אמונה וידיעה

"ולההוא קדמון אמר וכו'

דאם לא יהיב ליה שכל

הא לא יכיל למנדע אמונה דילי וכו'"

 (ע' זהר פקודי רכג. ע' תיקוני-זוהר תיקון ע.

 מובא בהערת הרצי"ה, אורות ישראל ח א)

דרכם של בעל העיקרים והרמב"ן מול דרכם של רס"ג והרמב"ם

כתב בספר העיקרים (א יט):

"והאמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק, עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יודע דרך האימות בו, כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם, או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו; או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאימת אותו הניסיון, אף על פי שלא תדע סיבת האימות בו".

לדעת בעל ספר העיקרים האמונה איננה נובעת רק מהשכל הנמוך ומההגיון הלוגי פילוסופי, אלא בעיקר מן האינטואיציה.[1] נראה שדברים אלו נכתבו כתגובה לדברי רס"ג בהקדמת אמונות ודעות (ד) וז"ל:

"האמונה[2] הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסויים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון, יכללנה השכל ויקיפנה, ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו…"

ובפרק ו שם:

"ואם יאמר האדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקם עד שיהיה עלינו לדעה, כפי שיתכוננו ויתאשרו, והרי בי אדם מכחישים מלאכה זו ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוביל אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם…"

וכן במהלך כל הקדמתו מדבר על כך שהשכל העיוני הלוגי הוא הדרך להגיע אל האמונה. וכך כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (א נ) ביתר ביאור ופירוט, וז"ל [הסוגריים המרובעות מהרב קפאח, כתבים עמ' 588]:

"דע אתה המעיין במאמרי זה, כי "אלאעתקאד"[3] [=ידיעה] אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצוייר בנפש [ע"י חקירה מדעית רצינית], כשיאמינו[4] בו שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין[5] בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת,[6] הוא קל מאד. כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל… איך נאמין, ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצוייר בשכל… ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים… יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם, לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו ענין ויהיה מכת הנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם, אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו, כמו שצוו החשובים, ונאמר להם אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה".

לדעת רס"ג והרמב"ם כל האמונות צריכות ראשית כל להיות מובנות בשכל ע"י ראיות חותכות וברורות. ובעל העיקרים, כפי שראינו בתחילה, חולק ואומר שלא השכל הוא הבסיס לאמונה אלא הוודאות של ה"שכל הישר". לדעתו האמונה נבנית באדם לאו דווקא בראיות חותכות וגמורות ברמה הלוגית אלא "אף אם לא יודע דרך האימות בו, כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות" (העיקרים שם). אמנם, אין מחלוקתו עליהם בעיקר העניין, שהרי הוא מסכים שאין אמונה ללא הבנה, אלא שלדעתו הבנה זו אינה בנויה על השכל הלוגי בלבד אלא גם על האינטואיציה, השכל הישר.

וכעין דבריו של בעל העיקרים ניתן ללמוד מדברי הרמב"ן בשני מקומות. האחד הוא בוויכוח ברצלונה שנראה מדבריו שסובר כרס"ג והרמב"ם. והשני מהקדמתו למלחמת ה' שנראה מדבריו שסובר כבעל העיקרים. בויכוח המפורסם שנערך בברצלונה מול מלך ארגון חיימה הראשון אמר היהודי המומר והנזיר הדומיניקני פבלו כריסטני, "כי הוא מאמין בייחוד גמור, ועם כל זה יש בו שילוש, והוא דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו" וזכה ללעגו הצורב של הרמב"ן: "עמדתי ואמרתי: דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע". אם כן הרמב"ן פה טוען את טענותיהם של רס"ג והרמב"ם. אך בהקדמתו למלחמות ה' כתב:

"יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא".

מקור זה מדבר על לימוד התורה אך דבריו בוודאי נכונים על כל ידיעה, שאין ידיעת השכל יכולה להיות וודאית אלא תמיד ניתן להעמידה על הספק. אך יש לנו ביותר להשען על "הסכמת השכל הנכון". הרמב"ן, כפי שכבר הסברנו זאת בדעת בעל העיקרים, סובר שאמנם אין אמונה בלי ידיעה אך מוסיף על כך שהידיעה לא יכולה לבא רק ע"י השכל ההגיוני הלוגי, משום שכל דבר שכלי יכול להנתן בספק.

המושכלות הראשונות

נבוא כעת להבהיר את עניין קבלת "המושכלות הראשונות" שאינן נשענות רק על ההגיון הלוגי השכלי.

"כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מכאן ברור שסוקרטס הוא בן תמותה"

משפט זה הוא טיעון לוגי מובהק, אך ניתן לערער עליו מפני ששני ההנחות הראשונות שלו לא הוכחו לנו מעולם. כיצד אנו יכולים לדעת שכל בני האדם הם בני תמותה? כיצד נוכל לדעת שסוקרטס הוא בן אדם? אלו הנחות מוסכמות שאין מערער עליהם והם יותר וודאיות מהמסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. ההנחות הוודאיות נובעות מן האמונה, והמסקנה נובעת מן הידיעה, ההגיון הלוגי. בעצם כל השכל הנמוך בנוי על גבי השכל הגבוהה דהיינו כל חוקי הלוגיקה בנויים ע"ג האמונה. ובמקום המשפט הנוצרי האומר ש"במקום שנגמר השכל מתחילה האמונה" נראה שיותר נכון לומר "במקום שנגמרת האמונה מתחיל השכל".

ניתן להביא דוגמא לדבר זה מ'האקסיומות של אוקלידס'. אוקלידס כתב כמה הנחות שעליהם אין לחלוק, ואף אי אפשר להוכיחם. אקסיומת המקבילים למשל היא אקסיומה שהביא אוקלידס שאומרת "קוים מקבילים לא יפגשו לעולם"[7], כל מי שקורא את החוק הזה לא מעלה בדעתו שישנה אפשרות אחרת. אך מניין לנו זאת? האם הלכנו עד אין סוף ובדקנו שבאמת קוים אלו לא יפגשו לעולם? ברור שלא. ההוכחה שאנשים חושבים עליה לדבר זה היא שאם תמדוד את המרחק בין הקווים בשתי נקודות שונות על אורכם והמרחק יהיה שווה זה אומר שלכל אורך המקבילים המרחק יהיה שווה ולכן ברור שלעולם לא יפגשו. אך מניין לנו שבהמשך המקבילים החוק הזה לא יכול להשתנות? ברור לכולנו שמי שיערער על הנחה אקסיומטית זו יישלח לפסיכיאטר, אך הוכחה מתמטית לדבר אין בידינו. וכן ברור לכולנו ש1+1=2 ומי שיוכיח לנו שלא כך לא נקבל ממנו לעולם. למשל אם אדם יכניס תפוח לסלסלה ואח"כ יכניס עוד אחד ואז יפתח את הסלסלה ויתגלו לענינו 3 תפוחים לעולם לא נעלה על דעתינו ש1+1=3, אלא שנאמר שהיה שם תפוח אחד לפני כן, או שנשאר בצ"ע אך לעולם לא נקבל עובדה זו כחותכת, כי השכל הישר, האינטואיציה היא וודאית ולא ניתן לערער עליה כלל וכלל.

דרכו של ריה"ל בספר הכוזרי

במובן זה ניתן לומר שריה"ל בספר הכוזרי, הולך בדרך זו, דרך האינטואיציה. ההוכחה שיש אלוקים אינה נשענת על פילוסופיה נמוכה, אלא על ההתגלות, הנבואה והחוויה האינטואטיבית של האדם. האמונה לדעתו נובעת מוודאות פנימית ולא ממופתים חיצוניים.[8]

בשיחות הרצי"ה (אמונה, עמ' 13-49) האריך בביאור ההבדל שבין שתי דרכים אלו. הוא הדגיש כמובן שהאמונה איננה רגש, ואמונה תמימה איננה טיפשות, אלא היא הכרה וודאית ושלימה שבאה ע"י לימוד מעמיק בשכל האלוקי, ולא ע"י עיון השכל האנושי, שדווקא מקטין את עניינה. הרצי"ה לימד מה שכתבו תלמידי הגר"א (סידור הגר"א, אישי ישראל, עמ' 512):

"רבינו הגר"א היה מחבב ספר מנורת המאור וספר חובת הלבבות ובמקום שער הייחוד היה אומר ללמוד ספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל והתורה תלויים בו"

ע"פ דברים אלו הדגיש הרצי"ה את הבדל שבין שער הייחוד (ומורה הנבכים, ואמונות ודעות) לבין ספר הכוזרי, והסיק שהגר"א הכווין ללמוד את עיקרי האמונה והתורה דווקא מהכוזרי (השכל האלוקי) ולא מחובת הלבבות (השכל האנושי).[9] והדרך להכרת האלוקים לפי הכוזרי היא דרך ההתבוננות בפלא העולם- עם ישראל, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

הרצי"ה לימד שגם באומות העולם היה מי שביקש להתעלות מאמונה שכלית אנושית לאמונה אינטואיטיבית אלוקית, היה זה קאנט, שערער על כל הוכחות מציאות הבורא שבאו ע"י הפילוסופים.[10] ועל כן קורא הרצי"ה לתורתו של רבי יהודה הלוי, בעל ספר הכוזרי, הפילוסופיה של פירוק הפילוסופיה.

