בין מספרים לאותיות
או בין היהדות הקבלית לפילוסופיה הפיתגוראית
דביר לוי
פיתגורס, הפילוסוף הקדם-סוקרטי, המתמטיקאי הרציונאליסט, היה גם 'פילוסוף מיסטי' שהעלה את רעיון קיום העולם בניינו ותופעותיו כולם על צירופי מספרים. המספרים, לדבריו, הם נשמת העולם וכל תופעה היא תוצאה של צירוף מספרים שונה. 'הכל מספר'.[1] פיתגורס דיבר על גלגולי נשמות, אמפדוקלס מספר על פיתאגורס שידע לספר נפלאות מחיי נשמתו קודם לידתו. וכן מסופר עליו במקורות תלמידיו שהיה יכול להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת.[2] אסור היה לתלמידיו להפיץ את תורת הסוד הזו אלא לשומרה בתוך גבולות החבורה.
מה בין תורתו לתורת הסוד היהודי? צירופי המספרים מול צירופי השמות, אשר הם- שמות ה'- כנשמה לעולם 'המחייה את כולם', נשמת הכל שבהופעתו בכל צורה וצורה מגלה הנהגה מסויימת. חבר המקובלים המסוגרים בעצמם, האיסור למסור רזי תורה ללא ראויים לה והעיסוק בתורת הגלגולים.
פנייתו ופעולתו של האדם ביחס לצירופים אלה, תופעת נתינת העוז למקור כל השמות ואם נרצה 'המספרים', היא המבדילה בין שני תורות אלו. מקומו של האדם בנוסחאות העולם. האם אנו נתונים לשליטת העולם או לומדים את צורת בנייתו בשביל להשפיע ולפעול. לא בתפיסת בניינו מושרש ההבדל המהותי אלא בגישה למקור המספרים ואם נרצה- 'האותיות'.
דעתם של הפילוסופים היא שדרך השכל בשיאו יוכל האדם להדבק במצאיל- בשכל הפועל. ואכן יש מגע מסויים אלא שהרמב"ם מבדיל בינם ליהדות בעניין הנבואה 'אם אריסטו היה יהודי- היה נביא'.
הרב הנזיר עומד, בביאורו על ספר הכוזרי, על ההבדל שאמרנו בין הדביקות (פסיביות) להשפעה (אקטיביות). הוא מפנה למאמר רבעי פס' יג ששם כותב ר' יהודה הלוי כך:
"רחוק מה שיש בין בעל התורה לבין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלוקים לתועלות גדולות, והפלוסוף אינו מבקש אלא שיספרוהו על אמיתתו…"
ושם מבדיל הרב הנזיר בין הדפוסים כדרכו ומדייק בהבדל בין המילה 'בוחן' (פסיבי- הפלוסוף) למילה 'בוחר' (אקטיבי- בעל התורה).
ההבדל בין צירופי האותיות והשמות לצירופי המספרים הוא ששמות הם דבר המגביל את האין סוף בעוד שהמספרים הם האין סוף בהתגלמותו בעולם שלנו. הנבואה היא גילוי של האלוקות דרך בני האדם הנביאים. ההתחברות למדרגה זו נתונה רק ברמת האותיות והשמות ולא ברמת המספרים שאינם נכנסים לכלים. האות ביהדות היא הביטול לאור האין סופי, שבת שהיא "אות ביני ובינכם" תפילין "לאות על ידיך" וברית המילה "והיה לאות ברית ביני ובניכם". בשבת דווקא התענוג ממאכלי העולם. בתפילין דווקא מבהמה דווקא מעורה דווקא בשחור ודווקא בגבולות הריבוע המדוייק. ובברית המילה דווקא במקום התאווה הארצית. ושלושתם דווקא הם הביטוי לאור ה' השוכן על הארץ. כך הם האותיות השחורות שעל הגוויל הלבן "אש שחורה ע"ג אש לבנה". הביטוי ללובן העליון- הוא הנקרא אות.
