ברית יצחק
הבחירה באברהם ובישראל- סגולה או בחירה
בשבת ס"פ ר"א דמילה מובא שאבי הבן מברך את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן…"
ונחלקו הראשונים מי נקרא "ידיד". רש"י כותב שיצחק והתו' כותבים שאברהם.
נראה ששורש מחלוקתם הוא בעניין סגולת ישראל היאך היא הוטמעה באבותינו האם ע"י בחירה או רצון ה' לבדו?
נראה בדעת הרמב"ם והרמח"ל שאכן אברהם בחר בקב"ה שנאמר "אברהם אוהבי" וע"י מעשיו בשבירת הצלמים וכו' השרה עליו ה' את סגולתו, וממנו והלאה כל יהודי קדוש.
הרמב"ם (אגרת תימן):
שבתורה הזו הבדילנו הבורא משאר בני העולם… בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ועבודתו
רמח"ל (דרך ה', ח"ב, פ"ד, ס"ג):
ואברהם לבדו נבחר במעשיו ונתעלה ונקבע להיות אילן מעולה
והכוזרי והמהר"ל כותבים שגם אברהם נהיה קדוש בצורה סגולית ע"פ רצון ה' העליון בלי שום קשר למעשיו.
הכוזרי (א, צה):
ובני יעקב כולם סגולה היו
מהר"ל (נצח ישראל, יא):
השי"ת בחר בישראל בעצם ולא בשביל מעשיהם הטובים… לכך לא כתב קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא בחר באברהם ובזרעו בשביל מעשיהם
מי שאומר שאברהם נבחר בגלל מעשיו מצדד בשיטת רש"י. שהרי אברהם הוא לא נתקדש מבטן אלא רק לאחר שנולד ועשה מעשים נתקדש ורק יצחק נתקדש מבטן ונקרא ידיד מבטן. ומי שאומר שאברהם נבחר מסגולה אזי גם שהיה בבטן היה קדוש כבר ונקרא ידיד מבטן.
ובזוה"ק שקוראים בברית יצחק (לך לך ע"ו ע"ב) מובאת המחלוקת הנ"ל מי נקרא ידיד ונראה שהראשונים לא ראו זוהר זה וז"ל:
אשירה נא לידידי דא יצחק דהוה ידיד ואקרי ידיד עד לא יפוק לעלמא, אמאי ידיד דתנינן רחימו סגי הוה ליה לקודשא בריך הוא ביה דלא אתעביד עד דלא אתגזר אברהם אבוה ואקרי שלים ואתוסף ליה ה"א לאשלמותא … אשירה נא לידידי שירה ודאי דהא אקרי לאולדא דכר דהא אקרי ידיד עד לא יפוק לעלמא, ואית דאמרי (דא) אשירה נא לידידי דא אברהם כמה דאת אמר (ירמיה י"א) מה לידידי בביתי ואברהם ירית ירותא דאחסנת חולקא דא אבל (על) מה דאמינא דדא- יצחק הכי הוא.
והמתוק מדבש פירש שיצחק נרמז בברכת המילה שנאמר אשר קידש ידיד והביא רמז מהכתוב "ואת בריתי אקים את יצחק" אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן.
כך גם בזוה"ק (לך לך פ"ה ע"א):
ויי' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'… כיון דאתפרש מניה א"ל שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם… וכדין אתבשר דלא יעדי מניה ומן בנוי לעלמין דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה רואה מאי אשר אתה רואה, דא דרגא קדמאה דאתגליא ליה כמה דאת אמר ליי' הנראה אליו ובגין כך אשר אתה רואה בגין דדרגא דא קדמאה אתכליל מכלהו דרגין וכלהו אתחזון ביה ובגין כך כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'
מבואר שכאשר נפרד אברהם מלוט נאמר לו להביט על הארץ ואז הובטח לו שלא תסור ממנו ומבניו עד עולם המדריגה שכוללת כל המדריגות שהיא סגולת ישראל- כנסת ישראל שכונסת את כל האורות- היא נקראת ארץ- מלכות דאצילות.
