האם מותר לומר על גאוותן שקבע מקום לתפילתו בהספדו שהיה עניו?
בגמרא כתוב: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו – אלהי אברהם בעזרו. וכשמת – אומרים לו: אי עניו, אי חסיד…"
ויש לשאול- אם האדם שמת היה גאוותן ולא חסיד- האם מותר לומר עליו 'אי עניו אי חסיד'? שהרי מצינו שאסור לשקר בהספד או להגזים יתר על המידה בדבריו של השו"ע (יו"ד שמה) : "מצוה גדולה להספיד על המת… ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת[1], רק שלא יפליג". ומקורו באבל רבתי (פ"ד ה"י) "ותניא באבל, אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר… אמר רבן שמעון בן גמליאל כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם"[2]. וכתב הרח"ו בשם האר"י (טעמי מצוות, בראשית נ יא) וז"ל: "בעניין השכבות שאומרים על המתים כמה תארים וכינוים היה אומר לא די שכל זמן שהיה בעולם הזה היו מחניפים לאדם בעוונות בעבור אהבת המועיל אלא שגם אחר המות מחניפים ואומרים עליו דברים שאין בו ואדרבא מצערים לאדם אם אומרים עליו מה שאין בו."
אם כן צ"ע איך אפשר לומר על אדם שהיה גאוותן 'אי עניו' רק בגלל שקבע מקום לתפילתו. ושאלתי את מו"ר הרב נבנצל שליט"א 'האם מותר להספיד אדם שהיה גאוותן ולומר עליו שהיה עניו ע"פ דברי הגמרא?' וענה לי 'מותר' המשכתי 'ואין זה שקר?' וענה 'הגמרא אמרה עליו שהוא עניו' והוסיף בבדיחותא 'אם הוא היה גאוותן הוא לא היה מצליח לקבוע מקום לתפילתו כי לאחר פעם אחת שהגבאי לא העלה אותו שלישי הוא לא היה ממשיך להתפלל בבית הכנסת הזה'.
ולענ"ד אין דרך אחרת להבין סברה בדבר זה אלא ע"י דרכה של תורת א"י ונבין שאדם שקובע מקום לתפילתו היא היא הענווה וראה ביאור לזה בסימן הקודם.
ועוד יש להעיר שהברייתא באבל רבתי הנ"ל ממשיכה בלשון הקרובה ביותר לגמרא אצלנו: "והתם אמרינן כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל".
[1] והט"ז מקשה איך אפשר אפילו 'קצת' שהרי השקר בעינו עומד. ומתרץ שמידה שנהג בה מסתמא שאם היתה לו הזדמנות להפליג בה היה מפליג ע"כ נחשב כאילו עשאה. והב"ח כתב שההוספה 'קצת' היא משום שחשש פן ח"ו יקצר והחיד"א תירץ (ברכי יוסף) משום דמסתמא לא ידעו העולם תכלית מדותיו, ואין ספק דמקצת מדותיו לא נתפרסמו משום שהסתירם, או משום שלא דייקו לחקור ולדעת את כל מדותיו הטובות בשלימותן.
[2] והרמב"ן ז"ל (בתורת האדם, עמ' פב) פירש: "אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד אבל אם היה ראוי בכבוד מועט מאריכין בכבוד ומוסיפין במקצת שבחיו". ופירש הערוך (ערך ספד): "כשם שנפרעים מן המת אם הוא חוטא כך נפרעין מן הספדנין שאומרים עליו שהוא צדיק". [וראה עוד בבית יוסף שם].
דביר לוי - מאמרים 