משה או נביא שקר- איך יודעים מי אמת?
בספר דברים ישנן פסוקים האוסרים על עם ישראל ללכת אחר נביא המתנבא לעבוד אלוהים אחרים. אלו הם הפסוקים (דברים יג ב-ו):
כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם–וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים–לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.
משה מזהיר את בנ"י שלא להקשיב לנביא המנבא בשם אלוהים אחרים. ועל השאלה למה בכלל הקב"ה נותן רשות לנביאים כאלה להשמיע קולם? עונה משה שזה ניסיון לעמ"י לראות אם ילכו אחריו או לא. ובסוף הוראת התורה היא להרוג את אותו הנביא.
לכאורה פסוקים אלו קשים, הרי למה שנקשיב להזהרה זו של משה ולא לאותו נביא? יש מולנו שני נביאים, כל אחד מתנבא בשם אלוהים משלו, איך נדע מי הוא הצודק, איך נדע אחרי מי ללכת ולמי להקשיב, ומי אמר שאחד משניהם צודק, אולי שניהם שקרנים?
הפסוקים מחזקים אותנו באמונה בקב"ה, " אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". אבל איך משה יכול להעיד על נבואתו? נדמיין שבא אלינו מישהו ואומר שעלינו לקיים את כל החוקים שכתובים בספר שהוא כתב, ואנו שואלים אותו למה לנו לקבל את דבריו, והוא משיב לנו שכך כתוב בספר שהוא עצמו כתב "עליכם לקבל ולהאמין בכל מה שכתוב בספר זה", האם יש משמעות לציווי כזה? הרי ברור לנו שמחויבות לכל דבר אמורה לבא מבחוץ לדבר עצמו. אנו מחוייבים לחוקי המדינה כי אנו מבינים שזה טוב ואנו רוצים להמנע מעונש ומבינים שאנרכיה זה דבר לא רצוי, ולא בגלל שבחוק כתוב שחייבים לקיים כל מה שכתוב בספר החוקים (לא כתוב דבר כזה, כי כאמור אין לציווי כזה שום משמעות). אם לא היה אכפת לנו מהעונש או מאנרכיה אז לא היינו מקיימים את מה שכתוב בחוק, דהיינו שהמחוייבות לחוק באה מהאדם עצמו ולא מהחוק. אם כן, מה משמעותם של פסוקים אלו הכתובים בתורה ומחזקים אותנו לקיים את מה שכתוב בה עצמה?[1]
נסכם שת שתי השאלות שיש לנו על פסוקים אלו:
1. למה שנאמין דווקא לנבואת משה ולא לנבואת הנביא שמתנבא בשם אלהים אחרים?
2. מה המשמעות של החיזוקים הכתובים בתורה שמורים על שמירתה?
על השאלה ראשונה ניתן להשיב בשתי דרכים משלימות:
א. אנו מאמינים באלוהים הפילוסופי שאברהם הגיע לאמונתו ע"י שכלו. דהיינו שאנו מאמינים שיש מי שברא את העולם וסידר אותו (ראיה הקוסמולוגית), והתגלה בהר סיני לעמ"י ואח"כ לנביאים, והוא סיבה לכל המסובבים (הראיה האונטולוגית), והוא המכתיב את אידאת הטוב והרע (ראיה מן המוסר). יוצא שאנו מאמינים באלהים שאנו מבינים ומכירים ע"י שכלנו והוא אלוהיו של משה שהתגלה בהר סיני משום שכך השכל נותן.[2]
כאן ראוי להביא את הערתו של הרב קוק בספרו לנבוכי הדור אין מניעה עקרונית לחשוב שקיבלנו תורה מסיני וישו קיבל תורה עבור תלמידיו וחסידיו שלו, וכך גם לגבי מוחמד, וז"ל: "הדתות שנוסדו על יסוד התורה והנביאים, להן ודאי יש ערך נכבד, שהרי האוחזים בהן הם קרובים אל אור ד' ודעת כבודו, אף על פי שחסר להם היסוד שרק ליחידים מהם נגלה" (עמ' עה); "אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות כאשר אמרנו כבר, שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלהי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן… האמונות שקיבלו ציור מציאות אחדות השי"ת, אין הכרע להן לצאת מכלל דתנו, ויוכלו לעולם להישאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת" (עמ' ריז-ריח). אמונותיהם שהתפתחו בעקבות ההתגלויות יש בהן מן העבודה זרה והגשמה וכדו' ואותם אין לקבל מצד ההגיון והשכל השולל את הנמנעות.