עוד מוסיף הרצי"ה שהחלוקה בין מציאות ה' המתגלה בכוזרי לבין זו המתגלה במורה הנבוכים היא החלוקה בין השבת אבידת עם הארץ שהיא ע"פ סימנים, לבין השבת אבידת ת"ח שהיא ע"פ טביעת עין. להוכיח בראיות ומופטים אלו פרטים, אינם רואים את המציאות האמיתית הכוללת. כפי שכבר כתב הרב מיכאל אברהם בספרו המצוי הראשון שכל הוכחה פילוסופית למציאות ה' מוכיחה את מציאותו של האלוהים השייך לה. המסדר, המרגש, השומע, המוסרי. אך מכל אלו אין לנו הבנה שיש אלוקים אחד (לטענתו הפתרון לזה הוא התער של הוקאם). ההוכחה שבכוזרי היא הוכחה שבטביעת עין, פגישה עם עצם החיים, אין שאלות ואין ספיקות, הכל וודאי וברור. ולמרות כל זה ברור שללמד אמונה הרבה יותר קל ע"פ סימנים. כי את טביעת העין צריך לבנות ע"י לימוד מעמיק והבנה גדולה וכוללת.

האמונה, כפי שהיא מתבארת במורה הנבוכים היא מסתברת, אך כפי שהיא מתבארת בכוזרי היא וודאית וכמו שאמר האדר"ת שמציאות ה' אינה זקוקה לראיות, ראיות צריך רק למה שיש ספק לגביו ואמונה היא וודאות (ע"פ הירושלמי).

החלוקה זו היא גם שורש המחלוקת עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. הרצי"ה טען עליו שקיום המצוות שלו היה בבחינת "מה חובתי ואעשנה" (ביטוי שלילי בחז"ל. שכל אנושי) אך הרצי"ה מסביר שהחובות נובעות מהאמונה האלוקית (השכל האלוקי). אמונה היא עול מלכות שמים. קבלת המצוות לדעת ליבוביץ'- "ככה" שהרי אין שום דבר המחייב אותי לקבל את מחוייבות התורה.[11]  אך הרצי"ה מסביר שקבלת הצוות נובעת מתוך האמונה, הפגישה עם עצם החיים דוחפת אותנו להתחייב במצוות כמו המחוייבות שכל אדם מרגיש כלפי המוסר.

וחותם הרצי"ה שהבנה לוגית אינה חודרת לאדם. האדם הוא אינו רק שכל וגם לא רק רגש, אלא, הוא כולל את שניהם. אדם חי הוא מעל השכל והרגש, וזו היא האמונה- עצם החיים, מעל השכל והרגש. "צדיק באמונתו יחיה" היא המחשבה היותר גדולה הרבה למעלה מכל חכמה שבעולם.

ונראה שיש בזה פירוש גדול לפתיחת ספר הכוזרי הפותח בעניין חלום המלך הכוזרי, שהחלום הוא שישים מנבואה, והבסיס שממנו נפתח הספר הזה הוא החלום, האינטואיציה, השכל העליון, ולא השכל הנמוך. שהיה אפשר שיספר שבא אל המלך חכם אחד והוכיח לו בראיות ובמופתים שהאמת איננה עם הדת הכוזרית. אך לא היא, אלא שההבנה שהאמת אינה עם דת הכוזרים התעוררה בהרגשה פנימית "השכל הנכון". ולכן גם הבירור הראשון של המלך הכוזרי בעקבות החלום היה עם הפילוסוף, עם נציג השכל הנמוך. זו היא פתיחתו של ספר הכוזרי.[12]

האם רס"ג רבינו בחיי והרמב"ם כופרים בוודאותה של האינטואיציה?

אחר כל זה, נראה שרס"ג הרמב"ם ורבינו בחיי, לא כופרים במעלת האינטואיציה והשכל הישר.[13] אך לדעתם, עיקר עבודת האדם בקיום מצוות ידיעת ה' צריכה להתבסס ע"י השכל הנמוך. גם משום שזו הדרך הבסיסית שניתן ללמד דרכה דעת ה' בקלות ובבהירות ובמהירות (כפי שהרצי"ה הסביר על השבת אבידה ע"פ סימנים). וגם משום שנפשם נטתה יותר לדרך האמפירית.[14] וכך כתב הרב קוק (מידות הראי"ה, אמונה, יח):

"האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי בלי אונאה עצמית, בלא פניות זרות. ואע"פ שאינה כ"כ רחבה בהשכלה אינה מעכבת. ומ"מ כל מי שחונן בשכל לא יוכל להסתפק בלא הגיון שכלי, ואצלו לא תקום תמימות האמונה כי-אם כשתתחבר עם אור הדעת, ואם ימאס זה את הדעת תהיה אמונתו מלאה תוך ומרמה".

סיכום

רס"ג באמונות ודעות, רבינו בחיי בחובת הלבבות והרמב"ם במורה הנבוכים סוברים שלאמונה בבורא עולם יש להגיע באמצעות חקירת שכלינו. בעל העיקרים, הרמב"ן וריה"ל בספר הכוזרי סוברים ששכלינו איננו מספיק כדי להגיע לוודאות אמונית. אלא שלדעתם עיקר עבודת האדם בעניין האמונה הוא בפיתוח האינטואיציה, ומפגש החיי והמתמיד עם אלוהיו. שתי סיעות אלה מסכימות שגם החקירה השכלית וגם בניין האינטואיציה נצרכות בשביל להגיע לאמונה שלמה, אך הן נחלקו על איזו דרך אדם צריך לשים את הדגש.

