האם מותר להתפלל בלע"ז?
הגמרא מלמדת שקוראין את שמע בכל לשון והרי"ף מעיר שלגבי תפילה- היא גם נאמרת בכל לשון אבל רק בציבור. ושלא בציבור יש לאמרה רק בלשון הקדש והוא לומד זה מגמרא (בשבת יב: וסוטה לג.) וז"ל הרי"ף:
"והא דקתני[1] תפלה בכל לשון ה"מ בצבור אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב [שבת יב:, סוטה לג.] לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית".
ונראה לשאול למה הרי"ף לומד מארמית לכל לשון? שהרי הוא בעצמו מביא את הסיבה שאין אדם שואל צרכיו בלשון ארמית- משום שאין המלאכים מכירין בשפה זו דווקא.
ואכן הרא"ש כבר חילק וכתב שרק בלשון ארמית אדם לא ישאל צרכיו[2].
רק שהרא"ש (סי' ב' פרק שני דברכות) נתן טעם לשלילת בקשת הצרכים בארמית משום 'שהיא שפה מגונה' והסיק זה מקושיית התוס' בשבת (שם) ששואלים הרי מצינו שגבריאל לימד ליוסף שבעים לשון, משמע שיודעים שבעים לשון וכן הם יודעים מחשבות בני אדם ולכן קשה לומר שהם 'לא מכירין בלשון ארמית' או שלא יודעים את בקשת ליבו של השואל צרכיו. ולכן היה חייב לתרץ שהם מכירין בשפה זו רק שהיא 'לשון מגונה בעינהן להזקק לו'[3].
אבל שתי ההנחות של תוס' קצת קשות.
1- הגמרא בסוטה (לג.) אומרת שגבריאל לימד ליוסף שבעים לשון- מאיפה לתוס' להשליך לכל המלאכים? הרי זה סותר את הגמרא בשבת. ואולי המלאכים כולם לא מכירין בלשון ארמית חוץ מגבריאל שהייתה לו שליחות ללמד את יוסף ורק לצורך כך קיבל את ידיעת השפות ולא לצורך אחר כמו שמובא בספר העיקרים (מאמר ב פרק יב):
"השם יתברך ימנה כל אחד מן המלאכים על ענין מיוחד כפי השגתו וכחו, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה נ') אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, שיראה שיש לכל מלאך שליחות וכח מיוחד כפי השגתו".
יוצא שרק גבריאל ידע שבעים לשון לשליחות מיוחדת ואין תפקידו לקבל תפילות ולכן לא יעזור לאדם לבקש צרכיו בלשון ארמית משום שגם אם יש מלאך אחד שמכיר שפה זו אין זה תפקידו לקבל תפילות.
ועוד שמהגאונים מובא (על עין יעקב סוטה מט.) שלשון ארמית אינה בכלל שבעים לשון.
2- ועוד מסיק התוס' שהמלאכים יודעים מחשבות בני אדם. מקשים עליו כמה מגדולי ישראל (ראה מעיו"ט על הרא"ש פה וגר"א או"ח ס' ק"א ד') מאיפה למד דבר זה?
הגם שניסו רבים לתרץ תמיד סייגו דבריהם בסוף במיוחד משום שכתוב "אתה לבדך ידעת את לבב האדם" (דה"י ב, ו') וכן "עקוב הלב וגו' מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'" (ירמיה י"ז) ובזוה"ק ( ח"א, ק"א ב' מובא בגר"א שם) "אלא לא ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע".[4]
נראה לסכם שהמלאכים הם שליחים של שליחות מיוחדת, ואין הם מכירים כלל בשפת ארמית ולא במחשבות לבבות בני אדם. ולא בגלל ש'לשון זה מגונה בעינהן להזקק לו'[5]. כל דיון זה בעניין ידיעת המלאכים זה היה פלפול לשעשוע דאוראיתא ואין פה נפק"מ להלכה זו, כי למרות שהטעם הוא שונה- נסכים עם הרא"ש להלכה:
ונראה שיש לאדם להתפלל תמיד בכל שפה. חוץ מארמית- כשהוא יחיד [אבל בציבור אין בעיה להתפלל בארמית משום דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים.רש"י סוטה שם].
