עמידה בעת קריאת שמע
בגמרא מובא דיון- עד היכן צריך לעמוד בקריאת שמע:
"אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה: על לבבך בעמידה. על לבבך סלקא דעתך? אלא אימא: עד על לבבך – בעמידה, מכאן ואילך – לא. ורבי יוחנן אמר: כל הפרשה כולה בעמידה. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה".
מאיפה צץ דין עמידה? מה המקור של הגמרא לדין זה?
יש כמה אפשרויות לטעם דין העמידה בזמן ק"ש:
א. במעבר ממצב ישיבה לעמידה יש משמעות של כבוד ויראה שמתאים לקבלת עול מלכות שמיים (כמו קימה בפני ת"ח\ ס"ת).
ב. עמידה ללא התעסקות בדברים אחרים כגון הליכה לצורך ריכוז וכוונה.
ג. עמידה ללא התעסקות בדברים אחרים כגון הליכה שלא תהיה קריאתו קריאת עראי (זלזול).
נדון באפשרות הראשונה תחילה:
אכן נראה מאוד סביר שחכמים יורו לנו לעמוד לשם כבוד ויראה בשעת ק"ש, ברם הירושלמי (ריש פ"ב) לא מקבל אפשרות זאת וז"ל:
"ר' חונה ר' אורי רב יוסף רב יהודא בשם שמואל- צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד. מה, אם היה יושב- עומד?! לא! אם היה מהלך עומד".
הירושלמי לא מקבל כלל את האפשרות שאם היה יושב צריך לעמוד ולקבל עול מלכות שמים. וצריך להבין למה כל כך קשה לו עם סברה זו.
אולי בגלל שדיברנו בסוגיה הקודמת על כוונה, הירושלמי מקשר סוגיה זו לעניין הכוונה ולא לעניין קבעמ"ש, ושואל- למה לעמוד? הרי בישיבה דעתו יותר מיושבת לכוון. ולכן נראה שכשצריך לעמוד מדובר על מצב של מהלך וכך ע"י העמידה יש לו יותר אפשרות לכוון. ואם כך הרי לנו שלפי הירושלמי ודאי שהסוגיה שלנו בכללותה מדברת על כוונה ואין מחלוקת אם צריך לעמוד בגלל כוונה או בגלל עראיות לאפוקי משיטת הראב"ד ע"פ הרא"ש שנבאר להלן.
[ואפשר בדרכה של תורת א"י להסביר שכידוע ק"ש היא בבריאה והוא נמוך בערך תפילת שמו"ע שהיא בעולם האצילות ולכן בק"ש יושבים ובשמו"ע עומדים[1] ולכן הירושלמי לא מבין בכלל ושואל 'מה, אם היה יושב עומד?!'].
ועל דרך הירושלמי הנ"ל הסבירו את הגמרא שלנו רש"י [ד"ה בעמידה][2] ותוס' [ד"ה על לבבך בעמידה][3]. וכך פסקו הרי"ף [פה], הרמב"ם [ק"ש ב' ג'] והשו"ע [ס"ג ג'].
לפי הירושלמי הכריעו הראשונים שאין הגמרא מצריכה מעבר ממצב של ישיבה ועמידה ולכן נרא שנשארו לנו שתי האפשרויות השניות.
נדון באפשרות השניה– עמידה [ממצב של הליכה] לצורך כוונה.
ברור שכשאדם הולך הוא יכול פחות לכוון מאשר הוא עומד. ולאפשרות זו הסכים רש"י וכתב שהטעם לעמידה זו הוא "לפי שעד כאן מצוות כוונה", וכן בתוס' וכן הרי"ף קשר את הגמרא לסוגיה הקודמת שדנה עד היכן מצוות כוונה בק"ש, ולמרות שבסוגייתינו לא מובאת הדעה שנפסקה להלכה[4] שפסוק ראשון בלבד צריך כונה, לפי הרי"ף יש לצרף את הפסיקה הזו לסוגייתינו ולומר שצריך לעמוד רק בפסוק ראשון. וכן בתנחומא (ריש פ' לך. מובא בתוס'): "אסור[5] לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו".
