סוד "אמן יהא שמיה רבא"
בגמרא מובא ש"בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו"
והשאלה היא- מה עניין נענוע הראש של הקב"ה? למה דווקא הראש? ולמה זו התנועה שהקב"ה כביכול עושה?
נראה לענ"ד לבאר ע"פ מה שכתב הרב קוק בספרו עין איה (פה), שבגלות כל פעולותיהן של עמ"י משפיעות בנסתר ולא מתגלות לחוץ כמו בזמן הבית. משום שכשבהמ"ק בנוי- הוא מכוון כנגד ירושלים של מעלה וכל מה שנפעל שם משתקף למטה בסוד הפסוק 'תנו לה מפרי ידיה'[1]. אבל כשהבית חרב כל הנפעל למעלה בכח מעשינו, נשאר אצור וגנוז בהסתר ולא מתגלה החוצה.
ועוד נשאל שאלה שתעזור לנו להעמיק. לשון הגמרא בעניין זה קצת קשה, משום שכתוב "יהא שמיה הגדול מבורך"- כל הנוסח הוא בעברית חוץ מהמילה "שמיה" שהיא בארמית, מה עניין הבלבול בין השפות?
אכן הרש"א (מובא במסורת הש"ס) העיר שצריך להיות כתוב 'שמו', אבל אנו נציע הבנה מעמיקה שמחייבת שיהיה כתוב 'שמיה' דווקא. מבואר בשער הכוונות (דרוש הקדיש א) שהאותיות י' ה' א' באות לרמז על המילואים של שם יה שכל מילוי רומז לאחד המוחין (חב"ד) וזה פירוש יהא- המילויים של שמיה [שם- יה] רבה [שיתעלו ויתגדלו].
מובן מפה, שכל הפעולה של 'אמן' זה היא במוחין שהם נעלמים מהאדם, וזו ההנהגה הנעלמת בגלות שרק היא פועלת ורק הראש של הקב"ה זז, אבל שאר הקומה של ההנהגה (הגוף כביכול) לא זז כי העיסוק בגוף גם במשל (הגשמיות) וגם בנמשל (ההנהגה) לא שייך בגלות.
[1] ראה חוברת 'עטרת בעלה' של מו"ר הרב זאגא.
דביר לוי - מאמרים 