השתיקה והדיבור- מה יותר עליון?
הגמרא כותבת שאת האבלים מנחמים בשתיקה ואת החתן והכלה בדיבורים: "אמר רב פפא: אגרא דבי טמיא [בית אבלים] – שתיקותא… אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי [בית חתנות] – מילי".
המילים באות לבטא את הטוב המתגלה אבל השתיקה מבטאת את הטוב היותר גדול שמרוב גדלותו הוא נסתר מענינו ונתפס כייסורים וכאב. כשהאור גדול מידי הוא יכול לעוור והכאב הוא אמיתי ובא על חוסר היכולת לקבל את אותו אור גדול ובקבלת הייסורים אנו צריכים להצטער על חסרון היכולת ומציאות הרע. בכל מערכת יש גילוי והסתר, אור וחושך, דיבור ושתיקה וכדו'. ועלינו להבין שההסתר הוא האור היותר גדול שמרוב גדלותו לא מתגלה אלינו בגילוי טוב אלא נתפס כייסורים ואומר הרב חרל"פ (מעייני הישועה יז, מי מרום על תהילים י) שעלינו לדעת שכל הייסורים "מצד הרחמים הגמורים הם באים" ומבאר שזהו עניין הרחמים הגדולים שכתוב "ברחמים גדולים אקבצך" שזה ע"י ייסורים, שהרי ארץ ישראל נקנית ע"י ייסורים (ה.). בהסתר שוכן האור היותר גדול ובגילוי מתגלה האור שאותו אנו יכולים לקלוט. וידוע שמי שיודע למצא את האור מתוך החושך מעלתו גדולה ביותר שהרי "יתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ" (קהלת ב יג) לאור יש ייתרון כשהוא בא מתוך החושך. "כבוד אלוקים הסתר דבר". ואנו מבקשים להכיר בכבוד ה' גם בהסתר אפילו שלא יכול להתגלות כל צרכו משום אין סופיותו, והגילוי חייב לצמצם את גדלו.
שמחת חתן וכלה היא טובה בגילוי ולכן "אגרא דבי הלולי- מילי" אבל הטובה שבייסורי האבל היא נסתרת ולכן "אגרא דבי טמיא- שתיקותא".
דביר לוי - מאמרים 