ובאמת הגמרא בעצמה קשרה את שתי הסוגיות בזה שמעירה- "ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכו'".
על כן, ראינו שהאפשרות השניה מתיישבת עם פשט הגמרא אצלנו ועם הירושלמי.
האפשרות השלישית היא עמידה [ממצב של הליכה] שלא יראה כמזלזל בק"ש וקריאתו תהיה קריאת עראי.
עליה כתב הראב"ד [מובא ברא"ש פה] בשם אחד מהגאונים, שעניין עמידה הוא שלא תהיה קריאתו קריאת עראי, ומשום שדעתו כך, ממילא, לא קשר בין סוגיה זו לסוגיה הקודמת ופסק שעניין העמידה הוא על על לבבך ולא רק בפסוק ראשון כמו שכתב הרי"ף. וזו לשון הרא"ש [פה]:
"והראב"ד ז"ל כתב משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמר פ"ק דיומא (דף יט ב) דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכן כתב רב אלפס ז"ל לקמן בפרקין דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי. והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך".
סיכום המחלוקת שיטה שניה [רי"ף] מול שיטה שלישית [ראב"ד ע"פ הרא"ש].
הרי"ף רואה את הסוגית העמידה כממשיכה את הסוגיה הקודמת, חובת הכוונה בק"ש. ושיטתו נסמכת על הקישור שהגמרא בעצמה עשתה בין הסוגיות.
בסוגיית הכוונה הייתה מחלוקת עד היכן חובת הכוונה בק"ש? ואלו הם השיטות הנוגעות לסוגייתינו:
1. רבי עקיבא [ואיתו הסכים רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן]: כל פרשה ראשונה.
2. ר' זוטרא: עד על לבבך.
3. ר' מאיר ואיתו הסכים רבא:רק פסוק ראשון.
הרי"ף [למעלה ואצלנו] ותוס' [ד"ה אמר] פסקו כרבא שחובת הכוונה היא רק בפסוק ראשון, משום שהוא בתראה וכלל ידועה שהלכה כבתראי.
ובסוגיה שלנו מובא שר' יוחנן מצריך לעמוד כל פרשה ראשונה, מיד מקשרת הגמרא את דעתו פה לדעתו בעניין הכוונה שהסכים עם רבי עקיבא שכל פרשה ראשונה צריכה כוונה.
לדעת הרי"ף יש לשאול- למה בסוגיה שלנו לא מוזכרת דעתו של רבא? למה הביאה רק את שתי האפשרויות האחרות [עד על לבבך אוכל פרשה ראשונה] ולא הזכירה את האפשרות של פסוק ראשון בלבד? האמנם סוברת הגמרא שאין הלכה כמותו?
הראב"ד כותב שעניין העמידה הוא בכלל לא קשור לכוונה אלא הוא נצרך כדי שק"ש לא תהיה באופן עראי. ומביא לזה סמך מסוגייה שאין לקרוץ בעיניו כל פרק ראשון (יומא יט:) ששם לדעת הרי"ף עצמו גם רבא יודה שהאיסור חל על כל הפרק הראשון. וז"ל הרי"ף (ברכות ט מדפי הרי"ף):
גמ' תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן … ראמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כוונה ורמינהו ר"ש בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת אשתיק [רבא] א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר ר' יוחנן[6] בטלין ממלאכתן וקורין והתניא בה"א עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני האי פירוקא לדברי רבי יוחנן היא דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון כדכתבינן לעיל אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לשוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפרק קמא [יומא י"ט ע"ב] אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו … אוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי הכי נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה קא משוי לה עראי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם אמר רבא הלכה כר' מאיר והכא קאמר דבעינן כוונה בפרק ראשון …
אנו רואים שבסוגיית האומנין הגמרא בעצמה מדברת על כוונה, ובכל זאת הרי"ף אומר שרבא יודה שכל פרק ראשון צריכין להבט ממלאכתן אבל לא משום כוונה אלא משום עראיות. ולמרות שהגמרא דברה על כוונה, זה רק לדעת ר' יוחנן, כי אם לא כך יהיה קשה על רבא למה שתק ושתיקה כהודאה והרי מצינו שמצריך כוונה רק בפסוק ראשון.
