האם מותר ללכת לבתי קברות או קברי צדיקים ולהתפלל שם?
"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי, אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה, וכל שכן מילי דעלמא".
מסביר רש"י את סיבת האיסור: "הוה ליה לועג לרש". ז"א אסור לקיים מצוות [שלא לצורך המת וקבורתו] בסביבתו, משום איסור לועג לרש. התוס'[1] מביאים את הרי"ף ומגבילים את האיסור בארבע אמותיו של המת משום שזה גבולו ההלכתי. מובן שלכל הדעות, אסור לומר דברים שבקדושה ליד המת. ויש לשאול בנוגע למנהג העולם שרב בני האדם תופסים במעשה התפילה והלימוד בבתי קברות עניין גדול וטוב, למרות שהמקורות הפשוטים מורים ההיפך. הרמב"ם (הל' אבל פי"ג ה" ט) מגמרא זו פסק כך: "אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור". ראשית אנו רואים שהרמב"ם מרחיב את הד' אמות ומכיל את האיסור גם בכל שטח בית הקברות אפילו אם לא נמצא בקירוב ד' אמות למת. שנית, כנראה שלגבי מילי דעלמא פסק כמו הדעה הראשונה בגמרא, שיהיה מותר במילי דעלמא. ואכן כך פסק מרן בשו"ע ( יו"ד שמ"ה ט"ז) וז"ל: "אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, אסור. והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה". [ראה שטמ"ק ותוס' ראש[2] ועוד, שמביאים טעם לאסור גם מילי דעלמא. אבל משום שלא נקטינן שיטתם להלכה לא נאריך]. בכל אופן דברים שבקדושה כגון תפילות, תהילים, לימוד תורה וכי"ב אסור בפשטות. גם לעניין אמירת קדיש על המת שלכאורה זהו צרכו נקט המחבר (שע"ו ד') שצריך להתרחק מהקבר וז"ל: "ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש". והוסיף שם הש"ך: "אף לקדיש צריך להתרחק ד' אמות מהמת". יש המתרחקים מהקברות ארבע אמות אבל נשארים בתוך בית הקברות ולא יודעים שראוי להחמיר בו שיהיה דינו כארבע אמות, וכך כותבים הטור והמחבר (מ"ה א' וסימן ע"א ז' וכן ברמב"ם למעלה) ונראה מסתימת דבריהם שנוטים להחמיר, וז"ל המחבר (שם): "אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש". המשנ"ב (מ"ה א'. ראה ביאור הלכה) כתב שיש מקילין וראוי להחמיר. הנצי"ב כתב (העמק שאלה פ' חיי שרה שאילתא י"ד אות ו')[3] שאם הקבר עמוק י' טפחים אין בזה איסור לועג לרש. אבל לא מצינו בפוסקים שחילקו בזה וצ"ע. במסכת תענית (טז.) מובא עניין ההליכה לקברות ביום צרה ושם ב' דעות: הראשונה- כדי שיתפללו המתים עבור צרכי החיים. והשניה- כדי שאותם הבאים לשם יקבלו כניעה ושפלות רוח, ביודעם שאם לא יוושעו ח"ו יהא סופם כמו המתים ההם. שואלת הגמרא: מה ההבדל בין שני הפירושים? והתשובה היא- ההבדל הוא קברי גוים! אם הטעם הנכון הוא שיתפללו המתים עבורנו, הרי אותם גוים שוכבי קבר לא יבקשו עבורנו. ואם הטעם הוא שנשיג ענווה בראותנו מה יהיה בסופנו, נלך גם לקברי הגוים. ופוסק הרמב"ם כהטעם השני, שהולכים גם לקברי הגוים (הל' תעניות, פ"ד הי"ח) "ובוכים ומתחננים שם כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם". [וממה שאנו רואים שאין הראב"ד מסתייג ממנו, ראיה לכך שגם הראב"ד מסכים לפסיקה זו של הרמב"ם]. וסיבת פסיקה זו היא, כי בירושלמי למשנה ההיא בתענית, הביאו רק את הנימוק השני ולא הזכירו כלל את הנימוק הראשון. כלומר לפי הירושלמי אין זכר לכך שהמתים יתפללו עבורנו. וכן גם בשו"ע ורמ"א[4] סוף סי' תקעט, פסקו כדעת הרמב"ם, שאין ההולכים לקברות מבקשים מהמת שיתפלל עבורם.
