה, והיא משום שבות – ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות – לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן, ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת – הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת? אמר לו רבי עקיבא: או חלוף; מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה – אינו דין שלא תדחה את השבת. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה במועדו – בין בחול בין בשבת. אמר לו: רבי, הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה!

סיכום המשנה

ר' עקיבא הביא הלכה שחשב שמוסכמת על כולם שבה רואים שגם במקום מצווה חכמים לא התירו לעבור על דבריהם. ולכן אף חכמים לא מקבלים את חילוקו של ר' אליעזר בין דברי רשות למצווה. והנה ר' אליעזר עונה לו אה"נ, לפי דעתי גם הזאה צריכה להיות מותרת.

ר' עקיבא הולך עם רבי אליעזר 'לשיטתו', למה אתה אומר להתיר הזהה? שהרי לפי הראש שלך נאמר שהיא אסורה ומתוך כך שחיטה אסורה גם כן משום שהיא יותר חמורה. (שאלתו המובלעת- למה אתה מקבל ששחיטה דוחה את השבת ולא מקבל שהזאה דוחה? אולי תקבל שהזאה לא דוחה ולא תקבל ששחיטה דוחה!)

ר' אליעזר עונה לו- אני חייב לקבל ששחיטה דוחה משום שכתוב "במועדו" אך את ההלכה שהזאה לא דוחה אין לי הכרח לקבל כי אין לזה פסוק. ועוד אומר ר' אליעזר לר"ע תראה לי איפה יש פסוק להזאה שצריכה להיות "במועדה". הרי לך שאיני חייב לקבל כי אין לזה פסוק.

דיון בכללי הפסיקה

לכאורה סברתו של ר"א היא חזקה מאוד, שהרי לא מצא ר"ע כיצד להשיב לו וסיים בשתיקה. ובכל זאת רע"ב כתב שהלכה נפסקה כר' עקיבא כנראה משום הכלל "הלכה כרבי עקיבא מחבריו". אך מצינו בדברי הפוסקים שכללים אלו הם רק כשדבריהם שקולים, אך אם אחד מהם מסתבר יותר לא בטוח שצריך ללכת ע"פ הכללים.[5] ומהגמרא משמע ששורש המחלוקת של ר"א ורבי יהושוע היא האם יש מצוות שמחה ביו"ט ולכאורה נפסק כר' יהושע ולא כר' עקיבא למרות שלהלכה הם לא חולקים אך ההכרעה מובאת בדברי ר' יהושוע בגמרא ולא בדברי ר' עקיבא ששתק לסברתו של ר"א. ועכשיו חשבתי שזה ברור שצ"ל הלכה כר' עקיבא כי הוא ניסח את לשון ההלכה בסוף המשנה דלהלן "כלל אמר ר"ע…" לגבי שמחת יו"ט לא ברור לאיזה צד הסברה נוטה אם לצדו של ר"א ואין חובת שמחה ביו"ט או לצד ר"י ויש חובת שמחה ביו"ט. הרמב"ם פסק כר"י וז"ל:

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יט

"אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה".

ויש ראשונים (למשל ריא"ז) שפסקו כר' אליעזר מכמה סיבות: 1. הגמרא הביאה שלוש מימרות של שלושה אמוראים שונים על ימים מיוחדים ש"בעינן נמי לכם" ואם הלכה כר"י אז מה הוסיפו לנו המיימרות האלו? שהרי אין בהן נפק"מ. 2. הגמרא הביאה סיפור שמר בריה דרבינא צם כל הימים טובים חוץ משבועות, והגמרא סתמה אחריו ומשמע שפסקה כר"א שמותר לצום בי"ט.

ונראה שגם הרי"ף פסק כר"א משום שהביא במסכת ביצה את המימרות של מסכת פסחים ("בעינן נמי" ומעשה דמר בריה דרבינא) ואם אין להם נפק"מ לדעת ר"י אז למה הביאם הרי"ף? אלא מוכח שפוסק כר"א.

המרדכי מביא שיש סתירה בראבי"ה. במסכת שבת מובא שאסור להתענות בשבת, והראבי"ה כתב שאם לומד תורה מותר ואת זה הוא למד ממר בריה דרבינא שהתענה בשבתות, ומכאן אומר המרדכי שהראבי"ה פסק כר"א. אך בביצה כתב הראבי"ה שאין לנו לנהוג כמר בריה דרבינא משום שקיי"ל שהלכה כר"י ולא כר"א. אם כן פעם כתב שאפשר לנהוג כמר בריה דרבינה ופעם אחת אסר. וזו סתירה.