ההליכה מחיל אל חיל- ההתקדמות האין סופית מתגלה בגבול ובצמצום, עם ישראל, עם הנצח והאין סוף, מחפש אחר ארץ מוגבלת בעלת רגבי אדמה מצומצמים ומוגבלים. המקום אשר בחר ה', הבחירה והפעולה הם הנותנות לבלתי גבול להתגלות דרך הגבול הארצי הפועל והבוחר (ולא הבוחן). בליקוטי שיחות (לפרשת ראה) כתב פעם שחלילה לנו לחשוב שהמקום אשר בחר ה' הוא מוגבל ברגבי האדמה המצומצמים הנקראים בפינו ארץ ישראל, אלא בכל מקום בעולם שבו יהודי קורא לאלוהיו הוא הנקרא המקום אשר בחר ה'. כשהפנו דבריו אלו לרצי"ה קוק זצ"ל ענה ואמר:
"… יש כאן באותם הדברים גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, הלא זה וודאי פשוט וברור. אמנם על דברי -השקר- והנבלה האלה כתבתי ופרסמתי זה כמה נגדם. לעומת אלה השכחים ומשכחים את מקום הקודש ארץ חינו… בסוף מסכת ברכות (סא סוף ע"א) לימדונו חז"ל על המנתקים דבקות עם ישראל בארץ החיים כי אין להם חלק באלהי ישראל".[3]
זו היא טעות הפילוסופים הגרמה לזרמים ביהדות להמציא את המושג "בחינת ארץ ישראל" ולהחליף את המקום אשר בחר בו ה' לפילוסופיה תלושה מבחירת הבוחר.
בבחינת מסוימת, המספרים, גם הם, כלים לאין סוף- "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שמאריכים בו, משום שהוא מספר סיפור– המספר ומצתמצם בספירות. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". הספירות, הם כלים להופעת האור העליות בכלים המצמצמים והופכים מספרים לאותיות (אולי בסוד הגימטריאות).
אחת משתי האפשרויות לתובנתו זאת של פיתגורס היא שבתקופתו הייתה גלות בית ראשון עד בניינו של בתי שני חכמת הנבואה הופצה בעולם יותר מכל תקופה אחרת, ואולי רשמיה נתנה בו אותותיה. האפשרות השניה היא הרושם האלוקי הגלוי שהיה בעולם שעל ידו כל חכם זיהה את נשמת העולם אם אלו הנביאים בדרכם אם אלו המיטולוגים בדרכם אם זה פיתגורס בדרכו כעין מה שאמר הרצי"ה על הרמב"ם "יש כמה דרכים למעלה" בתשובה לשאלה על הכרת הרמב"ם את תורת הקבלה.
יוסף בן מתתיהו בספרו 'נגד אפיון'[4] כתב שפיתגורס למד הרבה מהיהדות והעריץ את התורה. אף ניתן להגדיר את הפיתגוראים כמונוטאיסטים, הם האמינו בכח אחדותי מאחורי כל המגמות החיצוניות, בניגוד לשאר הפילוסופים מדענים, שייחסו את החומר לייסוד הקוסמולוגי. אכן- פילון, בבואו לפרש את מעשה בראשית מצא את המחשבה הפיתגוראית כמחשבה היחידה שיכולה לתת מענה פרשני למגמה הרוחנית הנשקפת ממעשה בראשית. המשמעות המספרית שאנו מוצאים אצל המהר"ל מפראג באה לידי ביטוי ביותר בפירושו הפיתגוראי של פילון למעשה בראשית, חלוקת הימים לשבוע החוזר על עצמו מבטא משמעות מספרית שמשתקפת בבריאת העולם. (פילון, 'על בריאת העולם', פט"ו) כל המספרים שואפים לשלימות העשרונית, ביום רבעי נבראו השמים שהם מקור השלימות שכן מספר ארבע הוא מקורו של המספר עשר. ד"א את היחסיות בין המערכת המספרית הנעה בין 1-10 ומערכת השבועית הנעה בין 1-7, אנו מוצאים בספר נהר שלום (דף י"ג ע"א) של המקובל הרש"ש, שעבודת הבירורים והתיקונים נעים על שני צירים, האחד "מיום ליום לשבוע ומשבוע לחדש ומחדש לשנה ומשנה לשמטה ומשמטה ליובל ומיובל ליובל עד המאציל העליון" והשני "מיום ליום לשבוע ומשבוע לשבוע לחדש ומחדש לחדש לשנה ומשנה לשנה לעשר שנים ומעשר לעשר למאה שנים וממאה למאה לאלף שנים ומאלף לאלף עד שתא אלפי שני". פילון מגדיר את המספר עשר כתכלית שלימות, את המספר שבע הוא לא מעז להגדיר "אין אני יודע אם יוכל מי שהוא לשבח למדי טבעו של המספר שבע, באשר נעלה הוא מכל ביטוי" (פ"ל).