נספח א.

מקורות מהרב קוק

עולת ראיה / חלק א / עמוד שלז

גדר האמונה בכללה הוא, שאמתת הענין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה כ"א מצד מנוחת הנפש[15] הגמורה כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה, ולכן חיובה התמידי של האמונה בד' יתעלה הוא, שידיעת מציאותו יתעלה ומה שראוי שיתיחס לו תתכונן בקרבנו בתמידיות, וזה אי-אפשר כי-אם ע"י הכנת הלב בטהרה וביושר ובמעשים המתאימים. 

אורות הקודש / חלק ג – מוסר הקודש / עמוד קח / אמונה רצון וחכמה – עה

לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך הרצון… מתדממת היא החכמה במקום המחשכים, אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, ושם הולך הרצון בכל שטפיו ונמשך. האמונה בכל רזיה באור אין סוף היא אחוזה, במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה, אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים, אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח, ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה, במקום אשר כבר קדמה התעלומה…

האמונה ביפעת הרצון היא קשורה, ומתלבשת בעדי תפארת החכמה להגלות לעין כל נשמה, מקור הרציונליות בהתגלות היצור בתור חכמת אל, ומקור המסתורין בתור הגלותה בתור רצונו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש. החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה, באה ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו.

האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה הרצונית, אם תאחז רק במושג הגלוי של החכמה, הרי היא אובדת את דרכה, ומפסקת את כח חייה העזיזים, המלאים חיי עולמים וזיו אור נצחי נצחים. התגלות האמונה ואור רזי תורה מקפת אור החסד המפורט על כל בשר וכל נשמה. הרצון מקיף אוו כל, ומלא כל. והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית, ומחלקות מנות לפי מדת ההשכלה שביצורים.

שמונה קבצים / קובץ א / ריט.

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה. ותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה. ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

שמונה קבצים / קובץ א / רכ.

 צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וק"ו בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה. ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וק"ו אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנל

מדות הראי"ה אמונה יח.

האמונה היא טהורה כשהיא מלאה רגש פנימי בלי אונאה עצמית, בלא פניות זרות. ואע"פ שאינה כ"כ רחבה בהשכלה אינה מעכבת. ומ"מ כל מי שחונן בשכל לא יוכל להסתפק בלא הגיון שכלי, ואצלו לא תקום תמימות האמונה כי-אם כשתתחבר עם אור הדעת, ואם ימאס זה את הדעת יב) תהיה אמונתו מלאה תוך ומרמה יג).

עין איה / ברכות א / פרק ראשון-מאימתי / נה. ברכות ו/ב

כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו. יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה, והנה כאשר אל שלמות השכלי צריך האדם מאד שיהי' גם כח המדמה שלו שלם ונכר. ע"כ השגחת השי"ת גדולה ג"כ על כל הדברים שגורמים להיות משלימים את הכח המדמה שבאדם, באופן שיעזרהו אל המעשים הטובים ומדות הטובות. ובאשר להשלמת כח המדמה מועיל מאד קביעות המקום לתפילה. וקדושת המקום פועל לקדש רגשותיו, ע"כ השגחת ד' ית' ע"ז ביותר להצליחו לתכלית זה. ומי שמרגיל עצמו להבין זה, הוא לא יתחכם יותר מדאי, ותהי' חכמתו מסייעתו תמיד למעשים טובים ומדות טובות. כי ידקדק הרבה במעשיו ומדותיו, בידעו שמהם תוצאות גדולות והשלמת כח המדמה, שהוא הכח הפועל בקרוב על המון המעשים וההרגשות שבאדם. ע"כ כשמת, אומרים עליו הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו. ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לה מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך ישרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד, אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.