וכן בזוהר פרשת חיי שרה (ק"ל ע"ב) וז"ל:
תא חזי אברהם עאל למינדע ולאתדבקא במריה כדקא יאות לבתר דאקדים עובדוי בקדמיתא וזכה באינון יומין עילאין ואתברך מאתר דכל ברכאן נפקי מתמן דכתיב וה' ברך את אברהם בכל מאי בכל אתר דנהרא דלא פסקי מימוי לעלמין
אברהם התדבק בקב"ה רק לאחר שהקדים מעשיו בתחילה ומתוך כך זכה באורות (ימים= אורות. "ויקרא לאור יום") העליונים והתברך ממקום שכל הברכות יוצאות ממנו- היא מלכות דאצילות הנקראת בריכה על שם שבה נמצאות כל הברכות והיא כנסת ישראל שכונסת את כולם- שורש נשמת ישראל, הסגולה. שנאמר ה' ברך את אברהם בכל ופירשו חז"ל בת הייתה לו ובכל שמה ובכל בגימט' ב"ן (רש"י על אתר) הוא שם קדוש המורה על מלכות דאצילות וכדפירש הרמב"ן עה"פ עניין בת היתה לו אומר היא כנסת ישראל הכונסת את הכל כלה כלולה של שיר השירים הכוללת את הכל והיא סגולת ישראל.
בזוהר פוסקים כהרמח"ל שדווקא יצחק נקרא ידיד מבטן ולא אברהם שנתקדש רק בזכות מעשיו ובחירתו.
ולכן קוראים ללילה שקודם הברית "ברית יצחק" להורות שהקדושה של בני אברהם לא תלויה בברית המילה אלא אף בלילה שלפני מקודשים הם כיצחק שהתקדש מבטן כך כל יהודי ויהודי לא משנה מה מעשיו הוא כיצחק המקודש מבטן.
הרצי"ה העביר מערך של שמונה שיעורים על סגולת ישראל בהם הוא הדגיש שאי אפשר לומר שהבחירה בישראל תלויה במעשים. ובכך הלך כהמהר"ל מפראג אור החיים הקדוש והנציב מוולוז'ין. שיעוריו יצאו כספר שיחות הרצי"ה- סגולת ישראל. ומחלק בין זכות אבות לברית אבות שזכות היא נובעת ממעשים. אך ברית היא נובעת מהקב"ה ולכן היא נצחית. אך הראי"ה במדבר שור מבאר שברית אבות היא קשת תמידי ונראה אין זה משנה אם היא נובעת ממעשים או לא, ועוד שאברהם פעל להכין את הברית מצידו והוא פעל שיהיה זרע קדש בעולם ואין זו רק בחירה של ה' אלא שיש למעשיו חלק בזה. וז"ל הרב קוק במדבר שור דרוש שלושה עשר:
"א"ר סימון שלש מציאות מצא הקב"ה (אברהם דוד וישראל), אברהם דכתיב: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'… מצא הקב"ה בשלשה דברים עיקרים לרומם את העולם על ידם למעלה יותר נשגבה מהמורגל בהם. והם – האחד היה אברהם, המעיר והמשתדל הראשון להשלים את העולם, לא רק לפי המצב שהיה אז, רק להכין הכנה לחינוך העליון שהיא כריתות הברית, שיהיו זרע קודש נמצאים בעולם, שיהיה שם ד' נקרא עליהם... ע"כ אמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ" לב, כי ברית היא דבר המתקיים לדורות..
(דבר זה לא מסתדר עם הלוגיקה של המהר"ל שמסביר שאם זה נובע ממעשה אזי זה תלוי בדבר ולא יכול להיות נצחי כמו שכתוב אהבה שתלויה בדבר סופה להבטל).