אי אפשר לומר שמר בריה דרבינא סבר כר"א

אם נומר שמר בריה דרבינא סבר כר"א נתקל בכמה קשיים. 1. איפה ראינו שר"א מתיר לצום בשבת? כל מה שאמר על כולו לה' זה מפסוק שלומד רק לימים טובים ולא לשבתות. 2. בביצה מובא מעשה שר"א דרש ביו"ט כל אותו היום ובמהלך היום תלמידיו יצאו לאכול, על הראשונים הייתה לו ביקורת, אך אלו שיצאו מאוחר יותר, אמר להם "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" זאת אומרת שהסכים עם ההנהגה של מיעוט אכילה וזה נקרא שדרש כל אותו היום. דרישה כל היום כוונתו רוב היום. 3. אם נאמר ש"כולו לה'" פירושו שצריך לצום כמר בריה דרבינא נהיה חייבים לומר שכולו לכם פירושו שצריך לא ללמוד כלל ולא להתפלל או לקרא ק"ש וזה לא מסתבר.[6]

ולכן נראה שמר בריה דרבינא סבר דעה שלישית שהיא ממוצעת כנראה[7] או כולו לה' בצורה טוטאלית או חציו לכם וחציו לה'. אולי.

גם אם הלכה כר"י חייב ללמד את דעת ר"א

נראה לתרץ את הרמב"ם איך פסק כר"י בעוד שהגמרא מביאה אמוראים רבים שפסקו כר"א והעתיקם הרי"ף. שלולי דעתו של ר"א (ודברי האמוראים בדבר דין "בעינן נמי" ומעשה במר בריה דרבינה) לא היינו יכולים להבין שדעת ר"י היא שצריך חצי חצי בדיוק, ולא כמו כמה אחרונים שפירשו שלדעת ר"י צריך גם וגם ולא דווקא חצי חצי. וזה כמו שהוכחנו למעלה. אם כן אפשר שגם לדעת הרי"ף יש לפסוק כר"י והוא הביא את שיטת ר"א כדי להראות שבעינן חצי חצי במדויק. ועוד שקיי"ל שר"א ור"י הלכה כר"י.

הלכה למעשה

אם כן ראינו שבכל יו"ט צריך לחלק את הזמן חצי חצי כר"י. בשבת הרוב לה' ובפורים הרוב לכם ובזה אפשר שר"י ור"א מסכימים.

נספח. שמחת שבועות לאור הסוגיה

הגמרא (פסחים סח:) מנסה להוכיח שלפי רבי יהושע חייב לשמוח ביו"ט (בניגוד לר' אליעזר שסובר שיש מצווה לשמוח אך אין חובה). כיצד היא מוכיחה זאת? ע"י הבאת מחלוקת בינו לבין ר' אליעזר. ר"א אומר שביום טוב- או שאדם יושב ולומד תורה או שהוא אוכל ושותה. ור"י אומר שצריך לחלק את היו"ט- חצי ללמידה וחצי לאכילה ושתיה. ר' יוחנן מסביר שהם נחלקו בהבנת הפסוקים. פסוק אחד אומר "עצרת היא לה'" פסוק שני אומר "עצרת תהיה לכם" אם כן, למי צריך להקדיש את החג? ר"א אומר או לה' או לכם, ר"י אומר חצי לה' חצי לכם.

לא ברור בדיוק כיצד מהמחלוקת הזו אפשר להבין שלדעת ר"י חובה לשמוח ביו"ט ולדעת ר"א זו רק רשות. שהרי אפשר להסביר גם בר"א שדעתו שיש חיוב שמחה, והשמחה מתקיימת או בלימוד תורה או באכילה ולא חייב את שניהם. יש שהבינו שאכילה ושתיה הם השמחה ולכן לדעת ר"י חייב שתהיה אכילה ושתיה אך לדעת ר"א אין חיוב שמחה אז ממילא אין חיוב לאכול ויכול לשבת ללמוד הכל היום. אך הסבר זה הוא לקוי, משום שאפשר לומר ע"פ זה שלימוד תורה זה השמחה ולכן ר"י מחייב ללמוד תורה אך לר"א אפשר לשבת לאכול ולשתות כל היום.

