ברכות ח- תשמיש עם בגדים, מעלה או גריעות?

חציצה בתשמיש – חסידות או גריעותא?

בגמרא מובא: "אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: … וצנועין בדבר אחר…" ופרש"י: "דבר אחר- תשמיש". משמע שצניעותם של הפרסיים בתשמיש המיטה היא חיובית, ובמה צניעותם הייתה מיוחדת? מה היה מנהגם שנקרא 'צנוע'? את התשובה להנ"ל אנו מוצאים בכתובות (מח.):  "תני רב יוסף: שארה – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ונותן כתובה". הגמרא מתארת מהי צניעותן של הפרסיים, אבל רואה זאת באור שלילי שלא כמו בברכות. והשאלה היא איך עלינו להתייחס לצניעותם של הפרסיים האם בחיוב או בשלילה? בכתובות ההתייחסות של הגמרא לעניין צניעותם של הפרסיים באה מתוך ההגדרה לחיוב "שארה" של הבעל לאשתו. רב יוסף אומר שחיוב שארה בא מהביטוי שאר בשר והכוונה שיהיה קירוב בשר בשעת תשמיש ולא תהיה חציצה בין בשרו לבשרה.

ועלינו לשאול אם החיוב הזה הוא לכתחילה ז"א שזה רצון התורה שקירוב בשר הוא אידיאליסטי ורצוי מצד עצמו או שחיוב זה נובע מצורך בסיסי של האישה ומתוך חולשה- ואם היא מוותרת על קירוב הבשר מרצונה יש להעדיף לוותר עליו[1]. ואנו נבחין בתחילה בין שתי דעות בפוסקים המייצגים את שני הצדדים. בשו"ע (רמ ח) הביא פירושים שונים על הוראת הגמרא שבשעת התשמיש "מגלה טפח ומכסה טפח" והפירוש האחרון שמביא הוא "מגלה טפח, על הסינר, שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו"[2] מלשון השו"ע אפשר להבין שיש מגמה של וויתור על שארה ועדיף לכסות את הגוף בסינר. על דבריו מזדעק המגן אברהם ומקשה מהגמרא בכתובות וז"ל: "צ"ע דאיתא האומר א"א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה דבעי' דוקא קירוב בשר… וי"ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות והתו' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום".

גם פה אנו רואים שהמגמה היא כזו שמתוך מידת צניעות עדיף שהאישה תוותר על חיוב בעלה בקירוב הבשר. ומשאיר את חיוב הבעל כשהאישה לא מתרצה מזה. המשנ"ב מעיר על המדרש שהמג"א הביא וכותב עליו: "ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר": ובשעה"צ מביא שלפי הקבלה יש לשמש ללא בגדים כלל. ולכן כל מה שכתוב במדרש מוסב על כיסוי מלמעלה ואין פה חציצה בבגדים כלל. אבל יש לשאול מה דעת המשנ"ב על דברי השו"ע שהרי ממנו משמע שיש עניין בחציצה בבגדים כנגד דעת המקובלים. ואולי רוצה לומר שלפירוש אחרון זה אין מקור בחז"ל (ולכן התייחס דווקא למקורו של המגן אברהם) וכשיש ספק בפירוש דברי חז"ל יש לפסוק ע"פ הזוהר אם יש לו דעה ברורה[3]. אמנם הגר"א כתב לחזק את הפירוש האחרון בשו"ע ע"פ ירושלמי (יבמות  א א): "דרבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל… כתיב "ערות אשת אחיך לא תגלה"… הותרה מכללה על ידי ייבום " מירושלמי זה נלמד שיש עניין לשמש בחציצה[4]. ולמרות שהגמרא עצמה הטעימה מעשה זה משום "ערות שאת אחיך" כותב הגר"א שם: "ואף שי"ל יבמה שאני כאבא שאול מ"מ נכון ג"כ באשתו" ואולי כתב כך משום שהירושלמי עצמו (בהמשך שם) לא כל כך מסכימה עם הטעם הזה משום שבייבום וודאי הותר לגלות ערוותה ולכן נראה שלגר"א יש עניין בסדין חוצץ גם שלא משום 'ערוות אשת אחיך' אלא מצד מיעוט התאווה (ולכן הצמיד גמרא זו לשו"ע הנ"ל. וכן ביאר הפני משה על הירושלמי). ואולי י"ל שהגר"א סובר כמג"א ש'ברצו שניהם' מצד צניעות ומיעוט התאווה יכולים ואף רצוי לשמש בחציצה[5]. ובבני ציון (סימן רמ עמ' קמח) כתב שרבי יוסי בן חלפתא בעל דרך סדין כי פסק כאבא שאול שאסר על יבם כל הנאה. אך הלכה שיבם מותר בהנאה ולכן אין להביא את מעשה ר' יוסי בן חלפתא.