ומדברי הרי"ף פה למד הראב"ד שלמרות שהגמרא אצלינו בסוגיית עמידה בק"ש קושרת את העמידה לכוונה אפשר שזה רק לדעת ר' יוחנן אבל ר' נתן אומר שהעניין הוא עראיות ולכן עד על לבבך.
ואם אנו אומרים שלדעת רבא- כוונה רק פסוק ראשון, ועראיות כל פרק ראשון אז אפשר שלדעת הראב"ד ר' נתן הולך כשיטת רבא [רק שלא יכול לעמוד כל פרק ראשון משום שכתוב 'בלכתך בדרך' ולכן עומד עד 'על לבבך'].
ז"א שהראב"ד לא חולק על הרי"ף שהכוונה מחוייבת רק בפסוק ראשון אלא הוא חולק ואומר שסוגיתנו לא מדברת על כוונה אלא על עראיות חוץ מדעת ר' יוחנן שלדעתו עניין העמידה קשור לכוונה[7].
ואפשר שהגמרא שלנו הביאה את דעת ר' יוחנן שאומר שכל דין עמידה היא לצורך כוונה, ודעתו בענין כוונה נדחתה ולא נפסקה להלכה משום רבא. והדעה שנשארה לנו היא דעתו של ר' נתן.
עוד פוסקים שאומרים עד על לבבך מטעמים אחרים
1. בה"ג פוסק שצריך לעמוד עד על לבבך אבל לא משום עראיון אלא משום כוונה, ופשוט חולק על הרי"ף בפסיקתו שאומר שהלכה כרבא, ואומר שהלכה כרבי אליעזר שמצוות כוונה היא עד על לבבך וז"ל:
"ואי קא מסגי באורחא והגיע זמן קרית שמע יעמוד ויקרי עד על לבבך ואחר כך יהלך, (שם יג ב) שעד כאן מצות כוונה מיכאן ואילך מצות קריאה".
2. הב"ח גם כן פוסק כמותם וסברתו היא ע"פ כלל שלמד מהר"ן שהולכים אחר השיטה האמצעית (ושיטה זו צריכה לימוד ובירור מעמיק) ורב נתן הוא השיטה האמצעית. הוא לא אומר קר פסוק ראשון וכן לא אומר כל הפרק אלא עד על לבבך וז"ל:
"ולפי עניות דעתי נראה טעמייהו דבה"ג והראב"ד דפסקו כרב נתן משום דקאמר מילתא מציעתא דהשתא ר' יוחנן קאי כוותיה דרב נתן דצריך לעמוד על כל פנים עד על לבבך דלא כרבא דאינו צריך אלא פסוק ראשון בעמידה ורבא קאי כוותיה דרב נתן דלא צריך לעמוד אחר על לבבך דלא כר' יוחנן דמצריך עד סוף כל הפרשה בעמידה וכיוצא בזה כתב הר"ן בפרק המדיר (כתובות לב א ד"ה גרסינן) גבי המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' שזאת היא דעת הרמב"ם (אישות פי"ג ה"ח) שפסק לשם כרב יהודה משום דאמר מילתא מציעתא עיין שם כן נראה לי:והרא"ש כתב טעם אחר… משמע דסבירא ליה להרא"ש כבה"ג והראב"ד וכן נראה דעת רבינו [הטור] ונראה לפי עניות דעתי דהכי נקטינן לחומרא כהני גאונים והרב ב"י נמשך לשיטתו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דסגי בפסוק ראשון ולא נראה לי להקל כל כך ותו דהא בהגהת מיימוני ריש פרק שני דהלכות ק"ש (אות ה) כתב דיש שפסקו שצריך לעמוד כל הפרשה כר' יוחנן אם כן יש לנו לתפוס מילתא מציעתא בין האמוראים [בין רבא לר' יוחנן] ובין הפוסקים [בין השו"ע להגהות מימוניות]":
3. הרשב"א (בשם ר' יצחק בר יהודה בן גיאת) כותב שיש שלושה רמות של צורך בכוונה.
