'ייסורים של אהבה' או 'לא הם ולא שכרם'?
שאלה: הגמרא משבחת מאוד את הייסורים של אהבה שיש לאדם ומיד אח"כ היא מספרת כמה סיפורים זהים על אמוראים שסבלו מייסורים ונשאלו אם חביבים עליהם הייסורים או לא וענו "לא הם ולא שכרן" ודבר תמוהה הוא שהרי ידוע שהייסורים הם מירוק וניתוק מהזוהמה שבאדם, ואיך יכולים כך לומר?
תשובה: ונראה לענ"ד לבאר את עניין זה בתחילה בהבנת מהות הייסורים. שורש המילה הוא י-ס-ר, ונראה לרמוז שהאות יו"ד רומזת לשלמות בשיעור קומה מסוים, והייסורים הם מסירים חלק מהשלמות, י- סר השלימות סרה והופכת לבעלת חסרון. ייסורים של אהבה הם ייסורים שבאים לאדם שאין בו חטא "תלה ולא מצא יתלה בייסורים של אהבה" אדם ששלם מבחינה רוחנית. אדם כזה לא יכול להתחבר עם שום דבר בעצם, משום שכשאדם הוא שלם- אין לו מקום להכיל שום דבר אחר, ואין מקום לאהבה, ולכן באים ייסורים של אהבה ומחסירים ממנו מהשלמות ונותנים לו מקום להתחבר לקב"ה. אדם יכול גם ללא ייסורים של אהבה להתחבר לאחר וזה ע"י ענווה, שמסביר בעל התומר דבורה שהענווה היא במידת הכתר העשירית והשלימה, הכתר תמיד משפיל מבטו למטה משום שיודע שמעליו נמצא האין סוף, מעל השלימות המוגבלת מתגלה שלימות אלוקית אין סופית, והענווה היא זו שיוצרת את הכלים לאהוב ולהתחבר לאחר או במיוחד לאלוקות.
הייסורים שהם לא ייסורים של אהבה הם ממרקים- ז"א כשהבגד מתלכלך צריך להכניס אותו למכונת כביסה- כך מסביר אור החיים הקדוש במשל את עניינם, מכונת הכביסה מכה וממעכת ומרביצה בבגדים כדי לנקות אותם ועצם ההסרה של הלכלוך כואבת. יוצא שהייסורים הם הם השכר של המקבל אותם הם המירוק בעצמו.
אבל בייסורים של אהבה- שמגיעים לאדם שאין לא במה לתלות ז"א אין לו לכלוך אז מה שמהייסורים כביכול מחסירים ממנו זה את הטוב ולא את הרע (שקראנו לו לכלוך), בייסורים של אהבה השכר והייסורים הם לא אחד, שהשכר (האהבה והחיבור) מגיע רק אחרי הייסורים שמחסירים ממני טוב.
ולכן אמרו בלשון קדשם "לא הם ולא שכרן" קודם כל שנבין שהם- הייסורים מופרדים מהשכר שלא כמו כל הייסורים האחרים שאצלם שכרם והם חד הוא. דבר שני הם לא מהלכלוך. והחביבות היא מיידית, נראת לעין החיצונית, לעומת האהבה שמתגלה מתוך החיסרון והייסורים- כי לחבב אפשר בלי להכיל- מרחוק, אבל לאהוב זה חיבור זה אחדות והכלה אין סופית.
וכן עניין הקמתו של האמורא מייסוריו מלווים בקבלת סמכות עליונה וקניין מידת הענווה. שלא יכל להקים את עצמו משום "שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" והטעם הוא שמבית האסורים רק בזכות התבטלות לכוח עליון יותר והודאה על חוסר שלימות- זו היא ענווה. וכשקיבל על עצמו מרות חברו יכל לקום בקלות ויש סוד ר"ת שם קדוש שמעלה ניצוצי הקדושה במילים "יהיב לי ידיה" והבן.
דביר לוי - מאמרים 