ברכת הלבנה מר"ח- הלכה וקבלה

תחילת זמן ברכת הלבנה- האם מר"ח או מז' בחודש?

בסנהדרין (מא:) "אמר רבי יוחנן: עד כמה מברכין על החדש? – עד שתתמלא פגימתה. וכמה? אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי אמרי: עד ששה עשר. ותרוייהו כרבי יוחנן סבירא להו"

כל הראשונים מסכימים ששאלת הגמרא היא 'עד מתי מותר לברך?' ולא 'ממתי' וכולם מסכימים שנפסקה הלכה כ'נהרדעי' שזמנה הוא עד ט"ז בחודש משום שהם רבים מול יחיד. כמעט כל הראשונים מעירים שלכתחילה יש להחמיר כר' יהודה שאומר שזמן ברכת הלבנה הוא עד ז' בחודש. ויש מהראשונים שכתבו שלכתחילה יברך בר"ח ואם לא יכול יברך למחר, עד טז. וכן משמע מהירושלמי (ברכות ט ב) שמהיום הראשון יש לברך וז"ל: "הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים… הא כל י"ד[1] יום צריך לברך", וכלל הוא שכל ספק שלא נתפשט בבבלי ונתפשט בירושלמי פוסקים כהירושלמי (באופן שהוא לא מחלוקת).[2]

ונביא את דבריהם ז"ל[3]:

ר"ח (סנהדרין שם) פירש את הגמרא בפשטות: "א"ר יוחנן עד מתי מברכין…" וכ"כ הרי"ף (ברכות כא.).

האגודה (סנהדרין שם) כתב משם רבו המהר"ם מרוטנבורג: "כתב הרמז"ל עד ששה עשר מן המולד". לדבריו אין לחלק בין הימים שעד ז' בחודש לבין הימים שאחריו.

בכלבו (מג) כתב\ה[4]: "לכתחילה מברכין עד ז' ואם איחר מברך והולך עד ט"ז" מדברים אלו לא נראה שיש עדיפות דווקא על ר"ח אך וודאי שיש עדיפות לצאת ידי כל הדעות ולברך עד ז' בחודש.

וכן כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה יא א) "לכתחלה צריך לברך קודם שיעברו ז' ימים מן החדש"

רש"י (סנהדרין מא: ד"ה עד כמה מברכין) כתב: "אם לא בירך היום – יברך למחר" משמע שלכתחילה יש לו לברך על היום הראשון ובדיעבד אם לא בירך יברך למחרת וכן הלאה.

וכן היד רמ"ה (שם) כתב: "ואמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתמלא פגימתה נפקא מינה דאי לא בריך ביומא קמא כל כמה דלא נתמלאת פגימתה מצי לברוכי עילויה דאכתי מינכר חידושי דסיהרא". מבואר בדבריו בבירור ששאלת הגמרא היא 'עד מתי' וכן שלכתחילה יש לברך בראש חודש.

והרמב"ם (ברכות י יז) כתב "אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך עליה עד ששה עשר יום בחדש" גם פה מבואר שיש לברך בר"ח ורק בדיעבד יתאחר עד ט"ז. וכן סובר הרמב"ם שאין חילוק בין הימים שלפני ז' בחודש לימים שלאחריו, משום שנפסק הלכה כרבים ואין להתחשב בדעת היחיד כהמהר"ם שמובא בדברי האגודה. [5]

וכן בסמ"ג ( עשין כז) "ואם לא בירך בליל הראשון יכול לברך עד ששה עשר בחודש".

וכן במאירי (סנהדרין שם) "הרואה לבנה בחדושה מברך… אם לא בירך בלילה ראשונה מברך בשניה.. עד ששה עשר יום בחדש" וכ"כ בפירוש הרשב"ץ (ברכות פ"ד), וכן בשו"ת מהר"ם ריקאנטי (פו).

אם כן, מדברי הראשונים ברור הדבר שלכתחילה יש להקדים את הברכה אם לא בר"ח עצמו לפחות לשבעה ימים הראשונים של החודש. ואין כלל מי שסובר שהגמרא אומרת שיש לברך מז' לחודש. אם כן עלינו להבין את דברי מר"ן השו"ע (או"ח תכו ד. הרמ"א לא העיר על דבריו פה):

 "אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה".