יוצא ממקורות אלו שאין ללכת לבתי קברות ולבקש מהמתים שיבקשו עלינו רחמים.
ואחר כל זה צ"ע על דברינו מכמה ממאמרי חז"ל הנראה מהם בבירור שיש בהליכה לבתי קברות עניין חיובי. ראשית הגמרא בסוטה (לד:) מספרת על כלב שהלך להשתטח על קברי אבות. בתענית (כג:) ר' מני הלך לקבר אביו ובקש שיעזור לו ואכן נענה ועזר לו. בחגיגה (כ"ב:) "הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי ב"ש אמר נעניתי לכם עצמות ב"ש…". ובמכות (ה:) גבי ר' יהודה בן טבאי שהרג עד זומם כל ימיו היה משתטח על קברו של אותו העד. בסנהדרין (מ"ז:) "קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא". ופירש"י "והן מתרפאין באותו עפר".
נתחיל בהערות על מעשה כלב: 1) כלל נקוט בידינו- אין פוסקים הלכה ממדרש אגדה[5]. 2) אפשר שעשה זאת ע"פ הטעם הראשון של הגמרא בתענית, ולהלכה לא נפסק כך ברמב"ם והשו"ע. 3) ושמעתי שהרב דב ליאור שליט"א מעיר, שמערת המכפלה חוצצת מהטומאה משום שבנויה בשתי קומות, והציונים שאנו מתפללים עליהם הם לא הקברים עצמם. (הערה 1 תואמת לכל שאר המקורות המובאים לעיל, שכולם דברי אגדה הם. וראה בהמשך על דברי האריז"ל והזוהר ששייכים גם פה.) וביומא (פ"ז.) מובא, והובא לפסק הלכה בש"ע (או"ח תר"ו ב' וכן בחו"מ ת"כ ל"ח) "אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו". ויש לומר שהעניין פה הוא להכניע לבו כדי שיעשה תשובה, כדעה השניה בתענית שנפסקה ברמב"ם ובשו"ע כנז"ל. ומה שהושיבו ישיבה על קברו של חזקיה (ב"ק טז:) אפשר לתרץ שהיה בריחוק ד' אמות, ועוד- שהיה הלימוד כולו לעילוי נשמתו, ובזה מתקיים 'צרכו של מת'. עוד יש להקשות מדברי האר"י והרח"ו (סוף שער הגלגולים) והזוה"ק (ח"א רכ"ה.) שיש עניין גדול בהשתטחות על קברי צדיקים. גם כאן יש להעיר הערות שיאירו את האופן בו דיבר האר"י והזוה"ק, וע"פ זה יתורצו גם המעשיות המובאות בגמרות הנז"ל: האר"י בעצמו הציב תנאים גבוהים מאד להולך להשתטח על הקברים: 1. ענווה מוחלטת. [בחצי קריצה אמר הרב ישראל אביחי: אז אם אתה הולך סימן שאתה גאוותן]. 2. טהרה מפגם הברית[6][7]. 3. הוא בעצמו אוסר להכנס בתוך ד' אמות של כל קבר. [אמנם שמעתי מהרב ישראל אביחי שבימי ספירת העומר קל יותר ללכת לבתי קברות ולא לחוש להנ"ל]. וגם על עניין קבורת המת ולוויתו (שהם מצווה בוודאי) כותב האריז"ל, שהאדם יתפלל ויקווה שזכות המצווה תציל אותו מפגעי הטומאה ודביקות החיצונים שעלול להגרם לו. ועיין אגרת הגר"א (ששלח בעת שנסע לארץ ישראל) שכותב, כי הרבה נזק בגוף ובנפש יש להולך לבית הקברות, שלא בזמן קבורת המת. הרב נבנצל שליט"א אמר לי בע"פ: "מותר ללכת להתפלל בבתי קברות בזכות הנפטר". שאלתי אותו אם התכוון "לזכות הנפטר" (ואז זה יהיה 'לצרכו')? ואמר לי שבזכות הנפטר גם נקרא לצרכו משום שזה מכבד אותו שמתפללים בקברו ובזכותו.