ומקור דברי המקובלים הוא בתקוני זוהר וז"ל (תקנ"ז תיקון נח):  "ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקרוב בשרא הדא הוא דכתיב (בראשית ב') עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד דכך דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר ודא דבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ… ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ערומים בקרוב בשרא בלא לבושא כלל"[6] מדבריו של הזוהר הדבר נראה ברור שיש עניין שהתשמיש יהיה ללא חציצה כלל ואין שום התחסדות בלבישת חציצה. ויש לנו לדעת שקשה לפסוק מהזוהר שאין אנו יודעים באיזה עולם דיבר ואם דיבר בזה רק במשל שאין לו ביטוי במעשה וכדו' ולכן עלינו להסתמך על גדולי המקובלים אם הוציאו מפה הלכה או לא. ועיין רמב"ן שמות כ"א י': "והטעם…והיו שם לבשר אחד"[7] וכן פסק שם להלכה. ואכן כך הביא ב'ראשית חכמה' לעניין הנהגה למעשה ע"פ הזוה"ק. וגם כותב הרש"ש (נה"ש מה ע"ב): "עניין הזיווג שיהיה בלי חציצה, בתיקונים תיקון נ"ח והביאו הרב ראשית חכמה בדף רי"ו ע"ב עיין שם כי מסוף המאמר נראה שיהיו בלי לבוש כלל רק בכסות אחד לשניהם עיין שם"

אמנם מצינו אצל המקובל ר' יוסף חיים בעל הבן איש חי בספרו בניהו על התקנ"ז שם שכתב: "אין הכוונה שיהיו ערומים לגמרי בלי שום מלבוש, אלא הכוונה שיפשטו המכנסיים ויסלקו הכותונת למעלה באופן שיהיו בקירוב בשר מן הדדים[8] ולמטה שהוא המקום שהגוף נהנה מן הגוף. ומה שאמר אח"כ "דאדם ואשתו היו ערומים בקרוב בשר בלא לבושא כלל" שהן כך היו עומדים אדם וחווה קודם החטא בלא לבושא כלל, כי עדיין לא היה מלבושין גשמיים, ומה שהיה לבוש אור אין זה לבוש גשמי אלא רוחני ואינו מפסיק בניהם"[9].עכ"ל.  [ובספרו הוד יוסף ע"ה כתב שהחציצה לא תהיה על רוב הגוף][10]. העניין המובא בזוהר לפי הבן איש חי הוא שיהיו בקירוב בשר במקום שהגוף נהנה מהגוף וחוץ מזה אין עניין שיהיה גלוי- ונראה שברור לו שמשמש עם חלוק ומכנסיים אולי מדין צניעות ואולי מחשש שיפול הכיסוי. וכך נראה מדבריו של הרב מרדכי אליהו שכל הליכותיו והדרכותיו מהבן איש חי כידוע וכך כתב:  "והמקובלים כתבו שיהיו שניהם ערמים ולא יהיה חוצץ ביניהם שום דבר. אמנם אם רב גופם ערם ורק מעט חוצץ… אין בכך משום חציצה".  באמת מדבריו נראה שאין בעיה שיהיה עליהם מלבוש כמו חלוק הפתוח מלפנים והעיקר שלא יהיה חוצץ בניהם. ומקורו שהביא שם הוא מספרו של בעל הבן איש חי עצמו (הוד יוסף ס' עה).

ולסיכום נראה שע"פ הזוהר והבנת הראשית חכמה והרש"ש- שאין לשמש בחציצה כלל. וע"פ הבן איש חי- חציצה מועטת לאו חציצה היא. הפשטנים (השו"ע המג"א והגר"א) נוטים לייחס מעלת צניעות והתחסדות בחציצה (חוץ מהמשנ"ב שכותב הצניעות באה לידי ביטוי בכיסוי של שניהם מלמעלה ודעתו נוטה למקובלים).

נראה ליישב הגמרות בדבר צניעותם של הפרסיים שהצניעות שלהם היא חיובית, כמו שבהלכה מובא חיוב הכיסוי. אבל יש עניין של קירוב בשר ובזה היחס לפרסיים שלילי שצניעותם מפסידה את עניין קירוב הבשר- ולכן להלכה צריך כיסוי מלמעלה אבל שבשרו יגע בבשרה.

לסיכום:

מעיקר הדין- הכיסוי מעל שניהם הוא מדין צניעות[11], חוב האיש לאשתו בקירוב בשר בתשמיש.

מדין חסידות בלבד- אם מוחלת על חיובו, לפי הפשטנים- יש עניין להתחסד בזה בחציצה למיעוט התאווה. ולפי הסוד- אין בחציצה התחסדות אלא רק גריעותא [ולכו"ע צריך כיסוי מעל שניהם].


[1] חילוק זה תלוי בסוגיית יחס התורה ליחסי האישות שבין איש לאשתו. מקומם של ההנאה, התענוג והתאווה  ביחס למקומם של הפרישות ומיעוט התאווה והתענוג. ואין כאן מקומו. שתי ספרים העוסקים בסוגיה זו בצורה מקיפת מקורות הם 'הדריכני באמיתך' ו'קדושה וצניעות' שהמעיין בהם יראה שהם קוטביים לשני הצדדים.