א. אדם המתעסק במלאכתו- אנו רוצים שיפנה מחשבתו לקבלת עול מלכות שמיים ולכן לא מספיק רק פסוק אחד אלא צריך הפסקה רצינית- כל הפרק.
ב. אדם שרק הולך- עד על לבבך.
ג. אדם עומד או יושב- רק פסוק ראשון כי דעתו מיושבת עליו וקל לפנות מחשבתו רק לפסוק אחד.
וז"ל:
והנכון מה שכתב ה"ר יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל, הלכה כר"מ בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו אבל מהלך שאין דעתו מיושבת עליו בלבד צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו.
והעוסק במלאכה– צריך לבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואח"כ יחזור למלאכתו שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו הילכך בטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואח"כ יחזור למלאכתו.
נמצא היושב והעומד– כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא.
והמהלך– שאין מלאכה בידו להתעסק בה דיו לעמוד וליישב דעתו עד על לבבך.
אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון.
ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמו ועד פרק ראשון ע"כ.
סיכום הסוגיה:
ר' נתן אומר שאדם המהלך בדרך[8] וקורא ק"ש צריך לעמוד עד 'על לבבך'.
ר' יוחנן אומר עומד כל הפרק הראשון. הגמרא אומרת שרבי יוחנן הולך לשיטתו בעניין כוונה בראש העמוד שמצריך כוונה כל הפרק הראשון.
הרי"ף לומד מהקישור של הגמרא בין סוגית העמידה לבין סוגיית הכוונה שהצורך בעמידה בזמן ק"ש נובע מהחיוב לכוון. ולכן משום שבסוגיית הכוונה פסקנו כרבא שחיוב הכוונה הוא רק על פסוק ראשון לכן גם חיוב העמידה יהיה רק בפסוק ראשון. (למרות שדעה זו לא מובאת בסוגיה שלנו).
הראב"ד כותב בשם גאון שצריך לעמוד עד 'על לבבך' כמו שיטת ר' נתן בסוגיה. והרא"ש מסביר שזה משום שהוא מחלק בין כוונה לעראיות,וז"ל הרא"ש:
"והראב"ד ז"ל כתב משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמר פ"ק דיומא (דף יט ב) דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכן כתב רב אלפס ז"ל לקמן בפרקין דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי. והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך".
אפשר להסביר את הרא"ש כך:
הרי"ף פה קישר את סוגית העמידה לסוגית הכוונה משום שהגמרא עצמה קישרה, [בזה שהשוותה את דעת ר' יוחנן]. אבל אפשר לומר שר' יוחנן סובר שיש קשר בין עמידה לכוונה ואז דעתו דחויה משום רבא שהלכה כמותו בסוגית הכוונה (שהוא בתראי) אבל ר' נתן סובר שעניין העמידה הוא משום שלא תהיה הקריאה עראית והוא הולך ממש כרבא שלדעת הרי"ף עצמו [בסוגיית האומנין שהביא את הגמרא ביומא] רבא מזהיר על עראיות כל הפרק הראשון.
אז הרא"ש אומר שאצלנו בגמרא ר' נתן אומר 'עד על לבבך' כשיטת רבא בעצמו שמודה שכל פרק ראשון אסור לקרוץ משום עראיות [רק שלא אפשרי לחייב לעמוד כל פרק ראשון משום שכתוב בו בלכתך בדרך].
ומשום כך הגמרא לא הזכירה את דעת רבא ולא אמרה שלדעתו רק פסוק ראשון בעמידה משום שעמידה לשיטתו היא מדין עראיות וזה חל על כל הפרק.
ויש לשאול על הרי"ף מה חייב אותו לומר שהעניין הוא כוונה ואז נלך כרבא שיש לעמוד רק בפסוק ראשון?
אולי יש לפסוק כר' נתן משום עראיות וכך יפסוק גם רבא.
שיטת הרמב"ם הרי"ף והשו"ע: לעמוד רק בפסוק ראשון.
שיטת הראב"ד בשם גאון, בה"ג, הרא"ש, הטור, והב"ח: לעמוד עד 'על לבבך'.
