נולד מהול- בשבת
גמרא שבת קלה.
ספק ואנדרוגינוס כו'. תנו רבנן: 'ערלתו' –
ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת.
– ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת.
– ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת.
– ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת.
הגמרא הביאה את המילה "ערלתו" שכתובה בתורה ואומרת שהיא לכאורה וודאית ולכן כל דבר שהוא ספק לא דוחה את השבת. ולומדת ממנה שלושה לימודים:
- ערלתו ולא אנדריגונוס.
- ערלתו ולא נולד בבין השמשות.
- ערלתו ולא שנולד מהול.
[אמנם במתיבתא פירשו שהם שלושה לימודים: 1. ודאי ולא ספק. 2. ולא אנדריגונוס. 3. ולא נולד בה"ש. 4. ולא נולד מהול. וזה ק"ק שהרי שלושת המקרים הם פירוט של ספקות. וכן רש"י מפנה להמשך הגמרא שתגלה למה נצרכנו לכלל של ודאי ולא ספק אם מנית לי כבר את כל הפרטים?]
שאלות על דברי הגמרא:
- מה היא הוודאות במילה ערלתו? האם שדגש הוא על הערלה (כשיש ערלה ולא כשאין) או על השייכות (ערלתו ולא סתם ערלה) מהדוגמאות לכאורה נראה שלא זה ולא זה וצ"ע.
- איך אפשר ללמוד שלושה לימודים ממילה אחת? אולי זה לימוד אחד ושלושה דוגמאות.
- אנריגונוס הוא ספק זכר ספק נקבה אך אם יש לו ערלה בוודאות מה שייך שנלמד מהמילה 'ערלתו' שדין 'ימול בשר ערלתו' לא שייך אליו?
- למה הנולד בבין השמשות אין לו דין 'ערלתו'? הרי סתם ולד יש לו ערלה.
לגבי נולד מהול אכן יש לומר שדין ימול בשר ערלתו שייך רק לולד שיש לו ערלה בכלל ולכן לא נחלל עליו את השבת אך יש לשאול גם על זה:
- בולד שנולד מהול לא צריך פסוק שילמד אותי שלא מלים אותו משום שאין לו ערלה ומשום שאין מה למול אצלו לא שייך שנלמד מפסוק שלא למול אותו. מה הייתה ההוו"א של הגמרא שנחשוב למולו בשבת?
הגמרא מביאה חיזוק לדין נולד מהול שלא מחללים עליו את השבת:
שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך.
במימרא זו לא ברור בהדיא מה החיזוק לדין נולד מהול שלא מחללים עליו את השבת. נראה שיש שני אופנים ללימוד הגמרא:
- החיזוק הוא מדברי בית הלל דווקא- אם נצא מנק' הנחה שהלכה כבית הלל אזי שלדעת בית שמאי צריך להטיף אף בשבת משום ימול בשר ערלתו אך החיזוק הוא מדברי בית הלל שאין צריך הטפה וממילא לא דוחה את השבת. על דבר זה קשה מה צריך לימוד מפסוק שהרי בית הלל אומרים שאפילו בחול לא צריך, ואולי הלימוד הוא לשיטת בית הלל כדי לדחות את דעת בית שמאי לפחות בשבת.
- החיזוק הוא אף לבית שמאי- מזה שבית שמאי אומרים שנולד מהול צריך הטפה מובן שהוא לא צריך מילה ולכן לא שייך מילה בשבת. על הסבר זה קשה שהרי אם גם לב"ה וגם לב"ש לא צריך למול אף ביום חול למה אני צריך לימוד מיוחד מפסוק? וכן, יש לשאול מתי מקיימים את ההטפה שבית שמאי מצריכים? האם בשבת?
צ"ע האם הטפה היא ממש מילה רק במצב שאין ערלה או שהיא פעולה שנצטווינו עליה כשאין ערלה אך אינה תופסת את מקומה. (בלשון אחרת- האם ההטפה משלימה את חסרון המילה או שהיא ציווי חיצוני שלא קשורה לחסרון המילה). שאם היא ממש בגדר מילה ממילא זמן ההטפה יהיה בשבת עצמה (ואולי לזה נצרך פסוק מיוחד שיאסור הטפה בשבת שנאמר ערלתו דווקא).[1]
הגמרא מביאה את מסורתו של רשב"א בדעת ב"ש וב"ה, ונראה שע"פ דבריו החיזוק הוא בכיוון אחר:
אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו – על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית.