ולכאורה לא ברור למה בעל המחבר כתב בשולחן ערוך או"ח ק"א ד' את סברתו של הרא"ש רק ביש אומרים אחרון. וז"ל [המקורות בסוגריים מרובעות הן תוספת שלי]:
"יכול להתפלל בכל לשון שירצה [גמ' סוטה לג.], וה"מ בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש [רי"ף]; וי"א דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון [הצרפתים, מובא בתר"י]; וי"א דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי [רא"ש].
גם מהבית יוסף נראה שדרך הפסיקה פה היא פשוט כרונולוגית (גמרא, פירוש הגמרא ע"פ הרי"ף, ביאור ר"י את דברי הרי"ף ע"פ דברי הצרפתים, סיוג הדברים וסיכום של הרא"ש) ואין פה נסיון להכריע.
יש גם את דעת המאירי (ברכות יג. שבת יב: סוטה לב.) שמתרגם את כל העניינים הרוחניים כמשל. את המלאכים שלא מכירים בלשון הארמית- מפרש ש"אין הכונה מצויה בדבריו… מתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות" ואת העניין שהציבור לא צריך למלאכים- מפרש "ר"ל שכונתם מצויה הרבה".
ובהמשך דבריו מבאר שדעתו היא כשל הרי"ף "אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי והוא הדין לכל הלשונות שהם רחוקים מלשון הקדש" רק שמבחינתו כל העניין הוא לא מן הדין אלא רק לכתחילה, "דבר זה אינו לעכב אלא שהדבר הדור לו שבצבור ודאי הם בוררים הלשון השגור בפיהם והמבורר להם יותר והכונה מצויה להם בכל ענין [בכל שפה] אבל ביחיד אלו אתה מתירו בכל לשון- יבור לו לשון העם, ויהא בעיניו כדבור בעלמא ואין הכונות מצויות בו".
ונראה לומר שהשו"ע הביא את כל היש אומרים כדי להורות שכולם נכונים והלכה כסתם לכתחילה. ואכן עדיף שהתפילה תהיה כדרך שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה בלשון הקודש, כי התפילה מיוסדת על סודות עליונים וכל מילה מדוקדקת במיוחד בלשון העברית, ועוד שבשפה אחרת אין מבטאים את שם ה' וכל ברכה שאין בה שם אינה ברכה. בציבור התפילה תתקבל כי "אין אל כביר לא ימאס" אבל ביחיד יש לו לדבוק בנוסח המקובל מאנשי הכנסת הגדולה שהיו עוד נביאים וידעו את צורת הפינה הכי טובה ומדויקת לקב"ה ואנו בעוונותינו בחסרון נבואה אין לנו את היכולת להמציא תפילה.[6] ורק בעת צורך מיוחד יש פתח וכך כותב המאירי: "ומ"מ כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר אין בזה בית מיחוש [ולא משנה באיזה שפה או נוסח יתפלל] וכן כתבו הגאונים".
ולכן דברי הגמרא בכלל נראה שהם עניין בדיעבד ואפילו בציבור אין לעשות מדין זה קביעות וכן החת"ס (ח"ו ס' פד, פו, פט) כתב שהגם שהותר לעשות כן באקראי בעלמא בלע"ז, אבל להעמיד ש"צ קבוע להתפלל תמיד ברבים בלשון העמים אסור לעשות כן. ונקט לשון איסור לא משום שכן הוא מהדין כמבואר בדברינו אלא משום שהשואל היה מבית כנסת הנוטה לרפורמה[7] אבל לכתחילה התפילה בעברית עדיפה על הכל ולפחות שתהיה הבנה כללית לכל ברכה (אפשר שמעל כל ברכה יכתוב את הנושא במילה אחת כדי שידע על מה לכוון).
להלכה אדם שיבטל תפילה אם לא נתיר לו להתפלל בלשון לעז- נתיר לו כפסק הרא"ש שנראה כעיקר הדין.
לכתחילה- יתפללו בלשון הקדש, וגם אם לא מבינים תפילתם עולה, ורחמנא ליבא בעי.
וכסייג מהרפורמה אין להתיר לציבור להתפלל בקביעות בלשון לע"ז במיוחד בדורינו דור הגאולה שצריך לשוב לדבר בשפת הקדש וכך פסקו החת"ס (שם), היד אפרים (קא), המשנ"ב (ס"ק יג), בילק"י (קא) והלכה ברורה (שם) וראה שם שמביאים טעמים חזקים ומקורות נוספים.
