ברכות ז- השם גורם?

שמא גרים או שקראה שמו ע"ש העתיד? עניין קריאת השמות.

הגמרא (ז:) מתחילה להעמיק בענייני שמות.  בתחילה מדברת על שמו של הקב"ה- "אמר ר"י משום רשב"י: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: "ויאמר אדני (אלהים) [כתוב באל"ף דל"ת. רש"י] במה אדע כי אירשנה".

אח"כ ממשיכה לשמו של יהודה שנקרא כך בקשר לקב"ה-  "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'".

אח"כ עוברים לשמו של ראובן שנקרא ע"ש פעולתו לעתיד לבא. "ראובן – אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה: וישטם עשו את יעקב, וכתיב: ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו'. ואילו בני [ראובן. ד.ל], אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וישמע ראובן ויצלהו מידם".

ולבסוף עוברים לרות שנקראה כך ע"ש הפעולה שעשה הצאצא שלה. "רות – מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות".

על שני השמות האחרונים (ראובן ורות) הגמרא שואלת שאלה סמויה- הרי הפעולה שגרמה לשמם היא פעולה עתידה. ובזמן קריאת השם היא עדיין לא יצאה לפועל, ואיך יכלו לקרא כך שמות שעדיין לא ידעו מה יהיו מפעליהם של אלו? עונה הגמרא- דשמא גרים, ז"א זה לא שהם נקראו ע"ש הפעולה אלא הפעולה נעשתה כי השם שלהם הניא אותם לכך וז"ל הגמרא: "מנא לן דשמא גרים? – אמר רבי אליעזר דאמר קרא: לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות".  דברים שיכולים לפתוח לנו מעט מעניין עמוק זה אלו דבריו של רש"י על דברי הגמרא בעניין שמו של ראובן (ד"ה "ראו מה בין בני לבן חמי") וז"ל: "על שם העתיד קראה שמו, כדאמרינן לקמן: שמא גרים". בדבריו אנו נתקלים לכאורה בסתירה, שהרי אם השם גורם- אז היא לא קראה שמו ע"ש העתיד אלא קראה שמו והוא גרם את העתיד. ואם קראה שמו על שם העתיד- זה אומר שהעתיד היה קבוע ולשם אין שום השפעה עליו. והשאלה מה גורם למה? העתיד גורם לשם (על שם העתיד קראה שמו) או שהשם גורם לעתיד (שמא גרים)? לענ"ד רש"י הכניס אותנו לפרדוקס זה בכוונה, כי הבנת עניין רוה"ק השורה על ההורים בזמן קריאת ה'[1] היא סתומה. ידיעת העתיד- בלי לפגוע בבחירה החופשית הינו פרדוקס עתיק יומין שנידון בהרחבה במקורות רבים. מדרגה זו- של הכלת העתיד וההווה בלי סתירה, ההבנה שבשורשם של דברים הכל מאוחד, ההבנה שהידיעה לא צריכה כלל לפגוע בבחירתו של האדם הם דברים רחוקים מהבנתנו, וכל המסוגל להכיל את שתי קצוות אלו הוא האיש המוכן לדון בעניינים אלוקיים[2].

כשהורים קוראים לבנם בשם- נזרקת בהם רוה"ק- השם נקרא ע"ש העתיד- אבל הוא זה שיגרום לעתיד. זה לא שההורים רואים את העתיד אלא כמו שמעשינו בחירים לגמרי- כך השם גורם לעתיד. וכמו שידיעת ה' היא מוחלטת כך קוראים הם לבנם ע"ש העתיד. בלי סתירה.  [אומנות ההכלה של הקצוות נקרא כלליות, בעולם הפירוד, האש והמים הם נגודיים ומהווים סתירה אחת לשני אבל השמיים הם הם אש ומים ז"א בשמים הניגודים הם אחדות[3]. כמה שישפך יותר דיו על נושא הפרדוקסים האלוקיים כך הלב פחות יבין- כי הדיו הוא עזר לשכל, אבל עניינים אלו תלויים בהבנת הלב].

יש שהגדירו ששמו של האדם הוא מהותו ויש שהתנגדו להגדרה זו. שם האדם הוא גילוי שורש הנשמה[4], הנשמה היא המהות והשם הוא גילוי של המהות שיש לו השפעה (שמא גרים) והוא משקף את מהותו של האדם (ע"ש העתיד). ואחר שכתבתי כל זה מצאתי שהרב קוק התייחס לסתירה זו וכך כתב (עין איה ברכות א עמ' 34): "… לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד… וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן".


[1] מסורת הנפוצה בעם. לא מצאתי מקורה. אבל מדברינו אפשר להבין את הרעיון.

[2] הרב משה צוריאל תלה ביכולת זו את הגישה לכתבי הרב קוק בפרט.

[3] ילקוט שמעוני בראשית א: "שמים אש ומים נטלן הקדוש ברוך הוא ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים". זוהר תרומה קכו א: "ות"ח אור וחשך לאו כחדא הוו, אור מסטרא דימינא וחשך מסטרא דשמאלא מאי עבד קודשא בריך הוא שתף לון כחדא וברא מנהון שמים, מאי שמים אש ומים שתפן כחדא ועביד שלם בינייהו וכד אתכלילו כחדא". חגיגה יב. "מאי שמים?… במתניתא תנא: אש ומים. מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה, ועשה מהן רקיע".

[4] אולי אפשר לדייק הגדרה זו מדברי המהר"ל "כי השם הוא ענין המהות" מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב אהבת הרע, פרק א עמ' נד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s