בבית יוסף (שם) כתב את המקור עליו נסמך: "והר"י גיקטילי"א. בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים"

וז"ל תשובתו של ר"י ג'יקיטיליה[6]:

"מה שנהגו במקצת מקומות לברך על הלבנה אחר שעברו עליה ג' ימים או יותר…

דעו לכם כי אותם המקומות טועים הם והפוסקים שהורו להם כך הלכו חושך ולא אור, כי הלבנה הוא סוד דוד מלך ישראל חי וקיים והוא סוד השביעי ואין שכינה שורה עליו עד שיעברו עליה שבעה ימים בסוד הכלה, שאין פוחתין לה משבע ברכות…וכן עניינים שאין להם מספר בנויים על שבע.

ולפי זה אין מברכים עליה עד שיעברו עליה ז' ימים ועד בכלל, ובליל שמיני מברכים עליה… ומה שאמר במסכת סופרים[7] שמברכים עליה במוצאי שבת אין כוונתם בין עברו ז' בין לא עברו אלא לאחר שעברו שבעה עליה, ולמה במוצאי שבת? כדי להורות שהוא סוד השבעה הוא סוד השבת".

בדבריו אלו של השו"ע התקשו האחרונים ותמהו איך פוסק נגד הגמרא? שהרי הוא עצמו לימד (ב"י לא) שרק במקום שהפשט לא מבורר הקבלה יכולה להכריע אך במקום שנתבאר במפורש בבבלי הולכים אחר הבבלי ולא פוסקים ע"פ הקבלה.

ולכן כותב המשנ"ב "ורוב האחרונים (שעה"צ: ב"ח, ט"ז, מג"א, פר"ח ושאר אחרונים), פליגי ע"ז ולדידהו עכ"פ לאחר ג' ימים".

ואף הרב עובדיה כתב (יחוה דעת ב כד) שאם נשארו כמה שעות עז ז' לחודש אפשר להקל. ולא התחשב כלל בטעם הקבלי שכתב ר"י ג'קיטיליה שצריך להשלים ז' ימים אלא התחשב רק בלשון השו"ע.[8]

עתה יש לנו לדון בפשט דברי המקובלים שנראה שלא כולם מסכימים עם פסיקתו של ר"י ג'יקיטיליה.

כבר במגן אברהם (ס"ק יג) הביא בשם ספר הבהיר (ספר קבלה. מיוחס לרבי נחוניא בן הקנה) שמצווה מן המובחר ע"פ קבלה לקדש את הלבנה כבר בלילה הראשון. ועוד העירו האחרונים מספר פרי עץ חיים (שער ר"ח) וספר מבוא שערים (דרוש ברכת הלבנה. ביאור ברכת הלבנה מספר כוונות ישן): "עטרת תפארת- הנה עטרת היא כתר, והכל נוק', אל הכתר הוי ג"כ דוכרא כי הוא כתר שלו, אבל עטרת הוא כתר לנוק', ולכן היא נקראת עטרת, וזהו עטרת תפארת לעמוסי בטן, כי לכך אנו אומרים ברכה זו בר"ח, משום שהיא מתחדשת בר"ח, ולפי שהיא יוצאה בתפארת שלו היא נקראת עטרת תפארת".

והעיר שם בסידור רשפי אש: "והוא כשיטת הרמב"ם (ברכות י טז-יז)… ודלא כהשו"ע שכתב: 'אין מברכין עליה עד שיעברו ז' ימים עליה' ובב"י הביא שמקור שיטתו מבעל ספר שערי אורה ע"פ הקבלה. אך אין זו דרכו של רבינו האר"י שכתב כאן שמברכים בר"ח. ועיין בשמן ששון ח"ד, ובספר פתח עיניים על סידור הרש"ש בכוונות ברכת הלבנה שהאריך בעניין זה".