[8] מובא באליה זוטא (תקפא): "כתב במהרי"ל הל' תענית משום דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קודש". ויש לשאול על דבריו איך יאמר שבית הקברות הוא מקום טהור[9] וקדוש? הרי להלכה אסור לכהן בשום אופן להכנס לבית קברות. ואם כבר הולך לקברי צדיקים (בהיתרים שכתבנו), הכלל המובא בסוף דברי המהרי"ל הוא כלל חשוב: "והמשתטח על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר" [וראה בדברי הרב נבנצל שהבאנו, לדון איזה 'צרכי המת' יש כאן]. ויש שאמרו שקברי צדיקים בפרט הם קדושים ולא מטמאים[10]– ויש לשאול עליהם אותה שאלה, שהרי לדינא אין היתר לכהן להכנס לשם מדין טומאה. [ומעניין לעניין באותו עניין לגבי מה שכתב מוהר"ן (ויכול להיות שזה בכלל ר' נתן תלמידו) שקברי צדיקים הם בחינת קדושת א"י[11]. יש לדייק במילה 'בחינת'. ופשוט שאסור לצאת לחו"ל מטענה זו, שאם אדמת הקברות היא בחינת א"י אז כל הצומח שם חייב בדיני שמיטה מעשרות וכדו', וודאי שאין זה נכון. ואם תאמר שמדובר על הקברות עצמם ולא על האדמה הסובבת אותם, אזי כל ההולכים לשם לא עומדים על אדמה שהיא בחינת א"י. וראה עוד במאמרים של הרב משה צוריאל בעניין יציאה לאומן]. בתשובה[12] כותב הרצי"ה בשם אביו להקל בדבר וללמד זכות על ההולכים להתפלל בקברי צדיקים (דווקא), וזה נראה מלשונו: "ובשם כאאמו"ר שליט"א אודיעהו שיש לצדד בזה בזכותו של מי שהורה לעשות כן…". אך הוא מסכם בסוף דבריו שם: "אמנם התוס' בב"ק מוכח דלא סבירא להו כל חילוקים אלה רק הרחקת ד"א". לכן, עם כל לימוד הזכות, נראה שנוטה לאסור כדברינו. [ויש לציין שבשו"ת משפט כהן קמ"ז פסק לאסור לצאת לחו"ל לקברי צדיקים, משום שאין פה מצווה שאפשר לצאת בגינה לחו"ל]. והביא שם מספר חסידים שבקברי צדיקים אין חשש של "לועג לרש" ולכן אין חשש לקיים מצוות בסמוך לקבר, אבל עניין הטומאה נשאר בעינו. הרב עובדיה בשו"ת יחווה דעת[13] מביא מקורות להקל בדבר ביקור ותפילה בבתי קברות. שלא כהרגלו בקודש, לא הביא את הפוסקים הפשטנים[14] בזה, אך הביא את דברי התלמוד בתענית ולא הביא שנפסק בשו"ע וברמב"ם שלא כדעה שמבקשים מהם רחמים. כמו כן, הביא ספרים בלי לצטט אותם ולדון בדבריהם. וראה במאמר הנז' של הרב משה צוריאל, שדוחה את הנאמר בספרים אלה, ואומר שיש לנו ללכת ע"פ הפשט והפוסקים ולא ע"פ המקובלים (וגם אם כן- צריך לעמוד בתנאיהם כמובא). בברכות (יח:- יט.) הגיעה הגמרא למסקנה שהמתים בבית הקברות לא שומעים את החיים, ואיך נבקש מהם שיתפללו עלינו?![15] הרמ"א פוסק בסימן תקנט בהלכות ת"ב "והולכים על הקברות מיד שהולכים מביה"כ". על כך כותב המשנ"ב: "של ישראל, כדי שיבקשו עלינו רחמים. ואם אין של ישראל הולכים אפילו על קברי עכו"ם לומר שאנו חשובין כמתים. וכ"ז היינו לילך לביה"ק ברחוק ד' אמות אבל לא על הקברות ממש אפילו קברי ישראל כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים". ושעה"צ מפנה בתחילת דבריו לגמרא, משום שהפוסקים הקדמונים לא צידדו כדעה הזו שיש ללכת דווקא על של ישראל כמו שאמרנו. וצ"ע. הרמב"ם (אבל ד' ד') כותב במפורש "ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". וסיכם פה דעתו גם בעניין הליכה לבתי קברות וגם בעניין העיסוק בפארם של קברי צדיקים. לעניין נשים מובא בשו"ע (יו"ד שנ"ט) שאין להן ללכת לבתי קברות "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות". והש"ך מחזק דבריו שם "שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו". ויש לזה טעם ע"פ הסוד. וכן הגר"א (באגרת שכתב בעת נסיעתו לא"י) "ששם מתדבקין הקליפות מאד וכ"ש בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה" ("אוצרות הגר"א", שער ב') .