אלא שנראה לומר שההסבר הכי חלק בגמרא זו הוא שדווקא החיבור של לימוד תורה עם אכילה ושתיה הוא הוא השמחה. ואז הברייתא מתפרשת ללא שום קושי, שהרי ר"א אומר שלא חייב לחלק לחצי חצי וממילא הוא מבליע בדבריו שאין חיוב שמחה, אך לר"י יש חיוב לחלק חצי ללימוד וחצי לאכילה ושתיה וממילא מובן בדבריו שחייב לשמוח ביו"ט.

ניתן להסביר זאת ע"פ דברי המהר"ל (נתיב התורה, י"ח) "כי השמחה היא מצד השלמות, ואשר יש לו שלמות הוא שמח…". ההסבר היסודי בדבריו הוא שהעולם מורכב משני מימדים המשלימים אחד את השני, הרוח והחומר. לשני מיימדים אלו ישנן הרבה ביטויים מקבילים כגון אור וכלי, גוף ונפש, איש ואישה וכדו', ועל כעין זה כתב עוד המהר"ל (גמ"ח ד) "שהרי זה איש וזאת אשה והם מחולקים בעצמם, והם מתאחדים מצד מדריגה אלקית… וראוי לפי זה השמחה, כי השמחה היא בשביל הויה שלימה" דהיינו שחיבור בין שני המימדים המחולקים בעצמותם ואינם דומים כלל הוא השלימות האמיתית וכך נעשה שלום. השלום הוא לא וויתור חלילה, אלא בעוד שכל אחד עומד על עמדתו ומכיר באופי נשמתו המיוחד והשונה מכולם ובכל זאת מצליח לחיות בחיבור עם עוד אנשים ודעות ולהכילם בקרבו זה הוא השלום כהשלום השורר בין האיש והאישה.

אם כן אנו מבינים שביו"ט לא האכילה בלבד היא המשמחת שהרי הצד הגשמי לבדו אינו שלם כלל וע"ז כתב המהר"ל בחידושי אגדות (ל:) "אין השכינה שורה על דבר חסר רק על השלם, ולפיכך כאשר נפשו אינה בשמחה והיא בחסרון אין השכינה שורה. אבל השמחה הגשמית- אין השכינה שורה על ידי שמחה זאת". השמחה נובעת מנקודת החיבור המשלימה בין הרוח לחומר, בין לימוד תורה לאכילה ושתיה.

ויש שיקשו, הרי גמרות ערוכות בש"ס שהשמחה האמיתית היא בבשר ויין "תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך', ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'". הנה אפוא מובן הדבר שהשמחה מתקיימת דווקא באכילה או שתיה ואין שום אזכור ללימוד תורה או לעניין רוחני. ועוד כתב ע"ז הרמב"ם (יו"ט ו יז) "השמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים". אם כן יש לנו להבין את עניינו של קרבן השלמים ומתוך כך נחזק את הסברה שהשמחה היא החיבור בין הלימוד לאכילה ושתיה.

לעומת שאר הקרבנות קרבן שלמים הוא קרבן שעושה שלום בעולם "רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים – מביא שלום לעולם. דבר אחר: שלמים – שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים" (תו"כ טז א-ב). השלום, כפי שהסברנו, מהותו לחבר את המימדים השונים בעולם, הרוח והחומר. כשאדם מביא קרבן שלמים חלק ממנו הולך למזבח וחלק ממנו לאדם. האדם מסמל את העולמות התחתונים והגשמיים והמזבח מסמל את העולמות העליונים והרוחניים. ובינהם, המקשר בין הרוחניים לגשמיים, הוא הכהן, שגם לו ניתן חלק מהקרבן. הכהן הוא ממשפחת אהרון "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א יב), הוא אחראי על החיבור בין הרוחני לגשמי הוא אחראי על הקרבת הקרבנות שמקרבים ארץ ושמים "וע"כ נקרא קרבן, כי הוא מקרב העולמות כולם, ומקרב התחתון, ומעלה אותם במקום העליון" (פע"ח שעה"ת ה).

אם כן ברור ומבואר לנו שהשמחה עניינה החיבור שבין הרוח לחומר.