ע"פ ההסבר הראשון של האפשרות הראשונה במחלוקת ב"ה וב"ש נראה ע"פ דברי רשב"א שהוא פשוט חולק על אפשרות החיזור ממחלוקתם, משום שגם ב"ה אומרים שצריך הטפה ולכן אליבא דב"ה וב"ש הטפה דנולד מהול דוחה שבת ולשניהם ולכן אי אפשר לחזק את הדין שנולד מהול לא דוחה שבת מדבריהם שאומרים שדוחה. (זה אם אמרנו שהטפה שווה לחלוטין למילה).
ע"פ ההסבר השני של האפשרות הראשונה במחלוקת ב"ה וב"ש אין שינוי מהותי משום שהחיזוק בה גם מדברי בית שמאי ולכן כשבית הלל מסכימים איתם אזי עדיין נשאר אותו החיזוק.
"מפני שערלה כבושה היא" שתי צורות קריאה:
- מפני שערלה כבושה- היא [הערלה של הנולד מהול].
- מפני שערלה [כל ערלה, ולא רק של הנולד מהול]- כבושה היא.
[באוצר הגאונים- "ערלתו כבושה היא" מתאים רק לאפשרות 2]
גר מהול
אך הם נחלקו בדין גר כשהוא מהול. שמהשתלשלות הגמרא נראה להדיא שאינו צריך הטפה משום שאין אצלו עניין ערלה כבושה.
שתי אפשרויות להבנת מקרה זה:
- מהול מלידה
- שנימול ע"י שבצעו בו את פעולת המילה כמו אצל מוסלמים?
שורש המחלוקת בין ב"ה לב"ש בדעת רשב"א
בגר מהול בית שמאי מצריכים הטפה ובית הלל לא. ע"פ מהלך המימרא נראה שהוא פתור מהטפה משום שמושג 'ערלה כבושה' לא שייך אליו. אזי יש להבין את טעמם של ב"ה לפוטרו ע"פ שתי האפשרויות להבנת "גר מהול". לפי האפשרות הראשונה שהגר מהול מלידה נראה שערלה כבושה היא ערלה שיורדת מאליה עם הזמן וכשבא להתגייר היא כבר לא נמצאת עליו ולכן בתינוק יהודי שנולד מהול צריך להוריד לו אותה בידיים אך לגר כבר אין ולכן לא צריך שום דבר. לפי האפשרות השניה שמלו את הגר עוד כשהיה גוי אזי לא הייתה לו ערלה כבושה ששייכת רק ב'נולד מהול'.
נראה ששורש המחלוקת בין ב"ה לב"ש היא שב"ש מצריכים הטפה בכל מקום שאין ערלה רגילה. וב"ה רק במקום ששייך ערלה כבושה. ע"פ זה, לכאורה דין ערלה כבושה נאמר רק כדי להסביר למה ב"ה יסכימו עם ב"ש שצריך הטפה אך לבית שמאי אין עניין בערלה כבושה כלל.
אמר מר ולא ספק דוחה את השבת. לאתויי מאי? – לאתויי הא דתנו רבנן: בן שבעה מחללין עליו את השבת, ובן שמנה אין מחללין עליו את השבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה.
בתחילת הגמרא למדנו שיש כלל (וודאי ולא ספק) ואחריו מנויים שלושה פרטים (אנדריגונוס, ביה"ש, נולד מהול). הגמרא שואלת- למה להזכיר את הכלל אם אתה מונה את כל פרטיו? ועונה שהכלל הוא בעצם רומז לעוד פרט- "ספק בן שבע ספק בן שמונה". הסבר המקרה לא ברור מהגמרא כפשוטה. כשאומרת בן שמונה- למה לא למולו? שהרי דוקא בן שמונה ימים אפשר למול בשבת ולכאורה דבר זה לא ברור ופה אנו זקוקים לידע קודם של המפרשים.
איתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
רב סבר שנחלקו ב"ש וב"ה בהטפת דם ברית לנולד מהול כת"ק. שמואל סבר שנחלקו בהטפה לגר מהול. אך לא נחלקו בנולד מהול כרשב"א. וכלל הוא בידינו רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, חוץ ממקום שמובא מעשה כשמואל ואז גם באיסורי הלכה כשמואל.
רב אדא בר אהבה אתילידי ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי עד דשוייה כרות שפכה.
אמר: תיתי לי דעברי אדרב. אמר ליה רב נחמן: ואדשמואל לא עבר? אימר דאמר שמואל בחול, בשבת מי אמר? – הוא סבר: ודאי ערלה כבושה היא. דאיתמר, רבה אמר: חיישינן שמא ערלה כבושה היא, רב יוסף אמר: ודאי ערלה כבושה היא.
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה – דתניא, רבי אליעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול – שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו – לחלל עליו את השבת. בית שמאי אומרים: מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת. לאו מכלל דתנא קמא סבר מחללין עליו את השבת? – ודילמא: תנא קמא דברי הכל אין מחללין קאמר? – אם כן, רבי אליעזר הקפר טעמא דבית שמאי אתא לאשמעינן? – דילמא הכי קאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.
רש"י
ערלתו ודאי דוחה השבת – דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפילו בשבת, כתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא: ערלתו של זה, ולא אחר, ולמעוטי ספק אתא.
בדבריו פה עונה רש"י על הקושיה הראשונה שהעלנו- מה היא הוודאות הנלמדת מהמילה ערלה? האם דווקא ערלה או האם דווקא השייכות הנרמזת בוא"ו של ערלתו? [ואמרנו שמהמקרים הנלמדים במבט ראשוני נראה שלא זה ולא זה משום שלאנדריגונוס יש ערלה וכן לנולד בין השמשות ולכן לא נראה שהדגש הוא על הערלה. וכן גם על השייכות כי לנולד בין השמשות הערלה וודאי שייכת לו (על שתי המקרים האחרים ניתן לומר שמשום שאנדריגונוס הוא ספק נקבה אזי ערלתו לא שייך בו משום שזה לשון זכר. ולנולד מהול לא שייך לשייך ערלה משום שהוא חסר ערלה)].
התשובה של רש"י היא שמהמילה "ערלתו" אנו לומדים על השייכות הנרמזת באות וא"ו "ערלתו של זה ולא אחר" אך הוא בא למעט מי שהוא בספק. אולי ניתן לומר בהבנת דבריו שאנו אומרים ערלתו אנו כאילו מצביעים על אדם ספציפי והספציפיות הזו של השייכות מורה על וודאות וכן נראה מלשונו (לפי הגרסא המובאת בפרוייקט השו"ת) שלא כתב "ערלתו של זה ולא של אחר" אלא כתב "ערלתו של זה ולא אחר" הדגש הוא על המושא ולא על השייכות בעצמה (אך בגרסת עוז והדר, טלמן ווילנא החדש: "…של אחר"). וכל דבר שהוא בספק מכל סוג שהוא לא נכלל בדחיית השבת. וע"פ פירוש זה ניתן להבין את הלימוד של שלושת המקרים, וכך רש"י מפרש:
אנדרוגינוס – ספק הוא, ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו, וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר, ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותני כל הני ספיקי.
מתוך פירושו הקודם רש"י היה מחוייב להוציא את מושג נולד מהול מפשטו שהוא בתורת וודאי- על ולד שנולד ללא ערלה ולהסבירו כספק- שלא בטוח שהוא מהול באמת אלא ש'נולד מהול' זהמקרה שהוא לא ברור אם הוא מהול באמת או שיש לו ערלה כבושה. אם כן גם המושג ערלה כבושה צריך להתפרש שהוא עור הדבוק בבשר באופן שאי אפשר להבחין אם ישנה ערלה או לא.