לסיכום:
לפי ההלכה הפסוקה, הכניסה לבית קברות היא לא לצורך שהמתים יתפללו עלינו, אלא לזעזע ליבנו. ולכן אין נפק"מ בין קברי צדיקים לקברי גויים.
לפי תורת הסוד, שפוסקת שיש עניין בקברי צדיקים דווקא, יש לעמוד בכל התנאים הנחוצים. שאם לא כן יש סכנת טומאה והדבקות הקלי' למתפלל ליד הקבר.
פשוט שלצורך קבורה ולווית המת יש מצווה וחובה לרואה הארון להטמא למת ולהכנס לבית הקברות. ועדיין צריך להתפלל שלא ינזק ושזכות המצווה תגן בעדו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
אם כבר הולך מכל סיבה שהיא (מצוות לווית המת, הספד, השתטחות העומדת בתנאי הסוד וכיוצא בזה), צריך שכל עיסוקיו בקודש (תפילות, לימוד וכיו"ב) יהיו לצרכו של נפטר. (ולדינא מקילים שתפילה בזכות הנפטר גם נחשבת לצרכו).
נראה[16] שיש להפנות את 'התפילה בזכות' לכל הקבורים מסביב, שהרי בבתי קברות מצויים כמה קברות צמודים שאין ביניהם ד' אמות [וכן יש לחוש שמא כל בית הקברות דינו כד' אמות לדבר זה, כמו שכתבנו] וגם עליהם וודאי חל דין זה. ויאמר "הריני מתפלל\ לומד בזכות\ לזכות כל הקבורים פה בבית הקברות הזה ובפרט בזכות\ לזכות פלוני בן פלוני הקבור פה".
ראוי מאוד שנשים לא ילכו לבתי קברות.
[1] ועיין גליון הש"ס (שם) שציין לדברי התוספות בבבא קמא (ס"ז: ד"ה שהושיבו) שמשם ראיה לזה.
[2] ראה בתוס' רא"ש שמחלק גם בין איסור "לועג לרש" שלפיו אסור לעשות מצוות בד' אמותיו של מת\ קבר, לבין איסור מדין "כבוד המת" שלפיו גם בריחוק יותר מד' אמות יאסור לקיים מצוות וגם לדבר במילי דעלמא. אבל אין ההלכה כן ולכן לא הארכנו בזה.
[3] ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן ג וז"ל:
"ויעויין בשדי חמד מערכת אבילות אות קט"ו שמעתיק ג"כ דברי העמק שאלה בקצרה, וקורא קילוס לעצם חילוקו זה וכותב דנראה דהדין אמת ומיליה מילי דסברא נינהו עיין שם.
גם לרבות בספר שו"ת זקן אהרן (וואלקין) חלק ב' סימן פ"ה כותב על אודות חילוקו של העמק שאלה דהדין אמת, ומוסיף דברים בראי' וחיזוק".
[4] ואמנם הרמ"א בסוף סי' תקפ"א מביא, שהעם יוצא להרבות שם בתחינות. אבל מי שיראה מקור הדברים ב"דרכי משה" הארוך יווכח, שהוא מביא ממהרי"ל שיוצאים מפני טעמו של הרמב"ם, כדי לקבל הכנעה. ורק "העם" נהגו ללכת כדי להתפלל, ואת זאת הוא העתיק בקיצור בהגהתו לשו"ע.
[5] ירושלמי פאה פ"ב, ה"ד שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' קסא): "כי כל דברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין". וכך כתב מהר"ל: "שאין לסמוך על דברי אגדה, לפרש האגדה כפשוטה וכו' ובשביל כך אמרו (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח) אין למדין מתוך האגדה, כי לא נתברר ע"י קושיות ותשובות, שאז היה ראוי ללמוד מהאגדות וכו' מפני שלענין הלכה צריך שיתברר ע"י קושיות ותרוצים, לכך אין למדין הלכה מתוך האגדה" (באר הגולה, סוף באר ששי, עמ' קלה).