אורות ישראל / פרק ח / א

הָאֱמוּנָה[16] הַשְּׁלֵמָה שֶׁבַּלֵּב נוֹבֵעַ הוּא מִתּוֹךְ מַעֲמַק סְגֻלַּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. לְעֻמָּתוֹ מְכֻוָּן קָרְבַּן הָעמֶר שֶׁל שְׂעוֹרִים, מַאֲכַל בְּהֵמָה, הַנּוֹטֶה רַק לָרֶגֶשׁ הַטִּבְעִי. אַחֲרָיו וְעַל גַּבָּיו בָּא יְסוֹד הָעִלּוּי הַשִּׂכְלִי וְהַלִּמּוּדִי. אָמְנָם חֻלְשַׁת הָאָדָם גּוֹרֶמֶת, שֶׁבִּהְיוֹתוֹ מֻכְשָׁר לְמֶחְקָר שִׂכְלִי יֻחְלַשׁ בּוֹ יְסוֹד הַנְּטִיָּה הָאֱמוּנִית, וּבִהְיוֹתוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנָה הוּא עָלוּל לְמַעֵט בְּהַשְׂכָּלָה וְחָכְמַת לֵב. אֲבָל תַּכְלִית דֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא, שֶׁכָּל כּחַ לֹא יְמַעֵט אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִתְמַעֵט עַל יָדוֹ, כִּי-אִם יִתְגַּלֶּה בְּכָל מְלֹא עֻזּוֹ, כְּאִלּוּ הָיָה הוּא הַשּׁוֹלֵט לְבַדּוֹ. כּחַ הָאֱמוּנָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כָּל-כָּךְ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם אֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁל מֶחְקָר, וּלְעֻמַּת זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כּחַ הַחָכְמָה כָּל-כָּךְ מְעֻלֶּה וּמְזרָז כְּמוֹ לֹא הָיָה כְּלָל כּחַ שֶׁל אֱמוּנָה בַּנֶּפֶשׁ. "אָדָם וּבְהֵמָה – עֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִים עַצְמָם כִּבְהֵמָה". אָכֵן זאת הִיא מוֹרָשָׁה מְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָאֱמוּנָה הַקַּיָּמָה הִיא אֶצְלָם טִבְעִית, מִצַּד הַמּוֹרָשָׁה הַגְּלוּיָה שֶׁל גִּלּוּי שְׁכִינָה, "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה – הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי". וּלְהֵפֶךְ, הַכְּפִירָה הִיא אֶצְלָם בִּלְתִּי-טִבְעִית, וְאֶפְשָׁרִית רַק עַל-יְדֵי הֶעָזָה שֶׁל שִׁכָּרוֹן, שֶׁמִּתּוֹךְ עִקְּשׁוּת אוֹ תַּאֲווֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁמְּצִיאוּת הָאֱמוּנָה אֶצְלָם הִיא דַּוְקָא עַל-יְדֵי שִׁכָּרוֹן, כִּי לֹא נִגְלוּ לָהֶם עִנְיָנִים מוּחָשִׁיִּים גְּדוֹלִים עַל יְסוֹדֵי אֱמוּנוֹתֵיהֶם, עַל כֵּן אֵין טִבְעָם הָאֱנוֹשִׁי גּוֹזֵר לְהַאֲמִין כִּי-אִם הַהַסְכָּמָה הַמְּשַׁכֶּרֶת וְהַהִתְגַּבְּרוּת עַל הַטִּבְעִיּוּת. וְעַל כֵּן טוֹבָה מְאד לְיִשְׂרָאֵל תְּמִימוּת הָאֱמוּנָה בְּפַשְׁטוּתָהּ, שֶׁהִיא גַּם-כֵּן מְברָרָה כְּיוֹם בָּהִיר, "בָּרָה כַּחַמָּה".

וּלְפִיכָךְ מְחֻבָּר הוּא פֶּסַח לָעֲצֶרֶת עַל-יְדֵי סְפִירַת הָעמֶר שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהִיא מְחַבֶּרֶת אֶת מִנְחַת הַשְּׂעוֹרִים, מַאֲכַל בְּהֵמָה, נְטִיַּת הָרֶגֶשׁ הַטִּבְעִית, אֶל הַחִטִּים, מַאֲכַל אָדָם, הָעִלּוּי הַשִּׂכְלִי הָרוּחָנִי, "עֵץ הַדַּעַת חִטָּה הָיָה". וּשְׁנֵי הַכּחוֹת הַיְסוֹדִיִּים הָאֵלֶּה מְגַלִּים אֶת כָּל מְלֹא עֶרְכָּם וּפְעֻלָּתָם, בְּמַעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ וּמֶרְחֲבֵי הַחַיִּים, בְּהוֹפִיעָם כָּל אֶחָד בְּצוּרָתוֹ הָעַצְמִית הַשְּׁלֵמָה, בְּאֵין שׁוּם דָּבָר מֵעִיק לוֹ כְּלָל, וּבְהִתְכַּנְּסָם וְהִתְקַשְּׁרָם יַחַד לְמַעֲרָכָה אַחְדותית עליונה.

נספח ב.

האם יש אנשים שלא יכולים להגיע לאמונה בה'

(בגלל שאין להם את הנחות היסוד והאינטואיציות של המאמין)

שיחת ווצאפ

יוסי: בוקר טוב חברים יקרים. יש לי ויכוח עם חבר בעניין בחירה ואמונה. הוא טוען שאמונה היא בחירה, כלומר אדם 'בוחר' במה להאמין. ואני טוען שאמונה איננה בחירה, אינני בוחר במה להאמין. אני חושב שהבחירה באה לידי ביטוי בהכרעה שלי מה לעשות, ולא במה להיות סבור. מה אתם אומרים?