יוצא לפי דברי רש"י שאם יש לנו אפשרות לדעת באופן ברור שהולד נולד מהול בלי ערלה כבושה בוודאות אכן יש לחלל עליו שבת. אך קשה על הבנה זו בדעתו משום שלמה צריך פסוק למעט את הנולד נימול? הרי אין בכלל על מה לחלל עליו שבת! ואם תגיד שהמיעוט בא לאסור הטפה השייכת בנולד מהול, דבר זה קשה מדברי רש"י עצמם בהמשך שבית שמאי הצריכו הטפה ואף על פי כן מודים ששבת לא נדחית. ואפשר לומר שהפסוק בא ללמד על "וודאי ולא הספק" ולא ללמד על נולד מהול באופן ספציפי רק שנולד מהול לרוב הוא בספק ולכן הגמרא מונה אותו כדוגמא של ספק. אך גם תירוץ זה קשה משום שגם לעניין תרומה ופסח (יבמות עא.) הצריכו בשביל הנולד מהול פסוק, ואם היה זה רק מתורת ספר אזי לא היה צריך פסוק מיוחד אלא שיאסר באכילת תורומה או פסח מדין ספק.
בסוף דבריו, רש"י מגלה שהגמרא תדון למה מנתה את הכלל "ודאי ולא ספק" אם היא הולכת לפרט את כל שלושת המקרים.
(ר' יהודה אומר כו' – לקמיה יליף מילתיה.
לגבי אנדריגונוס ר' יהודה אומר שהוא צריך מילה שנאמר הימול לכם כל זכר כל לרבות אנריגונוס. ואין כאן מקום להאריך בסוגיה כי אנו מתמקדים בנולד מהול.)
שבית שמאי אומרים צריך להטיף כו' – ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי.
הסברנו דבריו למעלה אך עדיין ישנם כמה פנים להבנת דבריו:
- שבת לא דחי לגבי מילה אך הטפה כן דחי.
- שבת לא דחי לגבי נולד מהול בכלל.
שצריך להטיף – חיישינן שמא ערלה כבושה היא.
על גר – דליכא שום ספק ערלה, כגון ערבי מהול.
אם חיישינן שמא ערלה כבושה ולכן הצריכו בית שמאי הטפה אזי למה הם מצריכים גם בגר? שאין שום ספק וראה למעלה בביאור מחלוקתם ומשם בארה.
בן שמונה אין מחללין עליו – שהרי כמת הוא, ואין מילתו מצוה, ואי קשיא אם כן לאו חילול הוא, שהרי הוא כמחתך בבשר מת – לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה, ואליבא דר' אליעזר.
מפני הסכנה – מפני שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי.
כתנא קמא – אליבא דבית הלל, דאמר אין צריך להטיף ממנו דם ברית.
אהדריה אתליסר מהולאי – שיטיפו ממנו דם ברית, ולא רצו משום דשבת הואי, ואפילו לבית שמאי ספק הוא ואין מחללין.
עד דשוויה כרות שפכה – והוא עצמו מלו, ועשאו כרות שפכה, שחתך מן הגיד.
אדרב – דאמר אין צריך להטיף.
בשבת מי אמר – הא ספיקא הוא.
והוא סבר – רב אדא סבר דודאי ערלה כבושה היא, ומחללינן.
חיישינן – הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר לדברי הכל צריך להטיף – אספיקא קאמר, ובחול שמא ערלה כבושה היא, ולענין שבת נמי ודאי לא מחללינן.
ודאי ערלה כבושה היא – ומחללינן.
לאו מכלל דתנא קמא – דר' אלעזר הקפר סבר דברי הכל מחללין, ואנא דאמרי כוותיה.
