האם "בשכמל"ו" נכלל בחיוב הכוונה של פסוק ראשון?
"תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד – עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא: הלכה כרבי מאיר".
הגמרא רוצה שלא נתבלבל ונוסיף מילים לחיוב הכוונה ולכן היא מפרטת בדיוק עד היכן צריך לכוון. ולכאורה אין מקום לחיוב כוונה בבשכמל"ו.
אבל, הלבוש (ס"ג ה') כתב:
"ונראה לי שפסוק ראשון שהוזכר בכל זה הענין כולל ג"כ עמו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא גם כן בכלל קבלת עול מלכות שמים ויש לו כל דין פסוק ראשון לענין זה, נ"ל".
וכן בשו"ע (ס"ו א') משמע כן:
"בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד אפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו".
בניגוד לסעיף ס"ג ששם כתב השו"ע על חיוב הכוונה בפסוק ראשון ולא הזכיר את בשכמל"ו[1] כלל, פה הוא מכליל אותו ביחד עם פסוק ראשון. ובב"י מבאר שאף הוא מכלל היחוד והביא את הרוקח שאמר שבשכמל"ו הוא לא כל כך קבלת עומ"ש כמו שמע ישראל, וראיתי שכתב הלחם חמודות שעניין החילוק בין פסוק ראשון לבשכמל"ו הוא שפסוק ראשון הוא ממש לשון קבלת עומ"ש ואמירת בשכמל"ו היא ברכה ולא לשון קיבול[2]. אבל משום שהטור לא חילק הלך בדרכו הב"י ופסק בשו"ע בלי לחלק שאין מפסיקים בין שמע לבשכמל"ו (ס"א י"ד) וראה רמ"א שהעיר עליו את דברי הרוקח והאבודרהם וכתב שיש להפסיק בין שמע לבשכמל"ו.
ונראה שמקור דבריו[3] בתנחומא (ריש לך לך) וז"ל:
"אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד על רגליו ויקרא קריית שמע, וכשיגיע לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יתחיל ואהבת מיד קורא מהלך ואינו חושש".
משמע שרק מ'ואהבת' יכול להתחיל להלך, וכמבואר ברי"ף רש"י תוס' ועוד דין העמידה (בסוגיה הקודמת) הוא מכלל דין כוונה. ולכן נראה שהמדרש מחייב כוונה בבשכמל"ו.
אבל כשהתוס' (ד"ה "על") הביאו את המדרש הזה, לא חששו לחלוק עליו ובמקום שהוא כתב "אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך" הם כתבו "אף על גב דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך".
ויש לנו לדעת שכלל הוא בידינו- שאין פוסקים הלכה מדברי אגדה (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שם חגיגה פ"א ה"ח)[4] ומשום כך התוס' חלקו על התנחומא במפורש.
ועוד קשה על סברה זו מתחילת המשנה שלנו "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון ליבו יצא בקורא להגיהה" משמע שלא צריך להוסיף בשכמל"ו, אלא תוך כדי ההגה.
וכן כל הסוגיות הסובבות סביב הדף שלנו בעניין הכוונה לא מזכירות כלל את עניין בשכמל"ו. "מצערן טפי", "זו ק"ש של רבי יהודה הנשיא" וכו'.
להלכה נראה שמי שלא כיוון יצא, וכן לדברים שבקדושה יש להפסיק אחר פסוק ראשון. (ונראה שאם מכוון בכוונות המקובלים יפסיק לדברים שבקדושה רק לאחר הכוונות של פסוק ראשון).
[1] מקור דין אמירת בשכמל"ו בפסחים נ"ו. וראה שם בדעת ר' מאיר שאחר פסוק ראשון בהדיה צריך להפסיק.
[2] ומצאתי שהב"י בעצמו חילק בניהם בסימן מ"ו וכתב שפסוק ראשון הוא סיפור דברים בעלמא ורק כשאומר בשכמל"ו הוא מייחד בפועל את שמו של הקב"ה.
[3] באמת הב"י הביא מדרש זה בעניין עמידה, להורות שצריך לעמוד רק בפסוק ראשון ולא עד על לבבך או כל הפרק, אבל בסוגיין לא הזכיר אותו, וצ"ע.
[4] שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' קסא): "כי כל דברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין". וכך כתב מהר"ל: "שאין לסמוך על דברי אגדה, לפרש האגדה כפשוטה וכו . ' ובשביל כך אמרו (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח) אין למדין מתוך האגדה, כי לא נתברר ע"י קושיות ותשובות, שאז היה ראוי ללמוד מהאגדות וכו' מפני שלענין הלכה צריך שיתברר ע"י קושיות ותרוצים, לכך אין למדין הלכה מתוך האגדה" (באר הגולה, סוף באר ששי, עמ' קלה(.
דביר לוי - מאמרים 