אשר: טור 35 ו175 של הרב מיכאל אברהם

דביר ואמונה לוי: השאלה איך מגדירים אמונה. אם אמונה זו ידיעה שיש דבר כזה אלוקים אז אם אני משוכנע שיש אלוהים גם אם אני אבחר שלא להאמין זה לא יעזור לי כי אני כבר משוכנע. אם אמונה לדעתו זה מקביל למושג בחירה וכמו שאני בוחר לאכול פיצה ככה אני בוחר לצייר לעצמי בראש שיש אלוהים (בלי להתחשב בדיון אם הוא קיים אובייקטיבית או לא) אז הוא צודק.

יוסי: אנחנו מדברים על ידיעה: אני לא בוחר לחשוב שעכשיו 10:14

דביר ואמונה לוי: בדיוק. אתה יכול לבחור לערער על זה אבל על עצם השכנוע אין בחירה.

אליהו: "אמונה ב…"= הכרה במשהו (1+1=2) כפויה עלינו.  הפיכת דבר מסויים לערך עליון (אמונה-נאמנות למשהו) היא דבר שבבחירה .

יוסי: אז אני צודק.. (איזה כיף) אני מחפש מקורות בחזל אם יש כאלה

דביר ואמונה לוי: סברא היא למה לי חז"ל?😉 הרמב"ם מונה מצווה לדעת יש אלוהים. לכאורה אם זו מצווה אז שייך בחירה (ככה הבנתי שהרב סולובייצ'יק אומר- ולכן הוא פירש את הידיעה כחיבור רגשי שאפשר לעבוד עליו מלשון "האדם ידע את חווה אשתו"). אבל במו"נ הוא מבאר שהמצווה היא על הלימוד וההעמקה בידיעת ה'. כמו ש1+1=2 בשביל לדעת את זה צריך ללמוד והלימוד הוא וודאי מבחירה. ולכן שייך ציווי.

אליהו: רבי חסדאי קרשקש לא הסכים עם הדעה הזו וטען שהאדם לא בוחר אם להאמין בקיום השם.

דביר ואמונה לוי: הוא אומר שגם אם נחקור לא נוכל לדעת שיש ה'?

אליהו: ממה שהבנתי הוא פשוט סבר שאמונה זו הנחת יסוד שנולדים איתה ולא עוזר להתווכח עם זה. או שמאמין או שלא. והרב מיכי די מסכים עם זה. שגם אם אדם חוקר ומגיע להבנה שיש אלוקים ,סופסוף זה עומד על הנחות יסוד שהיו קודם בתוכו.

דביר ואמונה לוי: גם 1+1=2 בנוי על הנחות יסוד. אבל לכולם יש אותם לא?

אליהו: בתנאי שיש אותן . תיאורטית יש אפשרות של אנשים עם הנחות יסוד שונות גם בזה.

דביר ואמונה לוי: רק תיאורטית. אבל אני מאמין שאדם שאין לו הנחות יסוד כאלה העולם יתייחס אליו כאל מפגר. רוב האנשים בעולם שנולדו עם הנחות יסוד מספיקות, עליהם כנראה יש חובה לחקור ואם יחקרו יגיעו להבנה שיש סיבה לעולם.

אליהו: כן , נגיד שהנחות יסוד מתמטיות הן דבר מובן מאליו כחלק מהיות אדם אדם .  אבל הנחות יסוד שיצירה מקורה ביצור וכו' הן לא ברורות כל כך. כמובן שיש בזה בכלל הנחה שהעולם הוא יצירה.

דביר ואמונה לוי: יש אנשים שיראו דף כתוב על הריצפה והנחת היסוד שלהם לא תהיה שמישהו כתב אותו? אני חושב שזו הגזמה…

אליהו: אני זוכר שבתור ילד ההנחת היסוד שלי הייתה שהעולם היה תמיד קיים. לא חייבים להניח שהוא יצירה. כמו שההנחת יסוד של הזמן תמיד קיים ברורה אצל כל בור חילוני ששואל ,"מה השם עשה עד אז בזמן הפנוי"? וכאלה

דביר ואמונה לוי: לילד אני מוותר. גם אני חשבתי שמבוגרים לא הולכים לישון בכלל (☺️). אבל אנחנו מדברים על חשיבה מפותחת… ולגבי מה שכתבת על החילונים- סתם כי הם לא חושבים ולא למדו אבל אם תסביר להם את הפילוסופיה של הזמן הם לא יתנגדו. כמו שילד לא יודע כמה זה 1+1.

אליהו:  חח צודק . משמע מדבריך שניתן ללמוד הנחות יסוד  חדשות.

דביר ואמונה לוי: אם זו הגדרה של הנחות יסוד אז כן.