[6] וכך הביאו גם ה"מגן אברהם" (לשו"ע או"ח סוף סי' תקנ"ט), "ערוך השולחן" (או"ח סי' תקנ"ט ס"ק ז') וה"חיי אדם" (סי' קל"ח, סעיף ה').
[7] "ודע כי לא כל אדם ראוי והגון להשתטחות הנ"ל. והסיבה היא כי אין לך אדם שלא יצא ממנו טיפת זרע לבטלה אשר מהם נוצרים בחינת מזיקין הנקראים שידין ונגעי בני אדם כמ"ש. והנה האדם ההולך שם אפילו במקרה שלא להשתטח, מתדבקין בו, ואפשר שיתעברו בו ומחטיאו. ולכן אין ראוי לילך לבית הקברות אם לא לצורך מצות הלוויית המת וקבורתו וכו'. ובפרט אם האדם ההוא גם לא נטהר ולא תיקן הנגעים אשר לו ולא שב בתשובה עליהן, כי בוודאי יתדבקו בו מדי עברו בבית הקברות" ("שער היחודים ונבואה" , פרק ד, מהד' קארעץ, תקמ"ג דף ד).
[8] ומצאתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן ג, שהביא מספר שו"ת זקן אהרן (וואלקין) חלק ב' סימן פ"ה שכותב: "דאין כאן לועג לרש היות ומחשיב עי"ז מקום קבורתם למקום קדוש להתפלל שם וזהו כבודם". וכותב ע"ז הציץ אליעזר: "אבל סברא זאת היא כנגד הנפסק לאיסור, ויש רק לומר דהיא שייכת ביותר כשציבור שלם מתאסף ומתפלל שם ביחד, כבכגון נידון שאלתנו שמתאספים ובאים לשם כך ממרחקים" ואני לא הבנתי מה חילוקו, שעדיין זה נגד פסק הגמרא לאיסור, כלשונו הוא.
[9] ועוד ראה את דברי האור החיים הקדוש (ברא' נ', א') בעניין טומאת המת שרק ביעקב שאמרו עליו חז"ל שלא מת אין בו עניין טומאת מת, אבל בשאר האבות או הצדיקים אין לומר כך אלא טומאת המת בוקעת ועולה מקברם.
[10] 'שם הגדולים' להחיד"א , ערך ר' אליעזר בן נתן, ראב"ן, וז"ל שם: "כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיאר"ה [מלה ערבית עבור פקידת הקברות] אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות קריאת שמע או להתפלל תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ע"א, ולהרמב"ם לא יצא [ידי חובת תפילה] אף בדיעבד וכו' [הערת הרב משה צוריאל: נ"ל הל' תפילה פ"ד ה"א "מעכבין", והלכה ח, "שמרחיקין מן המת"]. עד שמצאתי בספר חסידים סי' תתשכ"ט שכתב: רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו בקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצוות. עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנז' ויותר מהמה."
[11] ואני מצאתי להקשות ע"ז מדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויגש על הפסוק "אל תירא מרדה מצרימה" (מו, ג) שכתב: "ירא היה שמא יקבר בארץ טמאה". (וכן שם, ד) ואם האבות יראו מזה, איך נאמר שקבורתם אדמת קודש? שאם כך לא היה לו לחשוש, הרי מקום קבורתו יהיה קדוש כקדושת ארץ ישראל.
[12] אורח משפט כ'.
[13] חלק ה' סימן ל"ה וסימן ג"ז.
[14] וראה יחווה דעת ח"ד ס' נ"ח שדן בעניין כניסת כהנים לקברי צדיקים ששם פורס כדרכו בקודש את כל המקורות הדנים בעניין קברי צדיקים האם מטמאים או לא, ומגיע שם למסקנה ברורה שאכן מטמאים ואין להקל לכהנים.
[15] וראה שו"ת קול מבשר שהביא מקורות מגמרות והשו"ע שמצדדים כן ללכת לבתי קברות.
[16] ראה שו"ת וישב הים ח"א ט"ז.
דביר לוי - מאמרים 