עיון בפסקי השו"ע מעלה תמיהה גדולה כפי שהעלו האחרונים וננסה לברר את העניין:
בסימן סג סעיף ג כותב:
"היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון".
בסימן נח סעיף ג כותב:
"ומי שהוא אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפילו עד על לבבך, או שבני השיירא הולכים מהרה ולא ימתינו לו כלל, יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר…"
ונראה לכאורה סתירה בדבריו של השו"ע שהרי הצריך לעמוד רק בפסוק ראשון ולמה בסימן נ"ח פסק שלעמוד בפסוק ראשון זה לא מספיק אלא מינימום על על לבבך?!
ונראה לתרץ שלמד השו"ע את העקרון של הריץ גיאת (ברשב"א) והתאים אותו עם דעת רוב הראשונים שהסוגיה מדברת על כוונה אבל שלא כמו הריץ גיאת שכותב שאם היה מהלך עומד עד על לבבך אומר השו"ע שההולך יכול לעמוד רק בפסוק ראשון אבל באמת אם דעתו מוטרדת מאוד- "אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים" הוא לא יוכל לצאת ידי חובה רק בעמידה בפסוק ראשון אלא נצריך אותו לעמוד לפחות עד על לבבך.
להלכה: המהלך בדרך- משום שכל סוגיה זו היא רק למצווה מן המובחר ומעיקר הדין 'קורא אותה מהלך' לדעת בית הלל, לכתחילה יש לעמוד עד 'על לבבך' כדעת הראב"ד, הב"ח, בה"ג, המהרש"א (כדעת הריץ גיאת), ואם לא יכול- יעמוד עד סוף פסוק ראשון שבו צריך לכוון, ואם קרא וכיוון תוך כדי הליכה יצא ידי חובה מדינא דגמרא למרות שאין זה ראוי משום עראיות.
[1] וז"ל הבא"ח ש"א ואראה הט"ז:
"אף על גב דמשורת הדין הוא דאם היה עומד בלא"ה ורוצה לקרא ק"ש מעומד משום דנח לו בעמידה בההיא שעתה דאינו מחוייב לישב כדי לקראה מיושב, מ"מ כפי הסוד יושב עדיף מעומד, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש ו', דצריך עתה לעורר סוד היחוד למעלה בהיותינו למטה בעולם הבריאה, ולכן עדיף לישב, מפני שהישיבה מורה שאנחנו עודנו בעולם הבריאה, דאין עמידה אלא באצילות וכנז' שם".
[2] אע"ג שרש"י לא הביא את הירושלמי- מדבריו מובן שהגמרא מדברת על ההיתר של בית הלל שאמרו 'מהלכין וקוראין' ופה נראה שאפילו הם יודו שצריך לעמוד בשביל מצוות כוונה. ולכן ברור שהוא סובר שהעמידה היא לאפוקי הליכה, אבל אם יושב אין עניין שיעמוד.
[3] "בירושלמי מפרש לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך עומד".
[4] רי"ף, רמב"ם, תוס', רש"י (בסוכה כה: ד"ה 'וחייבין'),
[5] למרות שתוס' שם כתבו שכל עניין העמידה הוא רק למצווה מן המובחר ולא חובה (בביאור שיטת בית הלל) הביאו את המדרש שכותב במפורש 'אסור'. ומובן שהביאו את המדרש לחזק דבריהם בעלמא אבל לא לפסוק ממנו הלכה, שהרי אין לומדים הלכה מדברי אגדה.
[6] יש לציין שבגרסתנו [וילנא 1880, וכן בדפוס ונציה 1520] במקום 'ר' יוחנן' כתוב 'ר' ששת'. בגרסת הרי"ף וכן בכתב יד מינכן 1343 [שהוא העתיק מכל הדפוסים המצויים לנו שבהם מופיעה סוגיה זו] כתוב 'ר' יוחנן'.
[7] והעיר לי מו"ר חמי שלדעת ר' יוחנן אנו הולכים אחר הכוונה משום שהעראיות טפלה אצל הכוונה. אבל לרבא שמצריך כוונה רק בפסוק ראשון יש עניין לעראיות.
[8] ירושלמי, תוס' ורש"י.
דביר לוי - מאמרים 