נספח א
דברי הרבי מילובביץ ותגובת הרצי"ה
נספח ב
יוסף בן מתיתיהו, נגד אפיון א כב.
[1] ראה בספרו של הרב גורן, תורת הפילוסופיה עמ' 93. מעניין לעמוד על ניסוח זה שגם ביהדות היה ניסוח קרוב- 'הכל אלוהות' של שפינוזה, בכוונתו לתאר את האלוהים כהסך הכולל של כל הקיים. אך נראה שלא כן הפיתגוראים, שהיו יותר קרובים ליהדות שאמרו שהכל מורכב ע"י המספר אך בדבר 'מאציל הכל' אין הם מדברים. וביהדות נוטים להגדיר במקום 'הכל אלוקות'- 'הכל באלוקות' (הרב הנזיר) משום שיש פה עצמות עליונה המאצילה את הכל וכוללת את הכל יותר מאשר שהכל= האלוקות. וראה קבלת הראי"ה ח"א שמתקן 'הכל באצילות'. אריסטו (מטפיסיקה, ספר י"א, פרק י') התנגד למחשבה הפיתגוראית ש'המספר המתמטי הוא היסוד הראשון' משום שלפי תפיסת אריסטו את המספר, שהמספרים הם ריבוי פרטים, 'יוצרים עצם אחר עצם וקובעים התחלות רבות', והרב גורן (תורת הפילוסופיה, עמ' 96) השיב על דבריו בפשטות שתפיסתו את המספר אינו דומה לתפיסה הפיתגוראית שכן לדידם 'לא המספרים כעצמים נפרדים מהווים את היסודות של היש באשר הוא יש כי אם ההרמוניה של המספרים, אחדות התוכן שלהם'. ככלל הרב גורן 'הכניס' נשמה לנשמה הפיתגוראית בעוד שבפשטות הם תפסו את המספר כנשמת העולם, הרב גורן טוען שהמספר הוא רק ביטוי לנשמה ולא הנשמה ממש 'על אף דבקותם במספרים, עבורם המספרים אינם אלא סימבוליים לערכים מופשטים ונצחיים' (עמ' 94). זו אפוא נקודת המחלוקת שלו עם אריסטו. תפיסתו זו של הרב גורן ניתנת להבנה מתוך שיטתם אך ניתן לשער שהבנתו נבעה גם מההקבלה שהכריח בינם לבין תורת הקבלה שבה אכן האותיות הם סימבוליות 'לערכים מופשטים ונצחיים', אך אפשר שאין צורך בהקבלה מלאה בינם לבין היהדות, אלא בעוד שהמקובלים רואים את האותיות כערכים סימבוליים, פיתגוראים רואים את המספרים כנשמת העולם ממש כהבנת אריסטו.
[2] ראה תורת הפילוסופיה עמ' 94.
[3] נספח א בסוף המאמר.
[4] מובא כנספח, למרות שהיום יש שחולקים עליו מבין ההיסטוריונים. הרב אבינר, טל אורות בשלח: "אפילו מסורות מעורפלות שכמה מפילוסופי יון, כגון סוקרטס או פיתגרוס, למדו אצל נביאי או חכמי ישראל. נראה יותר שאלו אגדות עם, אבל השפעות עליהם ודאי היו. אדם כמו פיתגורס נסע הרבה, בזמן מן הזמנים אנייתו אולי חנתה בחופי ארץ ישראל, ואדם חכם כמוהו, לא יתכן שלא ילמד הרבה מעם ישראל". הרב גורן, תורת הפילוסופיה עמ' 94: "הוא ביקר כנראה במצרים והיה בן דורו של ירמיהו הנביא שירד גם הוא למצרים וקיימת אפשרות של פגישה ביניהם".
דביר לוי - מאמרים 