"לא בשמיים היא"- האמנם?!
שאלה: הגמרא מספרת על ר' יוסי שפגש בחורבה את אליהו הנביא ואמר "באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים…". ויש לשאול- איך הוא למד מאליהו? שהרי כלל נקוט בידינו ש"לא בשמיים היא".
תשובה:[1] החתם סופר[2] כתב שכאשר נגלה אליהו זכ"ל בעולם הזה בנפש ובגוף כדי ללמד תורה את הזוכה לכך, אזי דינו כרב ומלמד חי וקיים המוסר תורה לתלמידו, ואין בקבלת תורה באופן זה חשש משום 'לא בשמים היא' כלל, ושפיר פוסקים כוותיה. אבל כאשר מתגלה אליהו זכ"ל בהשגה שכלית בלבד, אז אמרינן ביה 'לא בשמים היא'.
במסכת יבמות (י"ד.) לגבי בת קול שיצא להורות דהלכה כבית הלל לגבי בית שמאי, דמשגיחים בבת קול להכריע הלכה כוותיה. והוא דלפי האוקימתא הראשונה שם, בין רב ובין שמואל סבירא להו דמשגיחים בבת קול. ולפי האוקימתא השניה, הוא פלוגתא בין רב לשמואל.
ובתוספות (שם) הקשו הסוגיות דיבמות ודבבא מציעא ששם מובא שאין משגיחין בבת קול , ותירצו בשני אופנים. א'- דלעולם משגיחים בבת קול, והטעם דבמעשה דרבי אליעזר וחכמים אמר רבי יהושע דאין משגיחים, היינו משום דבת קול דהתם יצא רק לכבודו של רבי אליעזר להפיס דעתו, ולא לפסוק כוותיה. ב'- דנגד רבים (כמעשה דרבי אליעזר נגד חכמים) לא משגיחים, אבל לפסוק כרבים משגיחים, אפילו אם בא הבת קול להבהיר ולהכריע דפוסקים כרבים (שהם בית הלל) נגד חריפים טפי (שהם בית שמאי).[3]
בעירובין (ו':)[4] מבואר דהא דנוקטין להלכה בכל מקום כבית הלל, הוא משום בת קול.
בבא מציעא (קי"ד.) דקיי"ל כרבי שמעון דקברי עכו"ם אינם מטמאין באוהל, משום דהכי אמר אליהו.[5]
לרש"י[6] יכולה להיות הוראת דינים עפ"י נבואה.
החיד"א (שם גדולים על מחבר ספר 'שו"ת מן השמים') הניח דאיסור 'לא בשמים היא' הוא דוקא בזמן הסנהדרין, ובדבר שטרם נחלקו בו הסנהדרין, שאז החובה לברר הענין אצל השופטים. אבל בדבר שכבר נחלקו בו הסנהדרין ולא הכריעו מחלוקתם, בזה צייתינן לנביא ולאליהו זכ"ל ולרוה"ק, ואפילו בזמנן, כיון שעלתה על שולחנם של מלכים חכמי הסנהדרין ולא הכריעו.
הרב קוק (אגרת קג) כותב: "אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסודי-התורה (פ"ט) דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מ"מ הלא שיטת התוס' (יבמות י"ד) היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים", שהי' ערך לענין הנבואה בענין תורה שבע"פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת ע"י נביאים ובאמת לא פעלה כלום הנבואה בזה… טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי. ולע"ד זהו החילוק שבין כהן לשופט, המוזכר בתורה לענין קבלה מבי"ד, שהכוונה: בין דרך לימוד שרוח הקודש ג"כ מסייע את בירור ההלכה, והיינו כהן ד"שפתיו ישמרו דעת כי מלאך ד"צ הוא", ובפרט כהן גדול דבעי' שיהי' מדבר ברוה"ק בשביל אורים ותומים (כיומא ע"ג), לשופט דהיינו שמוציא משפט ע"פ הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול. ובאמת יש לכל אחד מהם צד חידוש שישנו בכלל לא תסור, דאם הי' כתוב רק כהן הייתי אומר דדוקא בהמדבר ברוה"ק יש ל"ת, ואם הי' כתוב רק שופט הייתי אומר דאין שייכות לענין רוה"ק כלל בנטית סברת ההלכה…וי"ל דבמקום שאין שום צד מקום ספק ע"פ סברת העיון שייך "לא בשמים היא" אליבא דכו"ע, אבל במקום שיש ע"פ עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין זה בכלל "לא בשמים היא". וי"ל שההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה נשתכחו לגמרי, ומשו"ה לא היה אפשר להחזירן כ"א ע"י פלפול של עתניאל בן קנז, וי"ל שהי' די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פלפול, וההכרעה תהיה ע"פ נבואה או רוה"ק וכו', וזכה עתניאל לברר אפילו את גמר ההחלטה ע"פ פלפול".
הרב נבנצל שליט"א ענה לי בע"פ "אליהו יודע לפסוק הלכות". וכששאלתיו האם כשהאר"י כותב שקיבל מאליהו- יש לקבל דבריו הלכה למעשה? אמר "כן".
ונראה לענ"ד גם כן, שאליהו הקשה על רבי יוסי קושיות מסברה, וע"פ הסברה למד מאליהו, ואין בעיה של 'לא בשמיים היא' אם הסברה היא שכלית, ואיסור 'לא בשמים היא' הוא רק בגילוי בלי סברה. ועוד ראה בצל"ח[7] שמביא שלא נפסק כאליהו ממש אלא הפסיקה הסופית לעניין החורבה מופיעה בהמשך הגמרא שם, וההלכה נפסקה ע"פ הגמרא בהמשך ולא ע"פ אליהו פה (ובאמת אין ציון לעין משפט נר מצווה בסיפור כלל).
