ברכות ו- קביעת המקום לתפילה

הרגיל לבא לביה"כ ולא בא יום אחד וקביעות המקום- סוד הקביעות וההתקדמות התדירית.

בגמרא מובא:

"אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד – הקדוש ברוך הוא משאיל בו, שנאמר: מי בכם ירא ה' שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו; אם לדבר מצוה הלך – נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. יבטח בשם ה', מאי טעמא – משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח".

למה דווקא אדם שיש לו קביעות בביה"כ משאילים עליו? מה הקשר בין ענווה לעניין זה?

נראה לבאר שיסוד הקביעות, ההתקדמות התדירית המדודה והשווה היא נחלתו של ה'. אדם העוצר את ההתקדמות התדירית הזו גורם לעצירת נחל השפע ה' (נחל ה'= נחלה)- אם גרם עצירה זו לשם הגברת התדירות, לדבר מצווה- ה' ישפיע עליו אורו גם במקומו- נוגה לו. ואם לדבר רשות- עצירה שאין בה הגברה, עצירה ללא מטרה הקשורה לאידיאל העליון של חיבור לנחל ה', אין נוגה לו, השפע העליון פשוט עוצר ר"ל. כשאדם יוצא מסדר הקביעות התדירי העליון צריך הוא לחבר יציאה זו לנחל ה' שהוא הוא הקביעות והנחלה האמיתית ובזה נוגה לו.

ועד"ז ביאר הרצי"ה את המשנה באבות (ג ז) "רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". אדם שבישבילו התפעלות ממעשי ה' ובריאתו היא הפסקה של הנחל העליון מתחייב בנפשו. אבל כמובא ברמב"ם- יש להתבונן בבריאה וע"י זה להתחבר לנחל ה' והאמונה בבורא והרמב"ם לא חשוד שפסק מלימודו ולא חשוד שביטל מלמודו אלא התכוון שהתבוננות זו תהיה חלק מלימודו.

וז"ל (מתוך התורה הגואלת, מתוך פרקי אבות):

"אין איסור הסתכלות בטבע אלא כשזה מתוך ניגוד לתורה. "המפסיק ממשנתו ואומר" – כאשר ההתענינות בטבע היא מתוך הפסק האחיזה החיונית בתורה, זה שלילי. אבל, דוקא מתוך שפע החיוניות שבתורה, מתגלה נויו של עולם בכלל, ונויו של אילן זה בפרט".

 וביאור דבר זה עוזר לנו להבין גם את המשך הגמרא שמביאה:

"כל הקובע מקום לתפילתו [תורתו] אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד מתלמידיו שלאברהם אבינו…"

הקביעות התדירית האמיתית לא תיפסק ע"י עראיות המוות השקרי שעתיד לחלוף ושאין לו תקווה ועתיד "בילע המות לנצח" (ישע' כה ח). הענווה היא העצירה וההתרחקות מהמחשבה של גודל האדם המתקדם תדיר, ועצירה זו עצמה בפנימיותה היא ההתקדמות היותר גדולה. קביעות המקום המוגבל והמצומצם היא גילוי של אין סופיות פנימית, הנחל התדירי של השפע האלוקי הופך לנחלה שהיא לכאורה מצומצמת ומוגבלת. מקום התפילה, מקום המקדש, ארץ ישראל[1]– כל אלה הם כלים בעלי גבול ומידה שבשורשם הם גבוהים מכל התפשטות ובלתי גבול. מפה מבינים אנו את עניינו של אברהם אבינו בעל מידת החסד המתפשטת עוד ועוד וזו מתגלה דווקא מתוך קביעות המקום לתפילה בשיא הבוקר תפילת שחרית זמן שיא התפשטותה.


[1] ראה מאמר "על המקום- אנתרופולוגיה ישראלית" שרצו לטעון שארץ ישראל והגדרת המקום סותרת את היסוד העיקרי ביהדות השאיפה האין סופית ומפה בארה לדברי בורות אלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s