אליהו: ואתה מתנגד לשיטתו של רבי חסדאי ,אלא אם כן נפרש שהאלוקות היא הנחת יסוד מולדת או שלא מולדת.  מזכיר לי מחקר שעשו בחתולים. הכניסו חתול עם כיסוי לדלי ונתנו לו לראות רק קוים ישרים. בלי אנכיים . לאחר שהחתול יצא משם אחרי חודשים שגדל בתנאים האלה,החתול לא יכל לראות קווים אנכיים כלל. אחרי כמה שעות (3 לדעתי) כבר הצליח ללמוד ולזהות ככל החתולים את הקוים האנכיים של העולם. מלמד שהנחת יסוד (קו אופקי במקרה זה) היא דבר נלמד ולא מולד. וכן שאפשר גם ללמוד את זה מאוחר יותר. זו גם הסברא שלי שלמדעי המוח והקוגניציה יש המון מה לתת לעולם הדיונים הפילוסופיים . כל הנחת יסוד היא פשוט פיתוח הכרתי מסויים שנובעת מהתפתחות אורגנית במוח. (שזה אגב ברמת המיקרו קורה כל הזמן ודי מהר)

יוסי: אני סבור שעכשיו יום(מסיבה מוצדקת או לא) האם בחרתי לסבור כך או שזה נכפה עלי שכלי?

דביר ואמונה לוי: לא בחרת, שוכנעת. בחרת לבחון את הסיבות.


[1] הרב הנזיר מבסס את ספרו 'קול הנבואה', על השמיעה העליונה. נראה מדבריו שהוא מכוון להכרה מדוייקת (ומדעית, בצורתה המיוחדת שלה) שמביאה את האדם לידיעה מסויימת אלוקית ואמונית. לכאורה היה נראה שניתן לכנות הכרה זו "אינטואיציה", כפי מה שהארכנו להסביר במאמר זה. אך כבר בתחילת ספרו כותב הרב הנזיר (ראש דבר, עמ' ג): "ההגיון העברי שמעי הוא, לא עיוני. אקוסטי, לא אינטואיטיבי- הסתכלותי". אם כן הוא כותב בפירוש שההגיון שהוא מדבר עליו אינו אינטואיטיבי. לי היה קשה להבין דברים אלו, ולכן פניתי לשמוע שיעור של הרב מיכאל אברהם על דברים אלו (שיעור 1. בסדרת שיעורים על ספר קול הנבואה), והוא דייק בדברי הרב הנזיר שכוונתו היא שההגיון שמעי אינו "אינטואיטיבי- הסתכלותי". דהיינו שיש כמה הגדרות השייכות לאינטואיציה ואחת מהן היא ההסתכלות, ומה שאין קשר בין ההגיון השמעי לאינטואיציה זה רק בעניין ההסתכלות. ויוצא שהחלק השני של המשפט הוא פירוש לחלק הראשון, שההגיון העברי שמעי הוא ולא עיוני, ומה פירוש עיוני? אינטואיציה הסתכלותית. עיוני מלשון עין, ראיה והסתכלות. אחר כל זה ניתן לומר שההגיון העברי השמעי הוא כן אינטואיטיבי אקסיומתי חוויתי. דהיינו הוא שייך להגדרת אינטואיציה במובן של קבלת הדברים בוודאות. אפשר לקרא לזה "אינטואיציה שמעית". דוגמא לדבר הוא ההבדל בין הנחות שברורות לכל העולם כגון שברור לכולם שאם נמצא ספר ברחוב הוא לא בא בנס אלא שמישהו הניח אותו שם ואינו נכתב ע"י שפיכת דיו בטעות אלא שמישהו כתב אותו בכוונה, זו אינטואיציה הסתכלותית. אך נבואה, או חוויה של מעמד הר סיני "רואים את הקולות", או גילויים קבליים שהיו לאר"י הקדוש או לרמח"ל, אין זו חוויה ברורה אלא למי ששמע אותה, שחווה אותה, וזו אינטואיציה שמעית. ובאמת אפשר לומר שיש בהבחנה זו מעין הבחנה שאותה עושה הרמב"ם בסוף מורה הנבוכים בין התורה לחכמה, שהאמיתות שבתורה מקובלות ואינן מוכחות. ובחכמה מביאים הוכחות וראיות לאמיתות שבתורה. יוצא איפוא, שהחכמה מבארת באופן אינטלקטואלי (הסתכלותי) את מה שאבותינו הכירו באופן חווייתי (שמעי).

[2] הרב קפאח תרגם: "הידיעה". וראה הערה הבאה.