[1] חלק מהמקורות מובאים באריכות בספר 'גבורות האר"י', במיוחד פרק ד ובספריו וכתביו הרבים של הרב יעקב משה הלל שליט"א שמתייחסים לעניין בסוגיית הפסיקה ע"פ קבלת האריז"ל. מנגד לשיטה זו, ראה ילקוט יוסף שבת בקונטרס אחרון על שיטת הפסיקה והיחס למקובלים, וכן בילקוט יוסף חנוכה התשע"ג עמ' ת"ח שמתייחס לשיטתו של הרב הלל בארוכה.
[2] (בשו"ת חלק ו' בליקוטים סימן צ"ח) וכן מוכח חילוק זה בתיקונים (תיקון ז' מזוהר חדש דף ק"ס ע"א). ומפורש להדיא בזוהר (חלק ב' דף קצ"ז ע"א, ובחלק ג' דף פ"ח ע"ב), עיין גם בפרדס רימונים (שער כ"ד פרק י"ד).
[3] ובשו"ת וישב הים ח"ב סי"ד הערה ה כתב: "ולענ"ד נראה ליישב קושיית התוספות על פי יסוד חילוק אחר, והוא כי אין איסור דלא בשמים היא אלא כאשר הבת קול מכריע כדעה מסויימת, בהלכה מסויימת פרטית, אבל אם הבת קול מודיע כיוון או דרך פסיקה באופן כללי, כגון הא דבית הלל שראוי לפסוק כמותם כיון שהם רוב או ענווים וכדומה, אין בדבר משום לא בשמים היא, דאין כאן הכרעה בדבר הלכה מסוימת פרטית, אלא הוראת כיוון פסיקה כללית בלבד. ודומה זה למ"ש הרמב"ם (יסודי התורה פ"ט ה"ב-ד) שאין האיסור דלא בשמים היא אלא דוקא באופן שאמר הנביא בדין מסויים מדיני התורה שההלכה כך, או שהורה כשיטת פלוני בהלכה פלונית, אבל בהוראות כלליות כמו לומר ראוי לקבוע הלכה כחכמי ישיבה פלונית, אין האיסור. והטעם כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים וז"ל: ולא הורשנו הקדוש ברוך הוא ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים וכו'. ר"ל דאין ללמוד מהנביא דבר תורה ולהכריע על פיו הלכה, אבל הוראת ענין כללי, שאינו נכנס הנביא כלל לדון ולהורות בדבר הלכה מסויימת, אלא להורות שיטת ודרך פסיקה או לימוד או הנהגה, בזה שפיר יש לומר דשומעין לנביא. [ובחילוק זה מתיישבת קושיית הכסף משנה על הרמב"ם] וגם צ"ל דלא חשיב כמכריע הבת קול במחלוקת שבדין מסוים משום שבא להכריע כרוב נגד מחדדי, ודו"ק. ואחר כותבי זה ראיתי שכבר חילק כן להדיא בדעת רבינו הרמב"ם בספר אור שמח שם עיש"ב".
[4] (ושם י"ג ע"ב), ופסחים (דף קי"ד ע"א), ולהרמב"ן (בחידושיו לפרק זה בורר דף מ"ט ע"ב). וכן מוכח מהריטב"א (ר"ה דף י"ד ע"ב).
[5] ופסקו כוותיה בהגהות מיימוניות (פ"ג דאבל), ובחינוך (סימן ש"צ), וברשב"ץ (ח"ג סימן שכ"ג), ומרן בכ"מ (בפ"ה דטומאת מת), ובבית יוסף (יו"ד סימן שע"ב).
[6] בסוכה (דף מ"ד ע"א), ובתענית (דף ד' ע"א), ובבכורות (דף נ"ח ע"א) בתוס' ד"ה מפי בשמו של רש"י (וכן נראה מפירוש רש"י בעירובין דף ס"ג ע"א ד"ה דכתיב, דיכולה להיות הוראת הלכה על פי אורים ותומים עי"ש). ועיין שם שהקשה סתירה בדברי רש"י ממ"ש במסכת שבת (דף ק"ח ע"א ד"ה אם יבא), ובעירובין (דף מ"ה ע"א ד"ה הרי שמואל), דמידי דאיסור והיתר אין ללמוד מפי נביא אלא מפי חכמים, ועיין שם עוד מ"ש בזה.
[7] וז"ל: "והנה בחורבה זו כבר היה שם ר' יוסי ואם היה גם אליהו נכנס לשם היו תרי וכשרי, דאין לך כשרי יותר מאליהו ור' יוסי וליכא חשדא, ואפ"ה לא נכנס, מזה למד ר' יוסי שאין נכנסין לשום חורבה אפי' ליכא חשש חשדא, אבל כל זה שלא להתפלל שהרי אליהו לא התפלל באותה שעה, אבל להתפלל במקום דליכא חשדא לא למד ר' יוסי מאליהו. אמנם כל זה בעובדא דר' יוסי עם אליהו, אבל לדינא- האמת הוא דאפילו ליכא חשדא אפ"ה לא יכנס אפילו להתפלל, והוא מדברי הגמרא לקמן דקאמר מפני החשד…".
דביר לוי - מאמרים 