ב. הרמב"ם (יסודי התורה ח) מלמד אותנו שהאמונה באלוהים אינה נובע מנבוא משה ומופתיו אלא ממעמד הר סיני שבו התנבאו העם כולו, והנחתו של הרמב"ם היא שנבואה היא התגלות וודאית שלא משאירה ספיקות בלב המאמין, ולכן כל אדם שראה את המחזה בהר סיני נחקקה בליבו וודאות מוחלטת של האמת הגדולה. על אף שאפשר לערער על הנחתו זו של הרמב"ם, נראה שאכן חווית ההתגלות משכנעת גם אם לא באופן וודאי, וכבר הסברנו במקום אחר[3] שהאדם כאדם לא יכול להגיע לוודאות ע"י שכלו המוגבל בשום דבר ולדבר זה הרמב"ם מסכים במקומות רבים בכתביו[4]. וז"ל הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ח:
(א) משה רבנו–לא האמינו בו ישראל, מפני האותות שעשה: שהמאמין על פי האותות–יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף… (ב) ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי: שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר–האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים: משה, משה–לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים, דיבר ה' עימכם" (דברים ה,ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה,ג). (ג) ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי–שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט): מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. (ד) [ב]… כך משה רבנו–כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיניי, ואינו צריך לעשות להם אות. (ה) וזה הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצריים, ואמר לו "ושמעו, לקולך" (שמות ג,יח): ידע משה רבנו שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר "והן לא יאמינו לי" (שמות ד,א)–עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא, שאלו האותות אינן אלא עד שייצאו ממצריים; ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מבתחילה, ולא יישאר בליבן הרהור. והוא שהכתוב אומר "וזה לך האות, כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם, ממצריים, תעבדון את האלוהים, על ההר הזה" (שמות ג,יב). (ו) נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אם האות אמת או בכישוף ולאט. (ז) [ג] לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו–אין שומעין לו; ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא. (ח) הא למה הדבר דומה: לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, שאינו כמו שראה–שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עדי שקר. (ט) לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת, "לא תשמע, אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד): שהרי זה בא אליך באות ומופת, להכחיש מה שראית בעיניך; והואיל ואין אנו מאמינין במופת, אלא מפני המצוה שציוונו משה, היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה, שראינו וששמענו.
עד כאן השבנו על השאלה הראשונה. על השאלה השניה נשיב בע"ה במאמר נפרד.
[1] לפי הרמב"ם בשורש התשיעי, אלו נקראים ציווים כללים שלא נמנים במניין המצוות, דהיינו ציוויים המצווים לקיים את מצוות התורה (ולא כמו שיש כאלה שחשבו שציווים כלליים אלו מצוות "הכוללות את כל התורה" כישוב ארץ ישראל ותשובה, והדברים פשוטים ומבוארים בדבריו שם).
[2] לכאורה, היינו יכולים לחשוב שכל ראיה מצביעה על יישות אחרת (אחד ברא את העולם, אחד תבע את האידאות, אחד התגלה בהר סיני וכו') אך באופן פשוט ההתגלות בהר סיני גילתה לנו (ע"י הכתוב בתורה) שכולם מרועה אחד ניתנו. ומבחינה פילוסופית, גם ללא התורה היה אפשר לאחד בין יישויות אלו ע"י עיקרון התער של אוקאם. ראה בספר המצוי הראשון, ואכ"מ.
[3] ראה במאמרי "שיקול הדעת וספיקא דרבוותא", האוצר מט, טבת התשפ"א.
[4] ראה "אדם יראה לעינים- ספק וספקנות במשנתו המשפטית של הרמב"ם".
דביר לוי - מאמרים 