האר"י ז"ל כתב:
(מזולתו) הנה נבאר עתה ענין אברהם, דע, כי אברהם הוצרך ראשית כל למסור נפשו על קדוש ה' באור כשדים, כדי לגרום לעשות הזיווג העליון של או"א, כדי שיתוקנו זו"ן בבחי' עיבור באו"א, הנקרא עיבור א' דתלת כלילן בתלת, כנודע. ולכן אחר שהושלך באור כשדים, וגרם הזיווג העליון דאו"א, (ע"כ מזולתו)
כבר נתבאר אצלינו, בדרוש הנוקבא, כמה בחי' היו בה, משנברא העולם, ועד חרבן בית שני. ואיך היו הזווגים של זו"ן בכל זמן וזמן וע"ש. והנה עתה נבאר, אם היה זווג לזעיר עם נוקביה קודם זמן האבות, או בזמנם. דע, כי קודם שנולד אברהם, לא היה זיווג אל זעיר עם נוקביה, לפי שעדיין בזמנים ההם, היה ז"א בן ו"ק, הנקרא זמן היניקה, ולא נכנסו בו המוחין דגדלות. ונודע, כי אין טיפת מ"ד נמשכת, אלא מן המוחין, ולכן לא היה אז זווג לזו"ן. וכאשר נולד אברהם, התחיל למעלה התעוררות זווג עליון, ולכן נקרא שמו אברם, הרומז אל זווג יסוד דזעיר הנקרא אבר. עם יסוד דנוקביה הנקרא ם סתומה, ושניהם נקראים אברם. אבל עדיין לא נעשה הזווג העליון בפועל, עד שהלך אברם לארץ ישראל, ועל ידו נעשה אז הזווג העליון. וז"ש לו הקב"ה, לך לך מארצך וממולדתך וגו', כדי שיתקן על ידו זו"ן ויזדווגו יחד. וז"ש לך לך מארצך וגו', ואעשך לגוי גדול, כי בלכתו לארץ ישראל, יוגדל ז"א על ידו, ויהיה גדול בבחי' מוחין, ויוכל להזדווג עם נוקביה:
בדברי האר"י ניתן להבחין בין בכח ובפועל ובכך נראה שאין מחלוקת. ובאמת כך ישב המחלוקת הרב בנימין אפרתי בעיוניו על דרך ה' הוצאת פלדהיים וז"ל:
נראה לתאם וליישב הדברים ולומר כי שני ערכים כאן. ערך הדבר הנמצא בפועל וערך הדבר הנמצא בכח. ערך הדבר הנמצא בכח- הרי בחירת אברהם ובחירת ישראל קדומים הם מראשית הבריאה "בראשית- בשביל ישראל שנקראו ראשית" "בהבראם- אותיות באברהם". ראשית זו של ישראל רמוזה כאן בדברי הרמח"ל (סעיף ב) בהתייחסו לתולדות אדה"ר שנגזרו ושוערו שהיו בהם ראשים ונטפלים והתולדות הראשיים האלה שתוכננו מראשית הבריאה הם בחינת ישראל (לי ראש). וכאן באו הדברים בתכנית קדומה מטרם החטא. ואולם אחר החטא הוטל על תולדות אלה לגלות בבחירתם את הכח הזה ואברהם הוא בבחירתו ובמעשיו הטובים הוציא אל הפועל את הכח הנעלה הזה. דברי המהר"ל מתייחסים לבחינת הבכוח ודברי הרמח"ל כאן מתייחסים לבחינת הבפועל.
והביא סמך ותוספת דברים מספר דעת תבונות לרמח"ל (עמ' קפא):
יש לכנסת ישראל שורש של קדושה שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל ואפילו לרעים שבהם… ואע"פ שדבר זה מושרש בעניינים גבוהים מאד בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית'… אעפ"כ הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאד בכל סדרי הנמצאות לטוב ולמוטב אינה תלויה בזה אלא בעניין המעשים של בני האדם לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות… שאינו כל כך עיקרי אע"פ שהוא גבוהה הרבה. ועוד יש מציאות עיקרי שהוא מציאותה לפי עניין העבודה שבידה תלויים כל ענייני ההנהגה הגדולה והעמוקה
לסיכום הדברים אע"פ שלכאורה אין מחלוקת נראה שיש כאן מחלוקת שורשית ועמוקה, כמה לעשות עיקר מעניין הסגולה. לדעת המהר"ל יש להתחשב בה ולהתעמק בה ולדעת הרמח"ל אינה כל כך עיקרית ועיקר ההתבוננות בעניין השכר והעונש ע"פ מעשי האדם.
דבר זה מזכיר את מחלוקת בעל התניא ונפש החיים בעניין ההתבוננות בעצמותו ית' הממלאת ומחיה את הכל. בעל התניא כתב שבהתבוננות בזה ובחשיבה המתמדת בזה נמצאת תכלית האדם ור' חיים מוולוז'ין כתב שאין להתבונן בזה ואין לדבר על עצמותו מצדו אלא עבודת האדם היא מצידינו וההתבוננות דווקא בהשפעת האדם על העולמות היא יותר עיקרית.
דביר לוי - מאמרים 