ונביא קצת מדבריו של הפתח עיניים שאחר שהביא מדברי הסוברים שדעת האר"י גם כן לחכות לז' בחודש כתב ונביא תו"ד: ולענ"ד מדברי האר"י להפך מכמה טעמים. חדא- בהדיא כתב הרח"ו תלמידו המובהק אשר סמך ידיו עליו שברכת הלבנה אנו אומרים אותה בר"ח. כמו כן מדקדק ג"כ מהגמרא בסנהדרין וכן פסק הרמב"ם. שנראה מדברי הרמב"ם שלא צריך כלל  להנות מאור הלבנה ואין צריך להמטין ג' ימים. אח"כ ראיתי בסידור הכוונות שכתוב 'כתבו המקובלים ואיתא בר"מ פרשת פנחס אסמכתא שאין מקדשין את הלבנה עד אחר ז ימים למולד כי אחר ז ספירות הזכר שהם כחבד חגת שם מקומה שבחזה יוצאת הנוק' שהיא הלבנה וז"ס עטרת תפארת וגו'. ועוד כתוב בזוהר ח"ג דרמ"ח ע"א שבעה כבשים אינון ז יומין דסיהרא' ומשם רצו לדקדק שיש להמטין ז ימים מהמולד. אך קשה משום שלעולם לא מצאנו שמאירים למלכות יותר מה' ספירות עליונות (ראה ע"ח של"ה פ"א ופ"ב). אך ביאור הדברים ע"פ הסוד שייך שפיר לברכה בר"ח דווקא שהרי כבר עשינו לה בר"ח כל מיני פיוס כקרבן מוסף והתפללנו לחש וחזרה דשחרית ובמוסף עלתה עד חב"ד דז"א ובכתר דכתר שלו כנזכר בשער הכוונות דרושי ר"ח ואם כן אחר שהשתוותה הנו' לז"א כבר בר"ח מה העניין לחקות עוד ז' ימים? ובכוונות לא מצינו לה עוד עליה אחרי ר"ח. ולא שבברכת הלבנה אנו מוצאים שמשתווה לקומת הז"א אלא שעולה רק עד חג"ת דז"א וברכת הלבנה צריכה לפייס, ואיזה פיוס יש כשלא שווה בקומתה לז"א? וראה עוד ע"ח ש"כ ספ"ט ששם נתבאר שבר"ח היא משתווה לז"א ולא בימים שאח"כ. ומיד אחר ר"ח חוזרת למדריגתה הראשונה של אחר הקטרוג ומאז שנחרב המקדש אין לה השתוות עם הז"א זולת בר"ח. ולזה אנו אומרים בברכת הלבנה וללבנה אמר [א"א] שתתחדש עטרת ת"ת להיות ב' מלכים משמשין בכתר א' (ראה שעה"ק דע"ד סע"ב). ועוד טעם שברכת הלבנה נאמרת דווקא בר"ח הוא שבתפילה נתקן פנימיות העולמות ע"י הדיבור ובמעשה שהוא הדילוגים בברכת הלבנה נעשה תיקון חיצוניות העולמות כדרך שכתב הרש"ש בעניין ליל הסדר ולכן לא שייך זא אלא בר"ח. עכת"ד.

ואם תקשה ש"כתב הגאון המקובל רבי שלום שרעבי, בסידור הרש"ש, שאין לקדש הלבנה אלא עד שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מהמולד. ומי לנו גדול מהרש"ש נאמן ביתו של רבינו האר"י, וכל רז לא אניס ליה".[9] זה לא קשה כלל כי ידוע הוא שסידור הרש"ש סודר ע"י תלמידיו, וראיה לזה ששינויים רבים ישנם בין ספרו המקורי "נהר שלום" לבין הסידור (ורבים מהשינויים אף סותרים את דבריו), ואף בין סידורי תלמידיו ישנם שינויים (בהמשך נכתוב את שיטת הרש"ש בזה כפי שקיבלנו מרבותינו) ובעניין הזה הבאנו את דברי הפתח עינים בביאורו לסידור שהביא את דברי הסידור הנזכר ודחה אותם.

ואף האדמו"ר מקמארנה בספרו זוהר חי (וארא לח) העיר על הכותבים בשם האר"י שצריך לברך על הלבנה בז' לחודש שלא נמצא זה כלל בדברי האר"י והראשון שהביא זה משם האר"י הוא בעל חמדת ימים שהפקפוק בדבריו ידוע לכל ועוד כתב עליו שהוא שיקר לכולם בעניין זה. והחמדת ימים נתן לזה טעם שצריך לכוון כחב"ד חג"ת של ז"א והם ז' קומות  שכל יום מר"ח נשלמת אחת עד שמגיעים לת"ת דז"א שמאחוריה מתחילה קומת הנוק' שהיא הלבנה ורק אז מברכים.

אך מסידור 'אור הלבנה' להרש"ש (עמ' מו) מובן הדבר, משום שבפסוק "לב טהור ברא לי…" שאותו אומרים ז' פעמים יש לכוון בכל פעם קומה אחת מכחב"ד חג"ת ולא שצריך לחכות ז' ימים כנגדם. וביאר בספר ר"א (מובא בסידור ר"א ברכת הלבנה בסוף הסידור) שטעמו לא כהחמ"י אלא: "הם כנגד כחב"ד חג"ת, המתווספים לקומת נה"י שהיא ו"ק עצמי (נ"ר) דכל פרצוף, וכאן הוא נוק'".