[1] דקתני בסוטה שהביא ממנה לפני כן להוכיח שהלכה כחכמים שק"ש נאמרת בכל לשון וכן תפילה.
[2] אמנם בזוהר (ח"א עה ב) כתוב כסברת הרי"ף שאין המלאכים מבינים שום לשון אלא רק לשה"ק.
[3] וכן בזוה"ק (ח"א פט א, בסתרי תורה) שמגונה בעיניהם. מהזוה"ק קשה לפסוק או לצרפו לסיוע אחד מהצדדים כי אין אנו בקיאין ויודעים לאמר על מה הוא מדבר באיזה עולם או פרצוף.
[4] ואף שנראה מגמרא בבא מציעא פז. שהמלאכים ידעו ששרה באהל ורק שאלו את אברהם 'איה שרה אשתך?' בשביל הנימוס, כנראה שמידע זה נמסר להם כחלק משליחותם המיוחדת וז"ל הגר"א שם: "בזוהר ח"א ק"א ב' לא ידעו בהאי עלמא אלא מה כו' ואף על גב דבגמ' ב"מ פ"ז א' אמרו יודעין היו כו' מ"מ אמת הוא אף להגמ'".
[5] ועיין בר"ר ע"ד, י"ד. וכן ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב "אמר ר' שמואל בר נחמני אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך שמצינו בתורה בנביאים בכתובים שהקב"ה חלק לו כבוד בתורה (ברא' לז מא) 'יגר שהדותא' בנביאים (ירמ' י יא) 'כדניה תאמרון להום', בכתובים (דני' ב ד) 'וידברו הכשדים למלך ארמית'". ועיין במגילה (ג) וברש"י ותוס' בקידושין (מט.) דהתרגום ניתן בסיני ונשתכח וחזר אונקלוס ויסדו. ויש שכתבו שלשון ארמי גרוע משאר לשונות רק שלא הביאו מקור, כ"כ גליון מהרש"א על השו"ע (פה) מודפס על שו"ע פרידמן ונסמך שם על הב"י ולענ"ד המעיין יראה בבירור ששם הוא רק מבאר את דעת הרא"ש ועובדא שלא פסק כמהו בסתם אלא ביש אמרים, וכלל הוא סתם ויש אומרים הלכה כסתם.
ועוד שלשון הגמרא 'אין מכירין' היא ברורה ולא כסברת הרא"ש לכאורה שאומר שמכירין אבל לא מחשיבין אותה. וז"ל הגר"א "לשון אין מכירין משמע אין מבינים". והפ"ח מתרץ את לשון הרא"ש: "…לפי שלהיותו מגונה לא נתנו לב להבין אותו ולהכירו…".
[6] משום כך יש להעיר כמו ששמעתי מהרב אריה שפירא שכל תפילה שאדם רוצה להתפלל לה' שיעשה זאת בנוסח שקבעו חז"ל ברוח קדשם או כתפילת נדבה בנוסח שמו"ע.
[7] וכל המעיין בתשובותיו הרבות של החת"ס יחזה ברוח הדברים שכמעט כל תשובותיו הוא מזהיר ועושה סיג לתורה מפני הרוחות הנושבות בקהילות היהודיות ולכן לקט בלשונות חריפים אפילו שמן הדין הפשוט אין לאסור ולהחמיר. ולעניינינו כתב (שם פד) "ע"כ במה שהכרזתם בבהכ"נ הקדושה שלכם שאסור להתפלל בסידורי לע"ז… כתורה עשיתם ותחזקנה ידיכם יהי כן ה' עמכם ואין ספק כי כל הגאונים חכמי הזמן יסכימו עם האיסור ההוא והם מסכימים ואני מסכים לאסור איסור על נפש בן ישראל המשנה דבר א' מכל האמור למעלה בענין זה ואז ינצלו מכל רע וארורים שבתורה".
וודאי שמן הדין טוב עושים המתרגמים את הסידורים ללעזים כדי לקרב רחוקים לכוונת התפילה ולהבנתה ועדיפים הסידורים שמציגים דף בשפת הקודש ותרגומו בדף ממול. (וכ"כ בילקוט יוסף תפילה סימן קא).
דביר לוי - מאמרים 