[3] איבן טיבון תרגם מילה זו= "האמונה". וע"ז כתב הרב קפאח (כתבים ב עמ' 588):

"בספר המצוות עשין א: "המצווה הראשונה הוא הציווי שנצטוינו בידיעת האלהות והוא שנדע שיש שם עלה וסיבה הוא פועל את הנמצאים…" והרי ידוע כי כתב רבינו את סה"מ בשפה הערבית, ואותה הידיעה הידיעה שכתב בחבורו היד החזקה בראשית הלכות הלכות יסודי התורה תרגמה כאן בערבית "אעתקאד". ובה טעה ר' משה אבן טיבון ותרגם "אמונה", ובכך הטעה רבים ליסד על פי רבינו כביכול את שלוש עשרה "אני מאמין" הידועים. ואלו שת לבו לתרגום רבנו עצמו בחבורו לא היה בא לידי אותה טעות…"

[4] גם המילה הזו היא של איבן טיבון ולא של הרמב"ם. ראה הערה קודמת. והרב קפאח תרגם: "שהוא כך כפי שהצטייר".

[5] גם פה המילה אמונה שייכת לאיבן טיבון. והרב קפאח תרגם: "בלי שתשכיל אותם ותבינם".

[6] הרב קפאח תרגם: "שתחקור בהם על נכון".

[7] ניסוחו של אוקלידס היה שונה אך עם אותו עיקרון.

[8] ההוכחה של רבינו בחיי, בשער הייחוד, למציאות ה' עונה דווקא לקריטריון האמוני כפי שבא לידי ביטוי בכוזרי ואצל בעל העיקרים, אך נראה שדרכו המודעת נטתה לדעת הרס"ג והרמב"ם. הוכחתו היא ההוכחה הפיסיקותאולוגית והיא נשענת על אקסיומה אינטואיטיבית שמאחורי כל דבר מסודר יש מסדר (כפי שכתב אריסטו). וראה בהתייחסותו של קאנט להוכחה זו.

[9] אך בספר 'מתוך התורה הגואלת' (ג עמ' כג) הבחין הרצי"ה בין מו"נ לחובת הלבבות לעניין זה וכתב שההבדל בין מו"נ לכוזרי הוא שמו"נ פונה כלפי חוץ והכוזרי כלפי פנים אך שניהם באים מתוך הקדש. ולעומתם חובה"ל עומד בחוץ "אינו שייך דווקא לתורה- הוא מוסרי כללי". ואני בעוניי לא הבנתי את החלוקה הזו, שמה ההבדל בין מו"נ לחוה"ל? ואולי בגלל שמו"נ מדבר גם על המצוות השייכות רק לישראל? אך גם בחוה"ל יש עניינים המיוחדים לישראל. וצ"ע.

[10] ראה סיכום של ההוכחות והערעורים בסוף ספר 'עולמות' של הרב אבינר. וראה בספר 'לחשוף את הפוסטמודרניזם' עמ' 39-56 על הבעיה בטיעוניו של קאנט. וראה עוד בספר 'המצוי הראשון'  שבכל הוכחה מביא את ערעוריו של קאנט ודוחה אותם.

[11] ליבוביץ' טוען את טענתו זו גם כלפי המוסר ולכן הוא טוען שהמוסר הוא אטאיסטי. אך ראה ביקורת על דבריו אלו בספרו של הרב מיכאל אברהם 'מהלכים בין העומדים' (עמ' 84. ובהפניה 26 שם).

[12] ראה בספר 'סודותיו של מורה הנבוכים' למשל בעמ' 85 "אלוהי הרמב"ם ואלוהי התנ"ך" ובעמ' 65 שכתב שם שהרמב"ם כתב את מורה הנבוכים כדי לגשר בין האלוהים הפילוסופי לבין אלוהי הדת בכלל והיהדות בפרט. ובזה עוסק ספר סודותיו של מורה הנבוכים, לגלות את הגשרים שבונה הרמב"ם בין האל מושלל התארים הפילוסופי הבלתי משתנה לבין האל המתגלה, ושומע, הפועל, המשגיח וכו'.

[13] וראה בסוף הערה 1. שהבאנו אנקדותה מסוף מורה נבוכים על מקומה של האינטואיציה החוויתית.

[14] ראה ערך ההבדל בין אמפיריציזם לרציונאליזם. לנושא זה מוקדש כל ספרו של יובל שטייניץ 'לעולם תהא המטאפיסיקה'.

[15]  רס"ג השתמש במושג נפש כשדיבר על הידיעה השכלית: "האמונה הוא עניין המצטייר בנפש". וכמעט באותם מילים השתמש הרמב"ם. אך כשהרב קוק מדבר על "מנוחת הנפש" אע"פ שנראה ששאב את מילותיו אלו מהרמב"ם והרס"ג הוא נותן להם משמעות מעבר להבנה השכלית. (הרמח"ל פירש את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" שלא מספיק הידיעה החיצונית אלא שצריך לקנות את ההבנה, וצ"ע אם כוונתו היא ככוונת הרמב"ם או כהרב קוק).

[16] הערת הרצי"ה פה:

ע' זהר פקודי רכג. ע' תיקוני-זוהר תיקון ע: "ולההוא קדמון אמר וכו' דאם לא יהיב ליה שכל הא לא יכיל למנדע אמונה דילי וכו'".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s