החיד"א (מחזיק ברכה תכו ב) דחק את דברי המקובלים בהסבר הגמרא ע"פ שו"ת הרמ"ע מפאנו (עח) שכשהגמרא אומרת "ותרוייהו כרבי יוחנן סבירא להו" היא מורה שבעצם אין בינהם מחלוקת ורבי יהודה דיבר על תחילת הזמן ונהרדעי דברו על סוף הזמן  ובגלל שהוא ע"פ קבלה עדיף להדחק בהסבר זה. ועל אחד שכתב לתמוהה על השו"ע שלא הלך בדרכו של הרמב"ם ועמודי ההוראה השיב החיד"א (בטוב עין יח עו) שלפי דעת המחבר אומרים שאם הראשונים ובכללם הרמב"ם היו מכירים את הקבלה ודרכיה היו פוסקים על פיה.[10]

ואם נלך בדרכו של החיד"א לאמור שאם הראשונים היו מכירים את הקבלה היו גם פוסקים על פיה, יש לשאול מה עושים במחלוקת המקובלים עצמם? ויעידו דברי החיד"א עצמו בשו"ת חיים שאל (ב י) "איני חש לסודות שלא גילה רבינו האר"י ז"ל עצמו…" וכ"כ מהר"י אירגאס בספר שומר אמונים (ויכוח ראשון יז) שלעולם דעת האר"י ז"ל מכרעת כנגד דעות כל המקובלים שקדמוהו, וכדעתו עבדינן נגד כולם, ושאין דבריהם נחשבים כלל נגד דעתו.וראה דברי הרש"ש בנהר שלום (לג עג) וז"ל: "גם בעיני יפלא איך כבוד תורתכם משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים… ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר"י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה" ועל כן צריך לעיין למה החיד"א פסק כדברי הר"י ג'יקיטליה ולא כהאר"י.

הלכה למעשה:

גם ע"פ התלמוד והראשונים וגם ע"פ האר"י הקדוש ראש חכמי הקבלה – יש לברך מייד מר"ח אם רואה את הלבנה בחידושה בשמחה ובטוב לבב.

ונחתום בדברי ר' יוחנן עצמו בגמרא שם:

אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: החדש הזה וכתיב התם זה אלי ואנוהו.

טעם למה מברכים דווקא בר"ח

ראש מילין / הטעמים / "קדמא"

"ירח בן יומו" אחרי אשר נסעה הנשמה האצילית את מסעותיה הרבים…[11] הנה עולמים חדשים הולכים ונפתחים לפנינו…[12] ירח בן יומו, התגלות מצערה, התנוצצות זעירה, מרכוש עליון שאין כל העולמים כדאים לו, בא ומאיר לפנינו, ומבשר לנו תקופות מאושרות, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו…[13] ובשורת לידה חדשה, הופעה עליונה, מחודשת בכל פאר וכבוד, אשר באה ונהיתה הננו מתבשרים. ומנגינותינו מתחתמות ברוח ענוה ועז, בצורה דקיקה המתעלה אל על, ירח בן יומו, דקולך הולך ואור, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ואת מחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו אמן.

ראש מילין / טעמים / "ירח בן יומו"

 ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו,  אמן.

---

[1] מחלוקת היא בין הבבלי לירושלמי לגבי היומיים האחרונים (ט"ו- ט"ז) ופוסקים כמובן כהבבלי בעניין זה. וכתב ביד רמ"ה "ואם תאמר למאן דאמר עד שיתסר והלא בארבעה עשר היא מלאה לא קשיא דכי אמר עד שתמלא פגימתו ועד בכלל קאמר ועד שיתסר ממלא מלא וקמא".

[2] הירושלמי לא מחלק בין היום הראשון לשאר הימים שבהם הלבנה גדלה. אמנם יש מהאחרונים שכתבו שמהירושלמי ניתן ללמוד שחידושה הוא תחילת חידושה שאז נקראת חדשה, וע"פ דבריהם קשיא טובא על השו"ע שציטט את הירושלמי הנ"ל בכתבו (תכו א) "הרואה את הלבנה בחידושה מברך.." ועם זאת כתב (תכו ד) "אין מברכין עליה עד שיעברו ז' ימים עליה". אלא אם נאמר כטענת חלק מהאחרונים שהשו"ע הוא אוסף שיטות ולא ספר פסיקה.

[3] לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר הדעות. בתחילה הבאנו את הראשונים שאומרים שהגמרא שואלת "עד מתי" ולא "מאימתי". אח"כ אלו שגם סוברים שלכתחילה יש להקדים לשבעה ימים הראשונים ואח"כ אלו שסוברים שלכתחילה יש להקדים ליום ר"ח ומשם והלאה הוא בדיעבד.

[4] יש הסוברים שנכתב ע"י אישה.