[2] וחותם את הסעיף שם שכל הפירושים טובים וצריך להזהר בכולם. 

[3] וכ"כ במשנה ברורה סימן כה: "במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע".

[4] ובשו"ת אחיעזר (ח"ג כד) ביאר מימרא זו של הירוש' שהוא כמו שימוש במוך וע"פ זה התיר שימוש במוך וצ"ע שהרי כתוב "דרך סדין" וכן אם זה כמו שימוש במוך מה שייך טעם הגמרא "ערוות אשת…".

וגם בשו"ת יב"א (ח"ג אהע"ז ז) תמהה על דבריו:

ונראה שבראיתו הבין כפשוטן של דברים, שפי' ודרך סדין בעל, היינו שהסדין היה מפסיק בין ברית קודש לגופה של היבמה. אבל באמת פירוש זה רחוק מן הדעת, והנכון כמ"ש רבינו הראב"ד בבעלי הנפש שער הקדושה (בדפו"ח עמוד קלה), דהוי כההיא דר' אליעזר שמגלה טפח ומכסה טפח, והיינו הסינר שהיתה חוגרת בו אף בשעת תשמיש. ומגלה רק טפח ומכסה מיד, והכל כדי למעט הנאתו. ע"כ. וכ"כ הרא"ש בנדרים (כ:). ע"ש. וע' בש"ע א"ח (סי' רמ ס"ח). ע"ש. (וע' בפני משה ירוש' שם, שכ', ואפשר שהוא כעין מה שפירש הראב"ד בנדרים מגלה טפח וכו'. ובאמת שהראב"ד, וכן הרא"ש בנדרים, הביאו בעצמם על זה הך דר' יוסי דבעל דרך סדין למעט הנאתו. ע"ש.

[5] יש להעיר שהגר"א עצמו שאף ליישב ההלכה עם הקבלה ואמר שוודאי שאין כל סתירה ואם נראים חולקים זה רק מחוסר ידיעתינו (סוף ספר כתר ראש אות ט"ו) ואם פה פסק שלא כהמקובלים כנראה שחולק בהבנת הזוה"ק עצמו ואולי גם נאמר שדברי הרש"ש הם במשל ואין ללמוד מהם הלכה לדעתו. וכן שמעתי מהרב ישראל אביחי שדברי הזוהר סותרים עצמם לכאורה פעמים רבות רק שבאים לגלות את פנימיות הסברות אפילו שהם חלוקות ולכן בכתבי האר"י לא פסק אף פעם ע"פ הזוהר (והוכיח לי) אלא פסק רק ע"פ הגמרא שאותה למד ע"פ סברות הזוהר- ועוד אמר לי הזוהר הוא כלי להבנת סברות הגמרא בדרך ישרה.

[6] ק"ק לי להבין את דבריו של הרי"ח משום שהזוהר מדגיש שוב ושוב שיהיו ללא לבוש כלל והוא כתב לסייג את זה. ואני רק מעיר אבל ודאי שלא יכול לשנות מדבריו משום שבשביל לפרש את הזוה"ק צריך הבנה בסודות התורה.

[מאמר זה בזוהר מבאר את סוד העניין שנלמד במסכתינו (ה:) "מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר". וראה שם דברים נפלאים].

[7] וראה שלא כתב שאלו חיובי הבעל לאשתו אלא שכך אדם צריך לנהוג עם אשתו ולאו דווקא מצידה "על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן" משמע שזה עניין מצד שניהם ולא כתב חובת האדם לאשתו.

[8] בספר דרכי טהרה נראה שהדדין יכולים להיות גם כן מכוסין שכתב: "אם רוב גופם ערום ורק מעט חוצץ אפילו מעל הדדין אין בכך משום חציצה".

[9] ויש שאמרו שבשעת התשמיש אדם ואשתו חוזרים למצב שלפני החטא ולכן דווקא בגלל זה צריך שלא יהיה שום מלבוש.

[10] בספר 'הדריכני באמיתך' כתב שטעמו של הבא"ח הוא משום שחושש שמא יפול הכיסוי וכן בספר טהרת ישראל אות ס"ו שדעת המקובלים היא למעשה בתנאי שלא חוששים שיפול הכיסוי. ונראה שלבא"ח ברור שמשמשין עם חלוק [אולי באמת בגלל שחושש שיפול הכיסוי או משום שאומר שיש בזה צניעות], וראה כה"ח סימ ס' שמביא שהאר"י שימש בציצית רק העבירה לאחוריו.

[11] רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים כותבים שהוא איסור לשמש ללא כיסוי כלל. אמנם בגמרא לא מופיע דין זה וכן בשו"ע ובטור רק במדרש מובא "שהקב"ה שונא…" (ויק"ר כא ח) "מעשה בהמה" וראה עוד בדין זה בספר הדריכני באמיתך עמ' 485 הע' 168. והרב אבינר כתב בספרו (עצם מעצמי 82-86) שאין זה איסור אף שלא ראוי ואין זה מעשה קדושה. ואין אני בא להכריע חלילה. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s