האם יש לאסור ציורי ופיתוחי חיות בבית הכנסת משום ע"ז או היסח הדעת?
הגמרא מלמדת אותנו שיש לאדם להתפלל מול הקיר ושלא יהיה חוצץ בינו לבין הקיר, והפוסקים פרשו שהוא מדין היסח הדעת ודנו בהרחבה בכל סעיפי היסח הדעת ואחד מהם הוא ציורים ופיתוחי חיות על קירות ביה"כ וארון הקודש והבאתי שתי מקורות שמגלים לנו צדדים שונים של המטבע וכך נוכל לברר את ההלכה בנקל.
הרב קוק מספר (אגרות ראי"ה ח"א אגרת י') שכשהיה בזימל והתפלל באיזה בית כנסת שם נפל אחד הספרי תורה והיה זה מפני צפיפותו של הארון ולכן המליץ הרב להגדיל את הארון ואמר להם שזו תהיה עיקר תשובתם להסיר הסיבה הגורמת המכשול[1]. ואכן כך עשו. ברם על הארון היו פיתוחי חיות וצורות של אריות בולטות וכדו' ודן הרב קוק באגרת האם מותר לקיים את הארון עם צורות החיות או שאסור להכניסו לבית הכנסת. ואלו הצדדים שהעלה להתיר: 1. האיסור יצער את התורמים והעוסקים ויוריד להם מלהט חיבוב הקדושה שבערה בם בעת הכנת הארון. 2. דעתם של גדולי עולם שהרעישו ע"ז בביהכ"נ, ביחוד במקום שכנגד המשתחוים. כנראה שמיחו משום שבזמנם לא היה מנהג נפוץ אבל עכשיו בזמנינו נפרץ הדבר ולכן יכול להיות שהוסר החשד משום שדרך העולם בכך ואין מקום לחשוד שעשו זאת לשם ע"ז. 3. בכמה בתי כנסת של גדולי ישראל היו פרוכות וארונות כנ"ל ולא הסירו אותם. 4. רבים הראשונים שלא סוברים שיש בזה איסור [חשדא דע"ז]. 5. וגם האוסרים רובם מדרבנן (חוץ מכמה יחידים). 6. יש לחוש ללעז על הראשונים שלא מיחו.
וסיים שם: "עכ"פ ליותר מסמיית עיני' ודאי חוששני. ובטח ראה הדר"ג שי' האמור בס' הנחמד- בית שלמה". [ולא מצאתי בספר בית שלמה תשובה הנוגעת לזה]. נראה מהרב שבמקום שנפרץ המנהג אין לחוש לזה כנגד ההפסדים הצפויים וכל האיסור שדן בו הוא חשש ע"ז.
ובספר ילק"י (תפילה א סימן צ') הביא לאסור מצד נוסף של "מבלבל דעת המתפללים" שמקורו בגמרתינו וז"ל "והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר – שנאמר: ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל". הראשונים דנים מאיזה טעם נובע איסור זה ויש אומרים שאיסור זה נובע ממניעת בלבול הכוונה בתפילה. ומהמקורות העלה להחמיר בדבר לפי מנהג הספרדים שלא היה נהוג אצלם דבר זה וראיתי בשו"ת היכל יצחק (או"ח י"א) טעם להקפדת הספרדים על עניין זה שלא יכנסו צורות בע"ח בביה"כ והוא משום שחיים ביחד עם המוסלמים שאצלם הוא איסור גמור וגובל בעבודת אלילים, והם יודעים שהם קבלו מאתנו את האמונה באחדות ואת האיסור של צורות בכלל, ובבית התפלה בפרט. וזה כמעט חילול השם כשנכנסים לבית מקדש מעט משלנו ונתקלים בצורות בע"ח. והוסיף בסוף הפסק בילקוט יוסף "יש להסיר צורת האריות מעליה. ויעשו הכל בחכמה ובשלום שלא לגרום ח"ו למחלוקת". נראה מהאמור דלעניין חשש ע"ז יש לספרדים יותר לחשוש ולאשכנזים יותר מקום להקל.
ברם אם מצרפים את עניין היסח הדעת אין מקום לחילוק ויש לחוש מכל מקום, ובכל זאת- איסור בלבול הדעת אין לו גדר מדוייק ובשו"ת וישב הים (ח"ב ס"ט)[2] דן האם מותר לת"ח להתפלל מול ספריה משום שנמשך בדעתו לספרים, לשמותם ומראיהם וכן על זה הדרך אפשר להוסיף חששות שונות ומגוונות ונראה שאין לדבר סוף והגבאים צריכים להמעיט בדברים המסיחים את הדעת אבל אין צורך להגזים. הסחת הדעת מוטלת על המתפלל יותר מאשר על בית הכנסת.