הכי גרסינן: וממאי דילמא מכלל דתנא קמא סבר דברי הכל אין מחללין אם כן ר' אליעזר טעמא דבית שמאי אתא לאשמעינן כו' – אם כן דתנא לעיל מיניה אמר דברי הכל אין מחללין, ר' אליעזר הקפר דאתא לאיפלוגי ולמימר דלאו דברי הכל הוא, דהא לבית שמאי מחללין – מאי רבותא אשמעינן דבית שמאי פליגי בה הא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה ומשנינן: דילמא הכי קאמר ר' אליעזר לתנא קמא, דאמר בשבת לדברי הכל אין מחללין, ופלוגתייהו בחול דלבית הלל אין צריך להטיף ממנו דם ברית – הא ליתא, דלא נחלקו בדבר זה, אלא ודאי צריך, ובשבת הוא דפליגי וטעמא דבית הלל אתא לאשמעינן, דבחול צריך, ולאפוקי מתנא קמא דאמר לבית הלל לא צריך.
תוספות
ולא ספק דוחה את השבת –
נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסוק אדעתיה לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה או לא כדמפרש לקמן דספק נולד לז' או לח' ומשום נולד בין השמשות לא איצטריך נמי קרא דמוטב דתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים מספק
התוס' מתייחס ללימוד השני של הגמרא ואומרים שלגביו אין צורך במילה ערלתו משום שמי שנולד בבין השמשות בעצם נולד בספק שבת ומשום שאין זו שבת ודאי אי אפשר לחלל עליו את השבת ורק מי שנולד בשבת ודאי יש לחלל עליו את השבת ולמולו.
ונשאל למה תוס' לא טען את אותה טענה על שני הלימודים הנוספים (הראשון והשלישי) שהרי מבואר בדברי רש"י שכל שלושת הלימודים מורים על ספק. 1) אנדריגונוס- ספק זכר ספק נקבה. 2) בין השמשות- ספק יום ספק לילה. 3) נולד מהול- ספק אם ערלתו כבושה. אם כן כל עוד אין ודאיות לא נוכל למול בשבת מספק.
אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא אתא לאנדרוגינוס שאינו דוחה שבת ונולד כשהוא מהול ומיהו לא מחד ערלתו נפקי דאין סברא לומר שקולים ויבואו שניהם אלא תרי קראי כתיבי חד במילה בזמנה וביום השמיני ימול בשר ערלתו וחד במילה שלא בזמנה דגדול וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו (בראשית יז)
את הלימוד השני לא לומדים מהמילה ערלתו אך את הראשון והשלישי שנותרו אומר התוס' שכן לומדים. אך לא מאותה מילה משום הקושי שיש בלימוד כפול ממילה אחת ולכן מצאנו עוד פעם את המילה הזו בתורה.
א"נ קרא אתא לאנדרוגינוס ונולד כשהוא מהול מסברא ידעינן דאין צריך להטיף דם ברית ר"י.
באופן אחר מסביר התוס' שהלימוד הוא דווקא על המקרה הראשון והמקרה השני אך לגבי המקרה האחרון מסברה אנו יודעים שאין צריך להטיף.
אי נמי עיקר קרא לנולד כשהוא מהול ולאנדרוגינוס לא צריך קרא דהא נפקא ליה לר' יהודה לקמן דאנדרוגינוס טעון מילה מדכתיב כל זכר ורבנן הוו דרשי לדרשה אחריתי.
לפי ההבנה שלמדנו בתחילת הגמרא הקושיה של תוס' כלל לא קיימת ולא שלומדים שלושה לימודים ממילה אחת אלא לימוד אחד (וודאי ולא ספק) וכל השאר הם פרטים ענפים ולמה מונה גם את הכלל וגם את הפרטים? שהיה לו למנות רק את הפרטים והיינו מבינים את הכלל אלא רומז לנולעוד פרט והוא ספק שבע ספק שמונה.
לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית כו' על מה נחלקו על גר שנתגייר – השתא משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד כשהוא מהול מלנתגייר כשהוא מהול דהא לנולד כ"ע מודו ובגר איכא פלוגתא.
וא"כ לקמן דפסיק רב הלכה כת"ק ומשמע דכוותיה קי"ל מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעברי אדרב
דקי"ל הלכה כרב באיסורי חוץ ממקומות שבהם מובא מעשה כשמואל.
וכיון דקי"ל כת"ק בנולד כשהוא מהול שאין צריך להטיף ממנו דם ברית כ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול.