[5] בספר יד המלך על הרמב"ם פה כתב שאולי מסיבה זו יש לנטות לדעת השו"ע שכתב לברך רק מז' בחודש, כדי לחזק את דעת הרבים שהלכה כמותם כדי שלא יאמר אדם רוצה אני לצאת ידי כו"ע בעוד שאין הלכה כר' יהודה כלל ואין להתחשב בדעתו כנגד כללי הפסיקה.

[6] מובא בסידור 'אור הלבנה' (ספרי הרש"ש בהוצאת הרב קצין) עמ' ד בהקדמה (לא מהרש"ש).

[7] נעיר שבסוגיה זו הפוסקים לומדים ממסכת סופרים ומהירושלמי שצריך לבא מבושם וצריך לברך במוצאי שבת. ובפירוש 'מבושם' ישנם כמה אפשרויות בראשונים ויש תפסו מזה להלכה שאורה של הלבנה צריך להיות מבשם ולכן צריך לחכות ליום הג' בחודש בערך שאור הלבנה מבשם. אך בספר המנהיג, באור זרוע, בשבולי הלקט, ובתניא רבתי גרסו שאין מברכים על הירח אלא במוצ"ש מפני שהאדם מבושם אז ולובש בגדים נאים. ופה לא באנו לעסוק בעניין זה אלא בביחס בין עיקר הדין המובא בגמרא לבין פסיקתו של השו"ע.

[8] בספר ממרן עד מרן (עמ' 289) כתב: "בסוגיה זו היו ידיו של הרב עובדיה קשורות (יחסית), כי מרן רבי יוסף קארו פסק בשולחן-ערוך לפי הקבלה. לכן, מבחינת ההוראה היבשה הוא פוסק כשולחן-ערוך, אך רוח דבריו מראה שהוא אינו שייך למחוזותיהם של המקובלים, ואינו חושש לפגום בשבעת הימים המלאים. הרב עובדיה נטוע עמוק בעולמם של הפוסקים היונקים את תורתם מן התלמוד, ועל-פיהם הוא מכוון את פסיקתו. דווקא השינוי המזערי שעושה הרב עובדיה במסורת הפסיקה הקבלית, מחדד את היחס שלו למקומה של הקבלה בהלכה: בגלל הופעתה בשולחן-ערוך, הוא שומר על המסגרת המעשית של ההוראה הקבלית, אך אין הוא שומר על רוחה, ואינו חושש להתעלם מן הרעיון מתורת הסוד המסתתר מאחורי הוראה זו. בעיני הרב עובדיה הלכה היא הלכה ו"אין לנו עסק בנסתרות". וראה בהסכמת הרב עובדיה לספר זה שמאשר את הדברים.

[9] יחוה דעת ב כד

[10] ובברכי יוסף (מו יא) כתב כלל זה על דברי המחבר עצמו לעומת דברי האר"י: "כי אף שקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלי אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה"

[11] אחרי אשר עלתה הררי עד וירדה תהומי תהומות, אחרי אשר התרחב הרוח בכל הסתעפות הגיוניו, אחרי אשר התעשרה האורה מהופעת רבבות איד קץ של צללי גווניה, אחר אשר אחרי החליפות המרובבות אשר הקשיבה רב קשב, את התחישה העדינה אשר לאור החיים שבנשמת עולמים, אחרי אשר המנוחה השאננה הוציאה את פריה, והסערה התנועתית כבר נולדה ופעלה לחולל המון חדושי חדושים לאין תכלית,

[12] עולמים שכל המרומים אשר כבר דרכנו על במותיהם הנם רק שלבים להגיע עד שיא קדשיהם, ומרחוק הננו רואים ברק אור נשגב המבשר לנו תחיה חדשה, חוללות עולמים חדשים, עולמים יסודיים נשגבים בקודש, אשר הנם הולכים וגדלים, הולכים ומתגדלים, מתפארים ומתעטרים בעטרת זיו הודם,

[13] כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ונעימות עדנים עדי עד ממלאה כל קרב וכליות, בחיי עליזות חדות נועם קודש קדשים, ברוממות שגיבת טהור גדל עזוזם, והמוסיקה האלהית תתיינו תחיית עולמים, ותשביענו ששון ושלות שמחות, תיצרנו יצירה חדשה, ותעודדנו לרוממות אצילות אין סוף. ומחיל אל חיל אנו הולכים, ומרום אל רום אנו נוסעים, משגב לשגב אנו דורכים, ומעילוי לעילוי הננו עפים, והדרת גאון שחקי עולמים מתעטר במקור חיינו,