ועוד מה שמובא בגמרא שיתפלל אדם ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר נראה פשוט שאינו לעיכובא, אלא לתוספת ריכוז ורואים אנו שרק לבודדים יש מקום מול הקיר והאם נאמר שכולם עוברים על ההלכה?[3] וידוע שיש עוד טעמים לגמרא הנ"ל כמו ההכנעה- ואז צורת החיות לא תהיה מעכבת מצד זה. וכן עצם העניין שאדם יעמוד מול משהו יציב כמו סטנדר. וכן בעניין השכינה שנמצאת מול האדם בתפילה מובא בפוסקים על הלכה 'שלא להפסיק כנגד המתפלל' (או"ח ק"ב) וראינו בפוסקים גדרי הגובה לזה ולא מצרפים את עניין הריכוז והסח הדעת.
ונשוב לעניין חשש ע"ז, אני ראיתי בכמה בתי כנסיות בא"י שמוגדרים לבני עדות המזרח וצפון אפריקה שאכן יש עיטורי חיות בתמונות השבטים מסביב לאולם אך ממול המתפללים דבר זה נדיר לפי הכרתי את המציאות.
ולעניין הלכה נראה שמצד היסח הדעת אין כל כך לחוש אבל לעניין חשש ע"ז האשכנזים בדיעבד לא צריכים להוציא והספרדים יעשו מאמצים עד איכן שידם מגעת בלי לפתח מריבות וויכוחים.
[1] וז"ל שם: ודבר זה הי' אצלי יותר עקרי מהתענית, (ומטע"ז נהגתי קולא הרבה בהתעני' אף שלא בטלתי, לגמרי, כי לדעתי כיון שעוסקים כולם בתיקון המעוות בפועל הוי תשובה מעלי', דמי למש"כ בתה"ד שלא להחמיר כתשובת מומרים ר"ל, מפני שפרישתם מכל תאות המופקרות להם מורה הרבה על תשובתם).
[2] וז"ל שם: … הגם שאסרו להתפלל כנגד בגדים מצויירים או כותל מצוייר וכדומה מחשש בלבול הכוונה, בכל זאת כנגד פרוכת מפוארת ומצויירת, וכנגד ארון קודש חרוט ומפותח ומצוייר, וכן כנגד קיר שיש מגוון בצבעי שלל, וכן שאר עיטורים וכיורים שבהם מפארים ומרוממים בית ה', אין שום חשש כלל, דכיון שכל אלו הפריטים נעשו לכבוד ולפאר בית ה', אינם מפריעים הכוונה, אלא אדרבא מעוררים אותו בהיות חרדת והדרת המקום עליו, בית פלטין של מלך ומקדש מעט, וזה ברור…נראה מסתבר דאין נכון להתפלל כנגד ארון ספרים, כי עלול מאד הדבר שיגרום לאדם להתבונן בספרים, ותתבלבל כוונתו, ובפרט במי שרגיל בכך, ובפרט כשמדובר בספרים לא כל כך מהמצויין. ונראה דארון ספרים אינו בכלל דברים הצריכין לבית הכנסת, ויש מקום לעיין ולהתבונן עוד בדבר. עכ"ל.
ולענ"ד נראה שסברתו רחוקה שהתיר להתפלל ממול פרוכת יפה וכדו' משום שכל זה תלוי בליבו של האדם אם נמשך אחר הדבר או לא וכל אחד לעניינו כי יש אדם שבהתבוננות בפרוכת תגיע לו הרוממות ויש אחד שימשך במחשבתו אחר היופי ויסיח דעתו מהתפילה.
[3] ומצאתי מ"ש הט"ז (שם בסוף סק"ה) וז"ל: ומכל מקום נראה דאף במידי דחציצה בינו לכותל, אם אי אפשר בקלות להתפלל בענין אחר, כגון לפעמים שמתפללים בעשרה באיזה חדר, ואי אפשר לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל, בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל. שהרי טעם איסור חציצה בזה, משום שלא יבטל הכוונה כמ"ש בית יוסף בשם הרמב"ם בזה, ואין זה אלא למצוה מן המובחר, ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום. ונראה מכל מקום תקנה לזה שיעצים עיניו כמ"ש בסעיף כ"ג, או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ ולא יביא לידי ביטול כוונה כנ"ל עכ"ל.
דביר לוי - מאמרים 