אם כן נוכל להמשיך לעיין בדברי הגמרא ולראות את יחודיותו של חג השבועות. הגמרא מביאה שלושה ימים שבהם גם ר"א יודה שצריך גם "לכם". בשבת מדין עונג (ולא מדין שמחה) בפורים (שעיקרו הוא הסעודה) ושבועות – שניתנה בו התורה. בגלל שהמחלוקת בין ר"א לר"י היה בדבר ימים טובים אז אין הכרח לומר שבשבת צריך לחלק לחצי חצי בדיוק, אלא רוב תורה שניתנה שבת לישראל שיעסקו בתורה (תד"א א ועיין ב"ח רמב). וכן פורים שאינו יו"ט, ברוב היום עסוקים בסעודה ומיעוטו בתורה. אך ביום שבועות זה היום היחיד שגם ר"א מודה שצריך לחלקו לחצאים שווים- זאת אומרת שאף לרבי אליעזר יש חיוב שמחת יו"ט, אך חיוב זה חל יום אחד בשנה בלבד, בחג שבועות.

יש להבין מה עניין השמחה באחדות החומר והרוח דווקא בשבועות. ע"פ הגמרא הנ"ל, בשבועות ניתנה תורה. התורה היא מבטאת חיבור מיוחד בין החומר לרוח. התורה היא רוחנית, ואין סופית ובכל זאת היא ירדה אלינו לעולם הנמוך התחתון והחומרי, להדריכינו בתוך מהוויי העולם כדי שנדע כיצד מתוך החומר אנו יכולים להתחבר לרוח הגדולה. התורה ניתנה על לוחות אבן, אבן היא המסמלת את החומר העכור של העולם הזה, יצר הרע גם נקרא אבן (סוכה נב:). התורה נכתבת דווקא על האבן להורות על תכלית העולם לרומם את כל החומר לשמי מרומים. ואולי זה מה שרמז הרמב"ן בפירושו על מעשה בנ"י שאכלו ושתו אחר קבלת התורה (שמות כד יא) "ויאכלו וישתו – וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך'…" לא האכילה בלבד היא השמחה אלא האכילה והתורה כאחד, כאשר התורה כתובה על לוחות אבנים זו היא השמחה הגדולה.

ועוד ניתן לחזק ע"פ מה שכתבו בחב"ד (תורה אור וליקוטי שיחות וכדו') על שבועות. עד מתן תורה הייתה גזירה שהעליונים לא ירדו למטה והתחתונים לא יעלו למעלה. כלומר גם אם האבות קיימו מצוות בחפצים גשמיים כגון תפילין לא הייתה הקדושה חלה על החומר והיה ניתן לזרוק את התפילין לפח. מציאות החיים שלנו שבה אנו רגילים שישנם דברים גשמיים שחלה עליהם קדושה היא מציאות שנוצרה בזכות "וירד ה' על הר סיני" בזכות מתן תורה. זה הביטוי של ציווי בעניין מצוות התורה. שהאבות בחרו לקיים מצוות ואנו מצווים בזה ובזכות הציווי יכולים הרוח והחומר להיות ב"צוותא".

וכתב בבית שער (עצרת עמ' תרא) שיש להסביר עניין זה ע"פ מחלוקת ר"י ור"א במקום אחר בעניין זמן בריאת העולם. ר"י אומר בניסן ור"א אומר בתשרי. והסביר האר"י שבתשרי הוא בחיצוניות ובניסן הוא בפנימיות ואינם חולקים. ויש להבין למה בגמרא זה נראה כמחלוקת ולא יישבו זאת ע"פ מה שכתב האר"י. ויש לומר שעדיין יש מחלוקת איזה מימד צריך להדגיש. ר"א אומר שאנו חיים בחיצוניות ורואים רק את החיצוניות ולכן ר"ה שלנו הוא בתשרי. אך ר"י אמר שנכון שאנו חיים בחיצוניות אך צריכים אנו להעלות תמיד את החיים שלנו לאידיאל הפנימי ולחבר את החיצוניות לפנימיות כך שר"ה שלנו יהיה בניסן. ובמחלוקת שלנו אומר ר"א מי שחי בחיצוניות יעשה "כולו לכם" ומי שחי בפנימיות יעשה "כולו לה'" ושלא יעבוד על עצמו. אך ר"י סבר שכולם צריכים לחגוג לפי השאיפות שלהם ואע"פ שהם חיים בחיצוניות הם תמיד צריכים לשאוף לפנימיות והשיא הוא ייחוד החיצוניות עם הפנימיות. ו"בעצרת דבעינן נמי לכם" אף לר"א הוא משום שלכ"ע התורה מרוממת את הרובד החיצוני ומאחדת אותו עם הפנימיות.