לוגיקה: אם נולד מהול יותר נצרך בהטפה מגר מהול- אזי אם הוא לא צריך הטפה על אחת כמה וכמה שגר מהול לא צריך.
והלכות גדולות לא פסקו כן, אלא פסקו דקטן א"צ וגר צריך.
בקטן פסקו כבית הלל אליבא דת"ק. ובגר כבית שמאי אליבא דר' שמעון בן אלעזר.
ובקטן- ודאי כדין פסקו, כשמועתנו.
או כב"ה שהלכה כמותו אליבא דת"ק או ככו"ע אליבא דרשב"א.
ובגר- נמי נראה לר"י שסמכו אההיא דיבמות דפרק החולץ (דף מו:) דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי רבי יהודה
רבי יהודה: סומכים על מילתו ומילתו נחשבת חלק מתהליך הגיור.
ור' יוסי אומר אין מטבילין ואת"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית בנתגייר כשהוא מהול לרבי יוסי אמאי אין מטבילין הרי הוא מהול לפנינו מאי נפקא מינה אם לא מלו אותו ב"ד לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול אלא ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולכך אין מטבילין דאינו גר עד שימול ויטבול.
ר' יוסי: מילתו לא נחשבת כחלק מתהליך המילה וצריך לעשות פעולה שתחשב מילה לצורך הגיור.
ונראה לרשב"א לתת טעם בדבר שהרי הסברא הפוכה מסברא דשמעתין והיינו טעמא דבין קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר שנתגייר כשהוא מהול דין הוא דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית אי לאו דדרשינן הכא דקטן אין צריך להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו ודוקא בקטן דגלי גלי בגר דלא גלי לא גלי
לדעת רשב"א אי אפשר לעשות את הלוגיקה שעשינו וממנה שאלנו על בה"ג, משום שנולד מהול נלמד מפסוק ולכן אין להשוות אותו לגר, שיכול להיות שמצד הסברה הגר יותר חמור אך חייבנו בנולד מהול בגלל פסוק.
ור"ח פסק איפכא מה"ג.
שמטיפים לנולד מהול בשבת אך לא לגר.
בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו – נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן (דף קלו.) אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי.
רי"ף
שינויים משמעותיים בגרסאות שבין הגמרא שלנו לבין גרסת הריף יופיעו בסוגריים מרובעות […]. דברי הרי"ף על הגמרא בהדגשה.
ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת [דף קל"ה ע"א] ולא ספק דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחם /דוחה/ את השבת וענוש כרת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך להטיף ממנו דם ברית.
ע"כ דבריו כדברי הגמרא ממש.
א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית.
בגמרא מבואר הטעם שהם לא חולקים- משום ערלה כבושה. לפי המשך דבריו נראה שהרי"ף גם הבין כך.
על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. איתמר אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר ואף על גב דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא
ואמר רבה [בגמרא: אמר רב יוסף. במקום רבה] מנא אמינא לה דתניא ר' אלעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב"ש אומרים מחללין עליו את השבת וב"ה אומרים אין מחללין
[בגמרא: לאו] מכלל דת"ק סבר ד"ה אין [הגמרא לא גרסה: ד"ה אין] מחללין עליו את השבת
ומדגמר רבה דהוא בתראה מהא מתניתא ש"מ דהלכה היא ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הא קי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה הלכך כרבה סבירא לן דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן שבתא וכן הלכה:
לרבינו האי גאון זצ"ל וששאלת נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא ואם צריך להטיף ממנו דם ברית מברכין עליו או לא כללו של דבר רבנן קמאי במתיבתא הכין אסכימו שצריך להטיף ממנו דם ברית אלא מיהו בנחת וצריכה מילתא למיבדקה יפה יפה בידים ומראית העין ולא בפרזלא דלא ליעייק ליה ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרים היאך מוהלין אותו ואם [לא] נראית לו ערלה ממתינין לו הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה ואין חוששין לשמיני
אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה:
[1] ואפשר שהוא ממש דיון בגדר מצוות המילה, האם מצווה למול או מצווה שלא תהיה ערלה.
דביר לוי - מאמרים 