[1] יש שכתבו להוסיף גם משום שאסור לצום. אך נראה מהמשך הגמרא שבכל ימים טובים מר בריה דרבינא צם וכנראה דס"ל כר"א. ומספיק להפריך צד אחד  כדי להבין שזו לא כוונתו. אך עדיין נראה שצ"ע משום שאפשר שפשיטא לכו"ע שאין הכוונה באמת למצב שרק אוכל ושותה כל היו"ט אך לעניין לומד ושונה כל היו"ט אפשר שכן יש מצב כזה ואולי ניתן ללמוד מהסיפור בביצה שבאמת ר"א היה דורש כל היום כולו בבית המדרש (אך בסוף אמר לתלמידיו "לכו אכלו משמנים…", ואולי הוא עצמו נשאר בבה"מ וצם וזה גם לא יכול להיות ראה בהערה הבאה).

[2] האכילה בשבת היא מדין עונג ולא שמחה כמו שכתבנו, ויש להעיר שלדעת הרמב"ם (יו"ט ו טז) האכילה ביו"ט היא אמנם בעיקרה מדין שמחה ולכן צריך בדיוק חצי אך יש בה גם מדין עונג שביו"ט שייך לדעתו עונג. ויש בזה להשיב על שיטת האחרונים (ראה צל"ח ביצה לה.) שכתבו לחלק שביו"ט יש מצוות שמחה ובשבת יש מצוות ענג ולכן שבת קובעת לעניין מעשרות אך לא יו"ט. ולפי זה שביו"ט יש גם עונג אז יו"ט כן אמור לקבוע למעשרות וז"ל המאירי (ביצה לד:): "ולקצת גאונים ראיתי שהיו”ט כשבת לענין זה".

[3] יש ראשונים (או"ז, סמ"ג, ורבינו ירוחם) שכתבו שבשבת גם צריך לחלק לחצאים שווים. אך דרכינו פה מבוארת יותר לפי פסק הרמב"ם שרק בי"ט צריך חצאים שווים ובשבת צריך יותר ללימוד, וראה ב"ח ומקו"ח לבעל החוו"י שסוברים גם כן כמו שכתבנו בס"ד. מכח דעת הראשונים שיש לחלק את השבת לחצאים שווים התיר בשו"ת צדקה ומשפט להאריך בתפילה ולימוד תורה עד חצות, ולא חשש לאיסור תענית כדי שיאריכו בלימוד, אך לפי הרמב"ם מבואר שגם בי"ט שצריך לחלקם לחצאים שווים אין לעבור את חצות ללא לאכול אלא יש ללכת לאכול אחר התפילה וללמוד עד חצי היום, משמע שמחלק את היום לחצאים בדילוגים גם אם ילמד שעה ויאכל שעה ושוב ילמד שעה וכן הלאה יקיים את החלוקה ולא יצטרך לצום עד חצות ולכן נראה שגם לסוברים לחלק לחצאים שווים אין לצום עד חצות. ובהרחבות לפניני הלכה כתב שבפשטות גם הסוברים שבשבת רוב היום יהיה ללימוד זה ע"ג הבסיס שהוא מוסכם על כולם שהמינימום הוא חצי חצי, וזה מבואר גם מדברי הרמב"ם שכתב שהקדשת רוב השבת ללימוד הוא מנהג הצדיקים ואינו מן הדין, אך לפי מה שהסברנו המינימום בשבת הוא קצת יותר מחצי ולא שייך חצי אלא ביו"ט.

[4] לפי אפשרויות ב מדובר במקרה שאדם בוחר בכולו לה' אך מובן וברור שאם אמוראים אלו הבינו שכולו לה' בדברי ר' אליעזר הוא טוטאלי אז כמובן שהוא הדין בכולו לכם, שהרי הלשון היא שווה בשניהם ואם תקשה ממר בריה דרבינא שצם כל השנה גם בימים טובים כנראה שהוא לא סבר כר"א שהרי כפי ההגיון ר"א לא יסבור לטוטאליות אלא תמיד לרוב. ועוד שראינו שר"א אמר לתלמידיו אחר הלימוד "לכו אכלו משמנים…" שגם כשרובו (=כולו) לה' צריך לאכול מעט.

[5] מצאנו לא פעם בראשונים שפסקו נגד הכללים התלמודיים (למשל הרמב”ם פסק כאביי מעבר ליע”ל קגם – אי עביד לא מהני, לא תתגודדו ועוד). והמהרי"ק (שורש קסא) כתב: "נראה, שבכל התלמוד שפוסק: "פלוני ופלוני הלכה כפלוני", שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו… אלא שהלכו אחרי הרוב (שברוב המקרים הלכה כמותו וכדו')…" ובשו"ת חוות יאיר סי' צ"ד: "מה שאמרו בכמה מקומות בדרך כלל גדול: "הלכה כפלוני"… ואיך יתכן זה שיהיה אדם מוצלח בכל דרכיו ומכווין אל מרכז האמת בכל דבר… ודברי כל החולקים עליו ועמו יהיו אין ואפס שוא ושקר, אחר כי הטעות והשגיאה כוללות כל מין אנושי עד שמבחר הנביאים טעה, ואיך יזכה ילוד אשה לזה, כל שכן מי הגיד לחז"ל בש"ס שזכה זה למעלה זו" ובתוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב: "בכל כללי דאמרי' פלוני ופלוני הלכה כפלוני היכא דמשכחינן מתניתא כאידך עבדי' כוותי' ולא סמכי' אההיא כללא אלא אמתניתא ואי תניא ודאי כמר וכמר אהדרינן לכללא". ובזרע יצחק מסכת בבא קמא דף קב עמוד א: "דכל הני כללי דכללו לן פלוני ופלוני הלכה כפלוני הוא כשלא מצינו אמורא או סתמא דתלמוד' דס"ל כחד מנייהו אבל כד אשכחן אמורא או סתמא דתלמוד' דס"ל כחד מנייהו הלכה כההוא חד". ובב"ח חושן משפט סימן כה: "כל הכללים בכולא תלמודא דקאמר כל היכא דפליגי פלוני ופלוני הלכה כפלוני היינו דוקא דליכא הוכחה בתלמודא דהלכתא כחד מינייהו אבל היכא דמוכחא דהלכתא כפלוני לא אזלינן בתר כללא שוב מצאתי בתשובת הרשב"א סימן אלף ר"ל שכתב כך להדיא עיין שם". ובהליכות עולם שער חמישי פרק ב: "הוי יודע שכל כלל שבגמרא כגון פלוני ופלוני הלכה כפלוני וכיוצא בו מהכללים שהזכרנו בכלהו קי"ל הכי מסתמא בר מהיכא דמתפרש בהדיא או מוכח מסוגיא בגמרא דלית הלכתא כהני, ובכמה דברים פסיק הגמרא הלכתא נגד הכלל, ובאותן הדברים וכיוצא בהן אין סומכין על הכלל ואין משגיחין בבת קול, וכן אומר (הרשב"א) [הרשב"ם] ז"ל בפירושיו פרק יש נוחלין".

[6] וז"ל הירושלמי שבת טו, ג: "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר: שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר: עצרת לה' אלוקיך, הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות". לא כתוב דווקא חצי אלא חלק. ויש לשים לב שלא חילק בין שבתות לי"ט. וראה בסוף ההערה הבאה.

ובפסיקתא רבתי סימן כג (פיסקא תליתאה דעשרת הדיברות אות ט): "רבי חייא בי רבא: לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי, מאן דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. מה דאמר רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה".

[7] שהרי לא יכול לחלוק לגמרי על תנאים אך להציע דרך אמצע נראה מהרבה מקומות שכן יכול, ואף ראשונים עושים זאת יש לר"ן דברים בסוגיה זו בהלכות שבת, איני זוכר היכן בדיוק. ובירושלמי בהערה בקודמת מובן שלאכול אי אפשר כל היום משום שמסריח הפה ולכן התירו ללמוד תורה קצת. אך ללמוד אפשר גם בלי לאכול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s